"המאבק על דמותה של המדינה ועל מעמדם של לומדי התורה עולה שלב, כאשר במוקד עומדת הקריאה הנחרצת כי התורה היא החוקה האמיתית והיחידה של עם ישראל, שאינה ניתנת לשינוי או להתאמה לנסיבות פוליטיות. "בעת הזו כאשר הכביד הקושי על הישיבות והכוללים: גזירות והתנכלויות מצד רשויות המדינה, צורך השעה הוא חיזוק לומדי התורה", אמר – זעק רבינו מרן הגר"ד לנדו שליט"א ויצא בטרחה מרובה למסע חיזוק בהיכלי התורה של כל החוגים והעדות.
מסע שעדיין נמשך בימים אלו, לביצור לבבות לבל יסדקו, להרבות כבוד שמיים ולהניף את דגלה של תורה וכבוד לומדיה: "התורה היא שמאחדת את כל עם ישראל ובזכותה נזכה להינצל מכל הצרות, מבית ומחוץ".
על מה נזעק ונחלץ רבינו מרן שליט"א? מדי שנה בפרשת יתרו, כלל ישראל מחדש את הברית עם הקב"ה. בקריאת התורה נקבל מחדש את המתנה מבית גנזיו של הקב"ה, את התורה שמקיימת את העולם – "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי". כלל ישראל "יתדלק" את נשמתו להתמודדות הקשה עם נסיונות התקופה. העם היהודי ילכד את השורות למערכה רוחנית מול הים הישראלי.
מערכת המשפט וגרורותיה לצד שלטונות הצבא, חרטו על דגלן למעט תורה בישראל. עוכרי התורה ועויני החרדים כבר חשפו הרבה יותר מטפח מצפונותיהם, ומשת"פיהם מחוגי הדת"לונים מחריפים את המצב בקמפיינים מתעצמים ב'עיתונות בתי הכנסת שלהם'. הם מסרבים להבין ש"הרואה אבן שישב עליה משה ע"ה כשעשה מלחמה בעמלק", מברך "ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה".
ולכאורה, הרי משה ישב למעלה, בראש הגבעה, ויהושע למטה, במקום שבו ניטשה המלחמה?! אבל התשובה היא שהניצחון היה למעלה, היכן שמשה היה! במקום ששם היו תורה ותפילה, במקום שממנו כיוונו לשעבד את הלב לאבינו שבשמיים. הניצחון לא היה במקום המלחמה. הניצחון היה בבית המדרש! המלחמות מגיעות כי רפו ידיהם מן התורה, הניצחון מגיע ע"י ההתחזקות של לומדי תורה בתלמודם. משום כך גם נבחר דווקא יהושע לנהל את המערכה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא להילחם בעמלק". יהושע היה נער שלא מש מתוך האוהל, בחיר תלמידיו של משה רבינו. בן תורה מושלם שלא התייצב ולא התגייס, לא עבר בית ספר לפיקוד ומטה ולא סיום קורס קצינים.
יהושע היה שוכן אוהל, דולה ומשקה מתורת משה רבינו, ודווקא משום כך נבחר לעמוד בראש המערכה. והוסיף מרנא החפץ חיים זצוק"ל, כי על אף שיהושע הצטווה "בחר לנו אנשים", יהושע, ולא האנשים שבחר, הצטווה לצאת לשדה הקרב: "צא והלחם בעמלק" בלשון יחיד, ולא "צאו להילחם". כי רק התורה היא המנצח ומצלת. כי בשעה שיש חיילים שנלחמים, רק יהושע מנצח, בכוח תורתו! רק לומדי התורה ונושאיה, מכריעים את המערכות. "ואף שהדבר הזה אינו מורגש לעיני כל בשר, אבל הלא אין לנו חושים להשיג בהם דברים רוחניים, ומדעת עצמנו לא נדע מזה מאומה זולתי המקובל בידינו מרבותינו ז"ל בתורה שבע"פ", כותב על כך מרן הגר"א וסרמן זצוק"ל-הי"ד (קובץ מאמרים, מעשי למלך).
