אני שומע מדי ערב את מהדורות החדשות בערוצים השונים וכמובן שהנושא המרכזי הוא איראן.
בסך הכל מופיעים בכל האולפנים עשרות כתבים ופרשנים במשך שעות ארוכות מסבירים לכולנו ש"אי אפשר עדיין לדעת מה יקרה כי רק אדם אחד יחליט, נשיא ארה"ב, טראמפ". כצופה, מצד אחד אתה דרוך לדעת מה יקרה ומתי? מצד שני אף אחד לא באמת יודע גם אחרי שעות של מהדורות. קצת מתסכל, לפיכך, בואו נעבור לניתוחים של אירועים שלגביהם יש לנו אולי מעט יותר השפעה – הפוליטיקה הישראלית.
השבוע התמקד במאבקים בין המפלגות השונות בגוש אנטי ביבי – לפיד דורש מכולם להתחייב פומבית שלא לשבת עם נתניהו וטוען שבלי אחדות מסרים המחנה של האופוזיציה יפסיד, יאיר גולן, שבעד איחודים של מפלגות האופזיציה מחייב השענות על הסיעות הערביות ובעיקר זו של מנסור עבאס, ליברמן אומר "ננצח" ואנחנו נחרים גם את הערבים גם את החרדים וגם את נתניהו, בנט מעומעם באשר למסרים הפוליטיים שלו.
לקראת סוף השבוע, בכנס מול קהל מהציונות הדתית, הוא דווקא נשמע מאד ממלכתי ומאחד: "צריך לשבור את הגושים ולהקים ממשלת אחדות סטייל 1984 – ממשלת פרס שמיר". אייזנקוט פשוט שומר על שקט פוליטי ומרוויח מכך בדעת הקהל, שאוהבת את האנטי כריזמה שלו ואת הענייניות שלו. ועדיין כל המאבקים בקרב מפלגות האופוזיציה, שאפיינו את השבוע החולף, משרתים את גוש נתניהו.
צריך להבין נכון לעכשיו גוש נתניהו חסר כעשרה מנדטים לפחות לעומת מצבו לאחר הבחירות האחרונות. מדובר במצביעי ימין שאינם אוהבים את התנהלות הליכוד וכרגע בסקרים הם נמצאים, יש אומרים "חונים", אצל בנט ואצל ליברמן. הסכנה מבחינת האופוזיציה היא שכאשר עשרת המנדטים הללו, או חלקם, רואים את המתרחש בגוש של בנט-ליברמן-לפיד-אייזנקוט- גולן – הם יתפקחו ויחזרו "הביתה" לגוש הימין.
אנשי גוש המרכז שמאל טועים כשהם מתעמתים בינם לבין עצמם, במקום לתקוף תקשורתית את היריבים הפוליטיים. הציבור, ברובו, לא אוהב את העימותים הפנימיים. אמנם לא יהיה זה נכון מבחינתם להתאחד לרשימה אחת, כי בכך הם ירחיקו מצביעים שלא יאהבו את הקצוות בגוש הזה, אבל את עיקר מאמציהם הם צריכים להפנות אל מול הגוש האחר, גוש נתניהו, אם הם רוצים כמובן להצליח…
