הרוח הקרירה של סלבודקה ליטפה את פניו של רבי אייזיק שר זצ"ל. הרופאים, שדאגו לבריאותו של ראש הישיבה הנודע, ציוו עליו לצאת מדי יום לשאוף אוויר צח. אך רבי אייזיק, שכל מהותו הייתה חינוך, לא בזבז רגע; הוא הפך את הטיול הרפואי לשיעור חי בנפש האדם, כשהוא מצרף אליו בכל יום תלמיד אחר לשיחה עמוקה.
באותו יום, בעודם פוסעים ברחוב, הגיחה מפינת הסמטה אישה צעירה. היא דחפה עגלת תינוק במהירות מסחררת, עיניה ממוקדות במטרה נעלמה, פילסה דרך בנחישות מבלי להביט לצדדים. במרוצתה, כמעט והפילה את ראש הישיבה הישיש.
התלמיד שנלווה אליו הזדעזע. דמו רתח בקרבו על ביזיון התורה ועל חוסר הזהירות. "וכי כך הולכים ברחובה של עיר?!" קרא בכעס, "הלא היא עלולה הייתה לגרום לנזק בלתי הפיך! מי הרשה לה להידחף כך בחוצפה? יש כאן רבנים, וגם לאנשים אחרים צריך לתת כבוד…"
רבי אייזיק שתק. הוא המתין עד שסערת רגשותיו של התלמיד תשכך, ואז אמר ברוגע: "לא אענה לך על טענותיך. רוצה אני לדבר לעצמי, ואם תסכים לשמוע – מה טוב ומה נעים".
התלמיד השתתק, ורבי אייזיק החל למנות את סדר יומו: "התעוררתי בבוקר, הודיתי לה' על שנת הלילה ועל החזרת הנשמה. נטלתי ידיים, התפללתי, סעדתי ארוחת בוקר כדי שיהיה לי כוח לעבוד את הבורא, ובירכתי ברכת המזון בכוונה. כעת אני כאן, מקיים את מצוות הרופאים. אלו מעשים נפלאים, ובוודאי אקבל עליהם שכר – אולם, שים לב: כל המעשים הללו נעשו עבור נפשי שלי. עד לרגע זה, לא הטבתי עם אף אדם אחר בעולם".
הוא הפנה את מבטו לעבר הדמות המתרחקת עם העגלה והמשיך: "ואילו הגברת הזו? הבוקר שלה התחיל עוד מאתמול. היא קיבלה את הילדים, שיחקה איתם, בישלה, קילחה, סיפרה סיפור והשכיבה לישון. היא המתינה לבעלה שיחזור מהכולל, דאגה לארוחתו, ניקתה את הבית והכינה את ארוחת הצהריים להיום. כשסוף סוף עלתה על יצועה, התעורר ילד אחד בבכי. היא הייתה יכולה לשלוח את בעלה, אך היא חסה על תורתו וקמה בעצמה. ושוב ילד שני ביקש לשתות… כך נדדה שנתה עד הבוקר".
"הבוקר היא כבר הספיקה להכין כריכים, לתלות כביסה, להלביש ולשלוח את כולם למסגרות. ואז, כשהטלפון מהמנהלת ביקש ממנה לבוא למילוי מקום, היא גייסה כוחות אחרונים כדי לסייע בפרנסת הבית שבעלה יוכל לשקוד על תלמודו. כעת היא רצה להפקיד את התינוק אצל המטפלת כדי לא לאחר. שמת לב כמה פעמים היא הטביעה את עצמה בחסד עבור אחרים? באיזו זכות אתלונן עליה שאינה נוהגת בי כבוד, כשאני עדיין לא עשיתי היום דבר עבור הזולת?!"
