דמותו של הרב יצחק אייזנבך זצ"ל חקוקה בזיכרון הירושלמי כנצר למשפחה שורשית ומפוארת, אך בילדותו היה "איצל'ה" ילד תוסס, מלא חיות ועליצות, שהפך את סמטאותיה הצרות של ירושלים ומגרשי הגרוטאות שלה לממלכת המשחקים והתעלולים הפרטית שלו.
היה זה בצהרי יום שבת קודש. השמש הירושלמית החלה לנטות לעבר המערב ואיצל'ה הקטן עשה את דרכו לעבר שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי. רגליו הקלות נשאו אותו דרך שער יפו, אל תוך נבכי העיר העתיקה, בואכה הרובע המאוכלס בערבים. הוא פסע בסמטאות המפותלות, בין אבנים שחוקות לחנויות ובתי קפה שוקקים אדם, כשלפתע קפא על עומדו.
בצד הדרך, מונחת על העפר הכהה, נצצה מטבע זהב בוהקת.
לבו של הילד החסיר פעימה. ערכה של המטבע היה עצום; בימים ההם, פיסה כזו של זהב יכלה לכלכל משפחה ברוכת ילדים ודלת אמצעים, כמשפחתו של איצל'ה, במשך שבועיים ימים של רווחה. דלותו של הבית זעקה מכל פינה, והאפשרות הגלומה במציאה הזו – להביא מזור למצוקת הכלכלה של הוריו – הרעידה את נימי נפשו.
אלא שבאותו רגע של ניסיון, נזכר איצל'ה: הן היום שבת קודש, והמטבע היא 'מוקצה' שאסור בטלטול. בתושייה של ילד נחוש, החליט להניח את כף רגלו על המטבע כדי להסתירה מעין עובר ושב, ולעמוד כך, כצוק איתן, עד צאת השבת. עבור כל ילד אחר זו הייתה משימה בלתי אפשרית, אך איצל'ה, בלהט של קדושה, לא ראה בכך שום קושי.
כך ניצב לו הילד, דומם כפסל, בלב הרחוב הערבי הסואן במשך למעלה משעה. המתח באוויר היה מוחשי. לפתע, ניגש אליו נער ערבי מקומי, עיניו בוחנות בחשדנות. "מדוע אתה עומד כאן ללא תזוזה?" שאל בתמיהה. איצל'ה ניסה תחילה לשתוק, אך כשהנער המשיך לחקור, ענה בתמימות ילדותית טהורה: "יש משהו יקר מתחת לרגלי, אך בגלל קדושת השבת אסור לי להרימו. אני שומר עליו ומחכה לצאת השבת כדי שאוכל…"
הוא לא הספיק לסיים את המשפט. בבת אחת הדף אותו הנער הערבי בעוצמה והפילו ארצה. עוד לפני שאיצל'ה המום הספיק להתאושש, גחן הנער, חטף את הזהב הנוצץ ונמלט אל מעבר לגדרות, נעלם בנבכי הסמטאות.
כואב ומדוכדך, הבין איצל'ה שאין טעם לרדוף אחריו בסמטאות העיר העתיקה בשעה כה מאוחרת ומסוכנת. הוא גרר את רגליו לעבר בית המדרש של הרבי מטשרנוביל, הרה"ק רבי נחום טברסקי זצוק"ל, שם נהג אביו לסעוד סעודה שלישית. בדרך כלל, היה איצל'ה הרוח החיה במקום – מסדר כסאות, עורך שולחנות ומגיש לסועדים בזריזות, אך הפעם נשברה רוחו. הוא הצטנף בקרן זווית, שקוע בעצבונו.
