בפרשת השבוע, פרשת תרומה, אנו פוגשים את הציווי המכונן על בניית המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… מאת כל איש אשר ידבנו לבו". על פניו, מדובר בבקשה לנתינה, לנדבה עבור מטרה מקודשת. אך עיון מדויק בלשון התורה מעורר תהייה עמוקה: מדוע בחרה התורה דווקא במילה "תרומה"? וחשוב מכך, מדוע נאמר "ויקחו לי" ולא "ויתנו לי"?
התשובה טמונה בשורש המילה – רוממות. בראייה אנושית רגילה, "דעת נמוכה" כפי שמכנה זאת הדרשן, אנו תופסים את הנתינה כחיסרון. אם היו לי מאה שקלים ונתתי עשרה, נותרתי עם תשעים; אני הנותן העוזר, והשני הוא המקבל הנזקק. אך התורה מבקשת להרים אותנו להבנה גבוהה בהרבה: הנתינה להשם אינה חסרון, אלא התעלות.
הקדוש ברוך הוא, השלם בתכלית, אינו זקוק לכסף או לזהב שלנו – "לי הכסף ולי הזהב", הוא מכריז. אם כן, מדוע הוא מצווה עלינו לתת? המטרה היא לזכות אותנו. אנחנו, כבני אדם, נבראנו חסרים, והמצוות הן הכלי שדרכו אנו משלימים את עצמנו. כשאדם נותן "תרומה", הוא למעשה מרים את עצמו מעל טבעו האנוכי, מתקרב לשלמות והופך לכלי ראוי לקבלת השפע האלוקי.
מכאן נבין את הביטוי המפתיע "ויקחו לי תרומה". ברגע שיהודי נותן מנדבת ליבו לכבוד השם, הוא לא באמת נותן – הוא לוקח. הוא לוקח לעצמו רוממות, הוא לוקח לעצמו זכות והופך לאדם גדול יותר מבחינה ערכית ורוחנית.
ניתן להמשיל זאת לאדם המגיש שי לאישיות רמת מעלה רק כדי לזכות בקרבתה. האם הוא נותן או לוקח? ברור שבעצם הנתינה הוא "קנה" לעצמו קירבה יקרה מפז. כך גם מול בורא עולם: כל מצווה וכל מעשה טוב הם הזדמנות עבורנו לקחת לעצמנו הצלחה, רוממות וזכות נצחית.
נזכור תמיד: כשאנו פועלים למען שמו יתברך, איננו מחסירים מעצמנו דבר, אלא מעניקים לעצמנו את המתנה הגדולה מכולם – את היכולת להתרומם.