כאן טמון יסוד עצום בהסתכלות על החיים. התורה היא אמנם שיא השיאים, ו"אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמיים וארץ לא שמתי". חז"ל אף מפליגים בשכרם של אלו המהנים תלמידי חכמים מנכסיהם או משיאים להם את בנותיהם, ואומרים על הלומד עצמו ששכרו כה גדול עד ש"עין לא ראתה אלוקים זולתך". אך גם הלומד הגדול ביותר, אם עוסק הוא רק בתורתו, דואג לשלמותו האישית.
לעומתו, אם בישראל היא מפעל חסד חי. גם אם אינה רשומה בשום ארגון התנדבותי, בתוך כתלי ביתה, הרחק מאור הזרקורים, היא מקימה אימפריה של נתינה.
רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה נוהג לספר בדרכו המופלאה כיצד הגיע לישיבת לייקווד והתבקש לשאת דברים בפני הנשים. הוא שאל אותן: "אילו הייתן מקבלות מכתב מהחזון איש שמתחיל במילים 'לכבוד ידידי', הלא הייתן מרחפות מאושר? ואם מאברהם אבינו או משה רבנו? בוודאי לא היה ניתן לדבר איתכן מרוב רוממות".
והנה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קורא לאשת תלמיד החכם: "ידידי". כך מובא בגמרא במסכת יומא (עז ע"א) על הפסוק בתהילים: "שוא לכם משכימי קום… כן ייתן לידידו שינא". רבי יצחק דורש שם: "אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לעולם הבא".
המהר"ל מסביר שהמילה 'ידיד' מורכבת מפעמיים 'יד' – שתי ידיים השייכות לגוף אחד. האישה שמוותרת על נוחותה, שקמה בלילה לתינוק כדי שבעלה יוכל להתמיד בלימודו, שמוסרת את נפשה למען המשכיות התורה – היא הופכת לידידה של הבורא. אין צורך לקפוץ לים סוף כמו בנימין כדי להיקרא ידיד; מסירות הנפש היומיומית בתוך הבית היא הקפיצה הגדולה מכולן.
רבי יענק'לה סיפר כי פעם פגש יהודי בעל נכסים בניו יורק, נובהרדוקר בנשמתו, שתמך קבוע במוסדותיו. להפתעתו, אותו יהודי סירב הפעם לתרום. "מה קרה?" שאל הרב בדאגה. היהודי הסביר: "בתי התחתנה עם בחור מלייקווד. התחייבתי לתמוך בהם שלוש שנים, בתנאי שלאחר מכן יבוא החתן לעזור לי בעסקים. אמש היא התקשרה והתחננה בבכי: 'אבא, שמעתי את הרב גלינסקי מדבר על הזכות להיות ידידה של ה'. אני לא רוצה לוותר על התואר הזה! תן לנו עוד שנה של תורה'. לא יכולתי לסרב לה, וכעת כל כספי הולך לתמיכה בהם". רבי יענק'לה חייך במתק לשונו: "אמנם למוסדות שלי לא היה כסף, אבל זכיתי להביא עוד ידידה לריבונו של עולם!"
בפרשת יתרו נאמר: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". רש"י מדגיש: "בית יעקב" אלו הנשים – ולהן יש לומר קודם, ובלשון רכה. הסיבה לסדר המדויק הזה, כפי שמסביר רבנו בחיי, היא ש"האישה הטובה סיבה לתורה". הקדוש ברוך הוא מגלה למשה סוד: אם אתה רוצה דורות של תלמידי חכמים, עליך לפנות קודם ללב האישה. לה יש את הכוח להאהיב את התורה על בניה ועל ביתה.
זה היה המבט המזוקק של רבי אייזיק שר: ההבנה שהאישה אינה רק "מסייעת", אלא היא השותפה והידידה, זו שבידיה הופקד הכוח להפוך את הבית היהודי לאימפריה של חסד ותורה. כאשר היא מבינה את ייעודה, היא הופכת לתקווה הגדולה ביותר של עם ישראל – ממנה, ורק ממנה, תצא תורה.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