עיניו הטהורות של הרבי מטשרנוביל, שחיבב את הילד בכל לבו, הבחינו מיד בשינוי. הספסלים עמדו בערבוביה, ואיצל'ה "נעלם". כשמצא אותו הרבי בפינתו החשוכה, ניגש אליו ברכות ושאל: "מה קרה היום, בני? פניך כבויות, וכולנו זקוקים לך לעריכת השולחן". בלב שבור סיפר הילד לרבי את כל קורותיו ואת שברון הלב על הזדמנות הפז שהוחמצה בגלל רגע של תמימות. הרבי הקשיב בריכוז עמוק, נטל את ידו של הילד ואמר: "בוא איתי לשולחן עכשיו, ובמוצאי שבת, בוא לביתי".
עם צאת השבת, בחדרו הסמוך לבית המדרש, פתח הרבי את מגירת שולחנו. לעיניו המשתאות של איצל'ה הוציא הרבי מטבע זהב זהה לחלוטין לזו שאבדה בסמטה. "המטבע הזו שלך היא," אמר הרבי בקול מרטט, "אבל יש לי תנאי אחד: אני מבקש שתיתן לי תמורתה את שכר המצווה שקיימת היום!".
איצל'ה נדהם. "הרבי רוצה את המצווה שלי תמורת זהב?". "כן," השיב הרבי ברצינות תהומית. "היום קידשת שם שמים בפרהסיה. עמדת בניסיון, נמנעת מלהרים מוקצה מתוך אהבת השבת. שלמות כזו של מצוה מילד קטן היא נדירה. אני רוצה את שכר המצוה הזו".
הילד הביט במטבע הזהב, חישב בראשו את כל המחסור שיוכל למלא בבית הוריו, ואז נשא את עיניו בגאווה יהודית עתיקה ואמר: "רבי, אם שכר המצווה שלי גדול כל כך עד שצדיק כמוכם מבקש לקנותו – הרי שהמצווה הזו אינה עומדת למכירה בשום הון שבעולם!".
באותו רגע, גחן הרבי לעברו ונשק לו על מצחו בהתרגשות: "כמה מרגש לראות מעלת עשיית מצווה בטוהר לב ובשלמות כזו". במשך שנים רבות נהג ר' יצחק לספר לצאצאיו את הסיפור הזה, כשהוא מדגיש שהלקח מהרבי מטשרנוביל לימד אותו יותר מכל ספר: מהו ערכו האמיתי של קיום מצווה בטוהר הכוונה ובשלמות לפני הקב"ה.
סוד הניחוח: עשיית הרצון ללא נגיעה
העומק שבמעשה זה מתבאר היטב לאור פרשת השבוע. נאמר בתורה: "רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לה' הוּא" (שמות כ"ט, י"ח). רש"י הקדוש, בדבריו המאירים, חושף בפנינו רובד מפתיע: "ריח ניחוח – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".
במבט שטחי, היינו חושבים כי הניחוח העולה מן הקרבנות הוא שמפיק את רצון ה'. אך רש"י, על פי הגמרא בזבחים (מה:), מגלה כי עיקר ה"נחת רוח" אינו הריח הפיזי, אלא עצם העובדה שבני האדם ביטלו את רצונם בפני רצונו של בורא עולם.
נשאלת השאלה: הרי בכל מצווה יש עשיית רצון ה', מדוע דווקא בקרבנות נאמר "ריח ניחוח"? התשובה טמונה בשלמות המעשה. בקרבנות, האדם מקריב את כל הווייתו וממונו לה'; אין לו בזה שום נגיעה אישית, שום טעם של אכילה או רווח עצמי – הכל קודש לה'. זהו רצון ה' בביטויו המושלם ביותר, וכשיהודי פועל כך, המעשה הופך ל"ריח ניחוח".
מכאן אנו למדים לדורות: גם בזמננו, כשבית המקדש חרב ואין קרבנות, כל מצווה שאדם עושה בשלמות, ללא פניות אישיות אלא רק משום ש"כך ציווה הבורא", הופכת לקרבן של ממש. כפי שהביא ב'ילקוט לקח טוב' בשם ספר 'זיכרון מאיר' להגר"מ רובמן זצ"ל, עשיית מצווה בשלמות היא ה"ריח ניחוח" המודרני לפני הקב"ה.
יהי רצון שנזכה כולנו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