החברה הישראלית נמצאת כרגע תחת כיבוש רוחני זר של מיעוט מחודד ציפורניים. הערב רב שהשתלט על הגה השלטון בישראל באופן לא דמוקרטי, מבקש לתלוש את עדי סיני ואת ההגנה הפיזית האמיתית שהחופש גם מעל ראשם. הניסיון של הרשות השופטת וגרורותיה לבטל את חוקת סיני אותה קיבלו כשהר כגיגית לראשם, הולך ומתגבר. גם כורתי הברית האנטי יהודית שבמסדרונות הפוליטיקה, מנסים לפגוע בלומדי תורה.
הם מנסים עכשיו להתלכד, על עמך יערימו סוד, כדי לפגוע אחר בחורות בעם הנבחר. הנסיונות הקלוקלים שלהם "להתאים חוקים וולונטיים וערכיים" כביכול, אל המציאות הרוחנית המעופשת שנכפתה על הארץ, אינם אלא אירוניה מרירה. "מדוע לא הניחו לו לכל דור, לקבוע הסדרים משלו, מותאמים למציאות המתחלפת במהלך הזמנים? כלום כדאי הוא הדבר וראוי, להקדיש חלק כל כך נכבד בתורת א-לוקים חיים לעניין של מחלוקת קטנה על תרנגולת או שור? למי בעצם איכפת איזה עונש בדיוק יוטל על שור שנגח, או אפילו על גנב ורוצח? מדוע לא נשאיר זאת לממשלה או לפרלמנט? ובאמת, האם לא מוגזם לדוגמא, הדין של כפיית בעלים כף מותת השור… (סנהדרין ב') דוקא בבי"ד של דיני נפשות, ודווקא באותה צורה של דין?" שואל מרן הגרב"מ אזרחי זצוק"ל (ברכת מרדכי).
התשובה לשאלה זו נוקבת תהומות: הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא. "בראשית", התורה שנקראת ראשית, היא הייתה ראשונה: כשהקב"ה ברא עולם, הוא התאים עולמו לתורה וחוקיה. לא חוקי התורה צריכים להתאים את עצמם למציאות. כל המציאות נבראה על פי התורה והותאמה לתורה. השור, החמור והגנב נבראו, כדי שיותאמו לתורה. לא התורה צריכה להתאים להם. הם והעולם כולו צריכים להתאים לתורה. "משפט התורה אינו אמת מותאמת. הוא אמת לאמיתה… המשפטים שתכננו וארגנו כאן בארץ, מותאמים למציאות כפי שראה אותם היוצר…" (ברכת מרדכי).
ברשות השופטת שהשתלטה באופן לא דמוקרטי על הרשות המחוקקת, מתיימרים להשליט בחיי העם משפט יציר כפי אנוש, כאילו מותאם למציאות. משפט זה שמבקש למעט תורה, הוא זיוף וסטייה מהארכיטקטורה השמימית שעל פיה תוכננה הבריאה, בעצם את ויתור משפט התורה והתעלמות סגולותיה.
אותנו הם לא יזיזו. היה אשר יהיה, שום לומד תורה לא יחדל מתלמודו ולא יעזוב את משמרת תורתו, לא ע"י מעצרים זדוניים ו"אכיפות" – במילה מכובסת, ולא בעקבות סנקציות. כי בסיני התקבלה החוקה של העם "פה אחד", כאיש אחד בלב אחד, וחוקה אי אפשר לשנות. חוקה של מדינה, ניתנת לשינוי ברוב מוחלט. חוקה של אומה, של עם, לא ניתנת לשינוי, ו"היום הזה נהייתה לעם"! בקבלת התורה, נהיינו עם ואומה, לא בהצבעת האו"ם, לא בהצבעת פרלמנטרית ובוודאי שלא בקביעות משפטיות.
