התורה מתארת "וישמע יתרו את כל אשר עשה האלוקים למשה ולישראל לעמו". שואלים רבותינו: מה הוא שמע? רש"י הקדוש כותב על המקום: "שמע קריעת ים סוף ושמע מלחמת עמלק". כאן עולה תמיהה גדולה מאוד – הרי על קריעת ים סוף כתוב "שמעו עמים ירגזון", כל העולם רעד, "נבהלו אלופי אדום", כולם ידעו. אם כך, מה מיוחד כל כך בשמיעה של יתרו שהתורה מציינת אותה באופן כה מפורש?
רבותינו הקדושים מדייקים בלשונם ושואלים: "מה שמועה שמע ובא?". יתרו לא רק שמע את הניסים והנפלאות, הוא שמע שמיעה שהביאה אותו לכדי מעשה – הוא בא להתגייר. שמיעה, במובן העמוק שלה, היא כוח של הבנה, הפנמה והשבה אל הלב. כולם שמעו מקצה העולם ועד סופו, אבל אף אחד לא שינה את דרכיו. אדרבה, ראינו שעם ישראל ממשיך ללכת במדבר והעמים יוצאים נגדם למלחמות למרות הכל. היחיד שהשמיעה שלו הייתה עמוקה מספיק כדי להסיק מסקנות היה יתרו.
מסיבה זו, יתרו זכה שתיקרא פרשה שלמה על שמו, ולפי רבותינו הוא "יתר פרשה בתורה". יתרו הוא השורש לכל הגרים בהיסטוריה. מאז אברהם אבינו, שגם הוא היה במעמד של גר עד שזכה לשלמות באמונתו ונקרא "איתן האזרחי", הגר הראשון שקנה לעצמו מקום נצחי בתורה הוא יתרו. התורה הקדושה אינה ספר היסטוריה לזמנה בלבד, היא תורת חיים השואלת אותנו היום: האם אנחנו, עם ישראל, באמת שומעים?
אנחנו שומעים כל היום חדשות – מלאכים מתגרים זה בזה, העולם כולו כמרקחה. הזרקורים של כל הגלובוס מופנים לנקודה הקטנה הזו שנקראת מדינת ישראל, והכל מתנהל סביב החשבונאות שלנו. מי שומע את זה באמת? אפשר לשמוע חדשות מהבוקר עד הלילה ולהתייחס לזה כאל "סיפורים בעולם", מבלי להבין שהכל קשור אלינו ומוביל אותנו לגאולה השלמה.
דעו לכם, אחים יקרים, שום דבר לא מגיע לאוזנו של יהודי בחינם. אין מקרה בעולם; הכל ביד השם המכוונת בהשגחה פרטית. אם אנחנו שומעים משהו, אנחנו צריכים להיות לפחות כמו יתרו – להגיע להבנות עמוקות באמונה ולבוא לקראת השם יתברך. אנחנו כבר שומעים באוזניים של יהודים, והשם משמיע לנו קולות רבים סביבנו. חובתנו היא להקשיב, להתבונן ולהבין לאן השם יתברך מוביל אותנו. שבת שלום ומבורך.
