בתחושת יגון עמוקה, בלב שבור ונדכא ובעיניים זולגות דמעות, התקבלה בקרב המוני חסידי ויז'ניץ בפרט ובקרב תושבי מונטריאול בכלל הבשורה הקשה והמרה על הסתלקותו לשמי רום של האי גברא רבה, הרב החסיד המפורסם, איש האשכולות מרבה פעלים לתורה הגאון החסיד רבי אשר גרינפלד זצ"ל, שהלך לעולמו בשיבה טובה ובשם טוב בגיל 82. המנוח הדגול היה חטיבה אחת של עבודת השם במסירות נפש, דמות הוד שפיארה את כותל המזרח של החסידות בדורנו. עם הסתלקותו, עטפה עננה כהה של אבל את רחובותיה היהודיים של מונטריאול, שם שימש כרב הקהילה וכראש "התאחדות החסידים" בעיר, כשהוא מנהיג את צאן מרעיתו בחכמה, בתבונה ובעין טובה.
שורשי המנוח נטועים היו במסירות נפש עוד משחר ילדותו. כאשר היה כבן ארבע שנים הגיע כ"ק מרן בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע למסע קודש בשווייץ, והתאכסן בבית אביו של הרב, הרה"ח ר' ברוך גרינפלד ז"ל. על אף שהדירה הייתה צרה מהכיל – בת שני חדרים בלבד – פינו ר' ברוך ומשפחתו בחדווה חדר שלם עבור הרבי, בעוד שכל המשפחה הצטופפה בחדר השני במשך שבועיים ימים. באותם ימים נדירים, זכה הילד אשר לשבת על ברכיו של הרבי, שנענה אליו בחיבה והעלה בזיכרונו את זקנו של הילד, רבי אשר מאויבער-אפשה, באומרו: "כשאני הייתי קטן ואתה היית גדול – ישבתי על ברכיך; כעת, כשאתה קטן ואני גדול – אתה יושב על ברכיי".
דבקותו המופלאה ברבותיו ליוותה אותו לאורך כל שנותיו בישיבת "חכמי לובלין" ובפעילותו הציבורית. קשר מיוחד במינו רקם הרב עם כ"ק מרן בעל ה'ישועות משה' זי"ע, שנהג להתבטא עליו בחיבה יתרה כי שמו, אשר, הוא ראשי תיבות: רצון אבינו שבשמיים. בשנת תשמ"ו נקרא הרב למשימה גורלית על ידי רבו, שביקש ממנו לעזוב את נווהו המוכר ולצאת לשליחות קודש לעמוד בראשות הקהילה המתפתחת במונטריאול. הרב קיבל על עצמו את עול השליחות בהתבטלות מופלאה ובמסירות נפש עילאית, כאשר בשנה הראשונה לנסיעתו נסע בגפו תוך שהוא משאיר את משפחתו בארץ, והקים את ה"כולל" שהפך למרכז הרוחני השוקק של הקהילה.
המנוח נודע כפה מפיק מרגליות וכדרשן בחסד עליון, שנבחר לשאת את המשא המרכזי במעמדים הגדולים ביותר של חסידות ויז'ניץ לאורך עשורים. ידיעתו בתורה הייתה לשם דבר, וים התלמוד הבבלי והירושלמי היה נהיר לו כשבילי דנהרדעי. לצד גדלותו בתורה, היה עמוד החסד של הקהילה. לא פעם, כשקופת הכולל הייתה ריקה כליל והמלגות של האברכים עמדו בסכנה, לא היסס הרב ולו לרגע; הוא משכן את ביתו הפרטי כערבות להלוואות כבדות, רק כדי להבטיח שתלמידי חכמים יוכלו להמשיך בלימודם בראש שקט ומשפחות נזקקות לא ירעבו ללחם. "לא היה מחסור שלא מצא אצל הרב כתובת, ולא הייתה דמעה שלא זכתה אצלו לנחמה", ספדו לו מכריו בכאב.
התבטלותו של הרב לשושלת הקודש נמשכה ביתר שאת גם כלפי כ"ק מרן אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א. בסיפור מפעים הממחיש את הכרת הטוב של בית ויז'ניץ, חרג פעם הרבי ממנהגו ונתן לרב לברך על הכוס בסעודה שלישית, תוך שהוא מסביר: "בויז'ניץ היה תמיד עניין חזק מאוד של הכרת הטוב. אביך, רבי ברוך, הכניס את זקני ה'אמרי חיים' לביתו בשווייץ במסירות נפש". המנוח הותיר אחריו דור ישרים מבורך, בנים ובני בנים העוסקים בתורה ובמצוות וממשיכים בדרכו בהתקשרות נאמנה ללא סייג לממלכת בית ויז’ניץ.