הנאמנות לחיות על פי תורה בכל התנאים ובכל הנסיבות ככל אשר יורונו מי שקיבלו תורה מוסרים שקיבלו ממוסרים עד משה רבינו ע"ה, לעולם לא תשתנה. איש לא יוכל לשבור את הנאמנות הזו בשום דרך או סנקציות שמנסות לפגוע, אם היא סותרת את החוקה של עם ישראל. עליהם לדעת כי לעולם לא נתאים את התורה לנסיבות. אנחנו נתאים את הנסיבות לתורה, יהא אשר יהא.
היהדות הנאמנה לא באה לשרת את צרכי המדינה אלא למלא את רצון ד'. התורה לא יוצרת תרי"ג בעיות שמחפשות פתרון לכל ייצור בחיי היומיום ח"ו – כמו בקרב חוגים ידועים, אלא מחויבות אחת! המחויבות הזו עמדה במבחן, ברעב ובצמא, באש ובמים. עברנו אויבים מבית, שרדנו אויבים מבחוץ, וגם הישראלים לא יוכלו ליהודים. יסיתו, ינסו לכפות, חבל על המאמצים שלהם. עם מעצרים ובלי מעצרים, עם סנקציות ובלי סנקציות, זה נדון לכישלון. חוקה לא ניתן לשנות.
ואולי כאן המקום להדגיש: לא על עצמנו אנחנו נלחמים. אנחנו לא דואגים לזכויותינו, אלא ממלאים את חובותינו: אנחנו נלחמים על כבוד ד'! לא נכנע, כי זה יהיה חילול ד'. כשנלחמו ישראל עם עמלק, הרים משה את ידיו והראה להם כיוון: כלפי מעלה! אידיאל גבוה מעל גבוה עמד לפניהם ואותו הם היו חייבים לשוות לנגדם תמיד, ובעיקר בשעת המלחמה: שוויתי ד' לנגדי תמיד! המלחמה בעמלק אינה מלחמה בעמלק אלא מלחמה לד' בעמלק.
כל המבט על המלחמה הזו צריך להיות "מסתכלים כלפי מעלה". עליהם להפנים שהמלחמה היא לא לשם עצמם, ההתגברות היא לא לטובתם האישית בלבד, לניצחון גשמי, אלא בשביל "מעלה", בשביל ששם השם לא יחולל בשממה של כשלון ח"ו. כשמסתכלים כלפי מעלה, מה רצונו, זו מלחמה אחרת, למטרה אחרת. כשמשעבדים את הלב למטרה הזו, מנצחים!
ולכן, מסביר הגאון רבי אליהו מילייקובסקי-סאמונוב זצוק"ל רבן של גרייבה וחרקוב ומתלמידי ואלוז'ין, שמיד אחרי המלחמה בנה משה מזבח "ויקרא את שמו ד' נסי". "נס" מלשון דגל, נס להתנוסס. הדגל שלהם היה "הקב"ה", מלחמה למען קידוש ד', שיתגדל ויתקדש שמיה רבה. זו לא הייתה משימה ומלחמה גשמית, אלא מלחמה רוחנית, שתשמש כמפת דרכים, GPS רוחני לכל המלחמות העתידיות עם עמלק בכל הדורות.
מדי שנה בפרשת יתרו, כלל ישראל מחדש את הברית עם הקב"ה ומהדהד את החוקה שלא ניתן לשנותה. לומדי התורה מגיני העם יודעים ומבינים את שורשי המלחמה הניטשת. במלחמה הזו אין שתי תוצאות אפשריות. ד' נסי, זה הדגל שלנו ואנו נלחמים את מלחמתו. אף לומד תורה לא יעזוב את משמרתו. אל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע! על זאת נזעק ונחלץ רבינו מרן שליט"א: "גם דברים ידועים צריך לומר. שום דבר לא דוחה לימוד תורה ובזכות לימוד התורה נזכה להינצל מכל הצרות, מבית ומחוץ".
