ההיסטוריה האנושית רצופה ברגעי הכרעה, אך לעיתים הגורל כולו מונח על מחווה קטנה אחת, כמעט בלתי מורגשת. סיפורו של המצביא הצרפתי המפורסם, נפוליאון בונפרטה, ממחיש זאת בעוצמה מצמררת. שאיפתו של נפוליאון לא ידעה שובע; הוא חלם לכבוש את העולם כולו, ובמשך שנים נראה היה שחלום האימפריה הגלובלית נמצא בהישג ידו. צבאותיו דהרו, מדינות כרעו ברך, וניצחונותיו המזהירים הפכו לאגדה. אך אז הגיעה שנת תקע"ב, ואיתה החורף הרוסי המקפיא והאכזרי.
בעומק הערבה הרוסית, כשהשלג משתק את גלגלי המלחמה והכוחות בחזית נחלשים ודועכים, החל הקיסר הבלתי מנוצח לספוג מהלומות ראשונות. הוא נאלץ לסגת מחבלי ארץ שכבש בדם, ורוסיה, שזיהתה את הסדקים בשיריון, איגדה סביבה קואליציה של מדינות שטרם נכנעו, ובראשן בריטניה העוצמתית. למרות הנסיגה, נפוליאון נותר יריב אימתני, עשוי ללא חת ובעל טקטיקות לא שגרתיות, והמלחמה נראתה כמי שעתידה להיגרר לשפיכות דמים ארוכה ומסוכנת.
בלב המתח הזה, ביום סגרירי אחד, נשמעה דפיקה על דלת המפקדה האישית של הקיסר. שלישו בישר על הגעת שליח מיוחד מטעם מדינות האויב, המבקש להציג הצעה שאי אפשר לסרב לה. השליח, לבוש בהידור רב, פרש בפני נפוליאון מפת דרכים לשלום: נסיגה מחלק מהשטחים תמורת הפסקת אש מוחלטת והכרה בשלטונו. לכאורה, זו הייתה קרש הצלה – דרך לצאת בכבוד מהבוץ הרוסי לפני שהתבוסה תהפוך למוחלטת.
נפוליאון שמע, שאל למספר פרטים, וביקש דקות אחדות להתבודד עם מחשבותיו. האם מדובר בהצעה כנה או במלכודת דבש מתוחכמת? הוא החל להסתובב בחדר הלוך ושוב, מצחו חרוש קמטים ממאמץ חשיבתי אדיר. תוך כדי תנועותיו המהירות, נשמטה לפתע מהראש שלו הכומתה המפורסמת בעלת שלוש הצלעות. הכובע הקיסרי נחת על הרצפה, ממש לרגליו של השליח שעמד בצד. נפוליאון התעלם והמשיך בצעדותיו, בוחן את תגובת האיש.
כעבור דקות אחדות, נעצר נפוליאון והודיע בקור רוח: "אני מסרב להצעה. זוהי מלכודת". כשניסה השליח לשכנעו, הסביר לו הקיסר את פשר הסירוב במילים שחתכו את האוויר: "אילו הצעתכם הייתה אמיתית, אילו עדיין הייתם רואים בי מצביא וריבון, לא היית מזלזל בי כך. היית מתכופף ומרימה את הכובע שנפל למרגלותיך. העובדה שלא עשית זאת מוכיחה שבעיני רוחך כבר הובסתי. אתם כבר לא רואים בי מלך". השליח עזב, המלחמה נמשכה, והסוף נרשם בדפי ההיסטוריה: נפוליאון נוצח לחלוטין והוגלה לאי בודד, שם סיים את חייו בחרפה.
הסוד של עבדי פרעה: מתי המנהיג מאבד את כתר המלכות?
הדרמה הזו של הכרה וזלזול מהדהדת בעוצמה בפרשתנו. במכת ברד, מתרחש אירוע יוצא דופן שחורג מכל מה שהכרנו עד כה בחצר המלוכה המצרית. התורה מספרת: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹוקֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שמות י, ז).
משה רבינו ניצב בפני פרעה, בשליחות בורא העולם, ומתרה בו כי אם לא ישלח את בני ישראל, תכה מכת ברד נוראה שתכלה כל אפשרות לחיים במצרים. לפתע, שתיקת העבדים נשברת. הם מעיזים פניהם מול המלך האלוקי בעיני עצמו וטוענים: "עד מתי?". מה השתנה עכשיו? מדוע דווקא כאן הם מתפרצים?
רבי יהונתן אייבשיץ מבאר עומק פסיכולוגי ותורני מדהים בטענתם. המפתח נמצא במילים שמופיעות מיד לאחר מכן: "וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה". ה'אור החיים' הקדוש מציין כי ביציאה הזו היה זלזול מופגן בפרעה ובמלכותו. עבדי פרעה הבחינו במשהו שמלך מצרים סירב לראות: משה כבר לא מתייחס לפרעה כאל מלך.
הם טענו בפניו: "משה מזלזל בך, וזה לא התחיל היום". הם הזכירו לו כיצד עוד כשהיה משה ילד קטן בארמון, הוא הוריד את הכתר מעל ראשו של פרעה. למשה ברור שמלכות מצרים היא צל עובר. כל עוד היו מכות של קושי וכאב, ניתן היה להבליג, אך מכת הברד עומדת להחריב את התשתית הקיומית – את האוכל והתבואה. הזלזול של משה הוא ההוכחה לכך שהוא יודע שמלכות פרעה כבר חדלה מלהתקיים ברוח. הם התחננו בפניו להיכנע, אך פרעה, ביהירותו, ניסה להציע הצעות פשרה – הוא רצה לשלוח רק חלק מהעם, לשמור על השליטה. הוא סירב להכיר בעליונות המוחלטת של הבורא, והסוף מר: מי שלא מכיר בכוח האמיתי, מאבד הכל.
מעבר לטבע: יסוד האמונה של הרמב"ן
התובנה הזו, המפרידה בין המבט השטחי של "הטבע" לבין ההכרה בכוח העליון, מגיעה לשיאה בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא – מילים שכל בן תורה חייב לשנן ולהטמיע. הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', אמר עליהן פעם ביטוי מרעיד: "היה שווה להגיע לעולם רק כדי להכיר את דברי הרמב"ן הללו!"
ומהו הסוד הגדול? הרמב"ן חותם את דבריו ביסוד התורה כולה: "ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה! שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם!…"
המסר הוא חד וברור: מטרת כל המופתים והניסים במצרים לא הייתה רק להוציאנו מעבדות, אלא להחדיר בנו את האמונה שהשגרה עצמה היא נס. הפעולות הכי בסיסיות, התנועות השגרתיות שלנו – הכל מונהג בהשגחה פרטית. אין "טבע" שעומד בפני עצמו. כפי שפרעה טעה לחשוב שהוא שולט בטבע ונוצח, כך עלינו להבין שגם כשאנו זוקפים אצבע למטה, זה קורה רק כי הכריזו על כך מלמעלה. כל נשימה ונשימה היא נס גלוי, חלק מהנהגה אלוקית תמידית שאינה פוסקת לרגע.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
