השמש נטתה לשקוע מעל גבול איראן-עיראק, וצבעה את השמיים המדבריים בגוונים עזים של אדום וזהב. בתוך המסגד המקומי המפואר בצד האיראני של הגבול , עמד צעיר בעל חזות חרדית מובהקת, שפאותיו התבדרו קלות באוויר. הצעיר הזה, אבי גולד, כיום בן 34 , מיהר באותם רגעים דרמטיים לקפל את רצועות התפילין שלו בדבקות. קולו של המואזין פילח לפתע את האוויר השקט. הוא ידע שעליו להזדרז ולצאת. המאמינים המוסלמים החלו לנהור פנימה לקראת התפילה. חברו המוסלמי העיראקי, שליווה אותו במסע, עמד בחוץ וביקש מהמקומיים להמתין בסבלנות. "יש פה יהודי מישראל שמתפלל, תנו לו דקה לסיים," הכריז החבר באוזניהם.
גולד איבד את הריכוז באחת. הוא יצא החוצה כעבור דקה קצרה, בטוח שאת פניו יקבל המון זועם האוחז בסכינים שלופות ומקלות. אלא שאז, התרחש הבלתי יאומן. האנשים שעמדו בחוץ לא אחזו בכלי נשק, אלא בשקיות עמוסות כל טוב. הם רוקנו את החנויות מסביב ורכשו ממתקים, פחיות שתייה ושלל מתנות. הם קפצו עליו, חיבקו אותו ודמעות זלגו מעיניהם. "תיקחו את זה מתנה לישראל, לעם שלכם," הם התחננו בפניו בקול חנוק. "תגידו להם שאנחנו לא שונאים אותם, אנחנו לא מאמינים לתקשורת. פה זה הבית שלכם, פה גדלתם, מפה באתם, תחזרו לפה". באותו רגע, גולד מצא את עצמו רועד ובוכה מרוב התרגשות עמוקה, ידיו עמוסות בשקיות שלא יכול היה לשאת לבדו. התקשורת המקומית, מלווה בעיתונאים וראש הכפר, אף הגיעה לתעד את הפלא במצלמותיהם: שני יהודים מסתובבים בחופשיות בכפר איראני.
בריאיון החג המיוחד שאנו מקיימים כאן ב'המחדש', מצטיירת דמותו של איש צללים מתעתע שחי חיים כפולים. גולד שבר שיא רשמי כשהפך לישראלי שטייל בהכי הרבה מדינות – 158 במספר. הוא מכיר היטב את כל המטיילים הישראלים האחרים שחורשים את הגלובוס, ומתעדכן עמם. אך למרבה הפלא, מסלול חייו לא רמז על הבאות, ותחילת דרכו הייתה נורמטיבית לחלוטין. כנער חרדי שסיים את לימודיו בישיבה בגיל 18 , הוא לא תכנן כלל לטייל בעולם. למעשה, החוץ הפחיד אותו עד אימה והעולם לא עורר בו שום עניין.
מהישיבה לעולם: הילד שפחד מחו"ל
נקודת המפנה התרחשה כאשר חבר שכנע אותו להצטרף אליו לטיול קברי צדיקים באומן שבאירופה בגיל 18. "גיליתי שהעולם הוא יפה ונחמד," הוא משחזר בגילוי לב. האסימון נפל והוא הבין שהעולם יכול להיות חוויה אתגרית. זמן קצר לאחר מכן, הוא יצא לטיול העצמאי הראשון שלו ללא הוריו ומשפחתו. הוא טס לאנגליה, ומשם חצה את אירופה ברכב בואכה אומן. החיידק דבק בו. הוא החל לעבוד, יצא לגיחות קצרות מראשון עד שני, ולבסוף, לאחר כשנתיים או שלוש, התפטר מעבודתו לחלוטין. כיום, הוא שוהה בחו"ל בממוצע מדהים של כמעט 320 ימים בשנה. באופן טבעי, הוא "סימן וי" קודם כל על היעדים הקלאסיים שכל ישראלי עושה באירופה וארצות הברית , אך נפשו משכה אותו אל מעבר לקווי האויב.
