בבוקר הם קמו מאוחר.
אמא התעוררה לקול מטחי מריבות בין שני הקטנים, כשהגדולה מנסה להיות להם כיפת ברזל ומייצרת את האפקט ההפוך: מריבה רבתית.
היא קמה.
והם לא במצב של הקשבה.
היא מרימה את הקול ושוב מרימה.
וככה ממשיך הבוקר עם קריאות "אני רעב", "משעמם לי", בתוך שגרה הכי לא שגרתית.
לקראת אחר הצהרים היא כבר לא מצליחה להתאושש.
למרות שהרוחות נרגעות מעט, בפנים היא כבדה.
היא כל כך רצתה לשמור על אוירה נעימה.
הרי זה לא אפשרי להיות יחד משפחה ברוכת ילדים בתוף קונכייה משותפת עם אוירה לא נעימה.
כמה שהיא הבטיחה לעצמה שהיום זה יהיה אחרת, שיהיה כיף ונחמד, זה לא ממש עזר.
וככה היא ממשיכה עם הרגשה כבדה עד הערב.
סוף סוף מגיע הלילה שהוא לא ממש לילה, אולי מנסה להיות לילה.
אחרי איזה תהליך לא ממש שגרתי וטקסי כמו תמיד, הילדים הקטנים מוצאים את עצמם במיטות.
כי אין לאמא זמן לסיפור.
אין לה מצב רוח.
היא משחזרת את היום שהיה, אין לה עצבים לסיפור.
בשעות הלילה המאוחרות, כשגם היא מוצאת את הולכת לנוח אחרי סבב התרעות, היא מרגישה איך החמיצה את היום הזה, איך הוא חמק לה.
ועוד יום.
ועוד אחד.
מה קרה כאן?
אמא רודפת אחרי אווירה טובה.
אחרי שיתוף פעולה.
אחרי הדדיות והמון רוגע.
והרדיפה הזאת גורמת לה, אחרי כל חלק ביום, להתחרט מה שהיה קודם.
היא לא מסוגלת לחיות את ההווה, לא מצליחה להיות ברגע.
היא כל הזמן חיה עם השוטים שמלקים אותה מה היה קודם.
קודם היו עצבים.
היו מריבות.
היו כעסים.
היה בלגן.
ואז.
היא מפספסת את הרגע הזה.
כן, את הרגע העכשווי בענק.
כולנו רוצות לשמור על אווירה טובה בבית.
רוגע ושיתוף פעולה
אבל לפעמים, מרוב שאנחנו רוצות זה הופך להיות שוט.
אנחנו רודפות אחרי האווירה, ומה שקורה בפועל היא רק הולכת ומתרחקת.
המיקוד שלנו לא צריך להיות ברדיפה אחרי האווירה.
זה בסדר שלא הכל מושלם.
זה בסדר שאיך שיהיה יהיה.
המיקוד שלנו צריך להיות בעשייה.
כמובן שהמטרה היא שתהיה אווירה טובה.
שיהיה נעים בבית, שיהיה סדר יום מסודר.
אבל בלי תלות במטרה.
כי כל עוד אני תלויה במטרה אני הורסת לעצמי, דורכת על ביצים, נזהרת, שומרת.
בתורה כתוב "ושמחת בחגיך". חז"ל מפרטים איך משמחים: אישה בתכשיט, גבר בבשר וביין.
למה יש פירוט איך לשמח?
יש מפרשים רבים על זה, אחד מהן – אי אפשר לצוות על רגשות, אז נותנים לנו פעולות שיעוררו לנו את השמחה.
כשאנחנו עסוקות בעשייה שמשמחת, שעושה לנו טוב, השמחה כבר מגיעה.
לא צריך להיות מאוימים מנקודת הסוף.
אם נהיה משועבדות לעשות פעולות כדי לשמח את כולם אז התוצאה תהיה בהתאם – כשלון והרגשה לא נעימה.
כי הרגשות של כולם והאווירה הם לא בשליטה שלנו.
אפשר לרצות אותם, אפשר אולי לכוון.
אבל אי אפשר לשלוט.
ברגע שנרפה מהרדיפה המאיימת אחרי האווירה, התוצאה המתבקשת תהיה שאנחנו לא גונבות לילדים את כל נפח האחריות על האווירה בבית ואז הפלא ופלא: נגלה שגם לילדים יש רצון לאווירה נעימה ושיתוף פעולה מתוך בחירה.
הכותבת היא בתיה וגשל, מפתחת מודל "התשתית הרגשית", מנחה למערכות יחסים בהורות וזוגיות, מלווה ומכשירה מנטוריות בבית הספר ל"אמהות שואפות".
