בפתח פרשת "תצווה", מצווה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ…". המפרשים, ובראשם תלמידי הבעל שם טוב, מדקדקים בלשון: אם בני ישראל צריכים לתת למשה שמן, היה ראוי לומר "ויביאו אליך". מה פשר הלשון "ויקחו אליך"? ממי הם לוקחים ואל מי הם מביאים?
התשובה טומנת בחובה יסוד עצום בהנהגת העולם: השפע יורד לפי הביקוש. הקדוש ברוך הוא מלמד את משה שכאשר עם ישראל נזקק לחוכמתו, לעצתו או לברכתו של המנהיג, הם למעשה "מושכים" ולוקחים שפע מהמקור העליון. השפע הזה לא יורד ישירות לחלל הריק, אלא הוא נשפע אל משה ("אליך") – כדי שממנו הוא יזרום חזרה אליהם.
חז"ל מספרים על רבי חנינא בן דוסא ש"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". השל"ה הקדוש מסביר כי המילה "בשביל" אינה רק סיבה, אלא תיאור טכני: רבי חנינא נעשה כעין שביל או צינור, שדרכו עובר כל השפע לעולם.
החכם האמיתי, הצדיק ירא השם, אינו מבקש דבר לעצמו. הוא הופך את עצמו לביטול גמור, כצינור שמעביר שמן. גם כשהזרימה בצינור נפסקת, נותר בו תמיד מעט שמן המקנח את דפנותיו – וזהו ה"קו חרובים" המועט שמספיק לצדיק מערב שבת לערב שבת. כל מהותו היא להיות כלי שרת עבור הכלל.
מכאן עולה יסוד נוקב לכל אחד מאיתנו: הרווח שלנו תלוי בביטול שלנו. ככל שאדם דבק ברבו, שואל, דורש ומאמין בכוחם של חכמי ישראל, הוא "פותח את הברז" של השפע. אדם שסומך רק על חכמתו שלו ומתנשא מעל דעת תורה, סוגר במו ידיו את דלתות השפע. הוא המפסיד העיקרי, שכן הוא מנתק את עצמו מהצינור המקשר בינו לבין האור האלוקי.
השמן, כידוע, הוא סמל לחוכמה. כפי שאמרו חז"ל: "הרואה שמן זית בחלום – יצפה למאור החוכמה". בפרשת תצווה אנו למדים שחוכמה זו אינה נחלה פרטית, אלא אוצר שניתן למשה רבנו בזכות ובשביל עם ישראל. כמה שהאדם מתבטל לתלמיד החכם, הרי הוא יזכה לשפע גדול יותר מהבורא יתברך.
יהי רצון שנזכה להיות דבוקים במאור התורה ובחכמיה, ונזכה לשפע של שמן זית זך – שפע של חוכמה, יראת שמיים ובינה יתרה שתזרום לתוך עולמנו הפרטי ולעולם כולו.