ירדן: המסע הראשון אל האויב
הטבילה הראשונה באש התרחשה לפני כעשור וחצי. ירדן ומצרים נחשבו באותם ימים ליעדים מסוכנים מאוד עבור ישראלים, ואנשים כמעט ולא ביקרו שם. חבר אמריקאי מהישיבה נזקק לחדש את אשרת השהייה שלו, ויזת הסטודנט או התייר, בעזרת יציאה לחו"ל, והציע לקפוץ מעבר לגבול כדי לזכות בעוד כמה חודשים בארץ. במסוף הגבול הסמוך לבית שאן, המתינו להם נציגים ממשלתיים שהזהירו את מעט הישראלים שעברו שם (אחד בכמה שעות) כי הם מפקירים את חייהם וכי מדובר בסכנת נפשות של ממש ובמעשה שאינו בטיחותי, למרות שהוא מוגדר כחוקי. גולד חשב להישאר קרוב לגבול ולא להתרחק, אך השניים הרחיקו עד לעיר עמאן, בילו שם יום אחד וחזרו ארצה שלמים. באותו טיול הוא הקפיד שלא לחבוש כיפה ולא לחשוף את זהותו כיהודי ישראלי, ולכן לא חש בסכנה מיוחדת. "היה כל כך נחמד שבא לי לנסוע שוב פעם לירדן," הוא הרהר לעצמו עם חזרתו.
וכך אכן קרה. כעבור כחודש, חזר אבי גולד לירדן עם חברים נוספים. הפעם, התסריט היה שונה לחלוטין. הם הצליחו להתחבר למשפחה מקומית, חמולה גדולה ועוצמתית שהתגוררה בשכונות היוקרה הסמוכות לארמונו של המלך. הם התארחו בביתם במשך כמעט חודש ימים. המארחים סיפקו להם הכל: אוכל, רכב, כסף לנסיעות – הכל בחינם ובמאור פנים, בתחילה, הסוו גולד וחבריו את מוצאם וטענו כי הם תיירים מאירופה.
באותה תקופה מתוחה שלפני חשיפת הסוד, תפריטו של גולד הסתכם בלחם, מים ופירות בלבד, באמתלה שהוא פשוט אוהב את המזון הזה ולא רעב לארוחות הערב העשירות שהכינו. אולם, לאחר כשבוע, כשהחיבור הפך לחזק ועמוק והוביל לשיחות נפש אישיות אל תוך הלילה , הייסורים על השקר גברו עליו. הוא ידע שלמשפחה המארחת יש קרובים פלסטינים ברשות , אך השיתוף העמוק שנוצר ביניהם גרם לו להרגיש כי הסתרת האמת שורפת את נשמתו.
גולד, שהיה אז רק בן 19, אזר אומץ ופנה לאחד הבחורים במשפחה. "אנחנו מישראל," הוא הטיל את הפצצה ללא התראה מוקדמת. הבחור ההמום סירב להאמין למשמע אוזניו. "אנחנו יודעים שהישראלים הם אנשים רוצחים, לא ייתכן שאתה בן אדם כל כך טוב ונחמד מישראל," טען בתוקף. גולד לא מצמץ ושלף מיד את דרכונו הישראלי, מעלה לו את הדופק. הבחור פער את פיו בהלם ורץ לספר לאימו. הדקות שחלפו עד שובה של המשפחה, שניסתה לעכל את המידע, נדמו כנצח. בסופן, המשפחה קיבלה אותם בהערצה מוחלטת: "אתם אנשים כל כך טובים, זה מוזר לנו שאתם כל כך נכבדים ואתם יהודים מישראל". הקשר ביניהם העמיק אף יותר בשל החשיפה הרגישה, והמשפחה סיפקה להם רכב וכסף לקניות.
בעקבות הגילוי, החמולה המקומית, שקולה נחשב כהכרעה שאין להתנגד לה, ארגנה מסיבת קבלת פנים ענקית לכל תושבי השכונה כדי לחגוג את נוכחותם של הישראלים בבית. גולד, שחשש בתחילה מתגובת השכנים, צפה בנדהם כיצד הם הפכו את הפתח למרחב של אווירה ומסיבה, תוך תליית אורות ונרות על העצים בכבישים. מאותו רגע, הוא התהלך בחופשיות עם פאותיו בחוץ , סיפר להם מה מותר ומה אסור לו לאכול, וזכה לארוחות נדיבות שכללו פירות, ירקות ולחמים נקיים. בשעת בוקר מוקדמת, בעוד מארחיו מתפללים במסורת האסלאם, עמד גולד בביתם והתפלל שחרית מתוך סידור.
סוריה: מניין היסטורי ומתנה ליהודי האחרון
קפיצה קטנה קדימה בזמן, ואנו מלווים את גולד בראיון המיחוד ל'המחדש' היישר אל לב המאפליה: סוריה. הוא הצטרף למשלחת רשמית מטעם הממשלה הסורית שסיירה באתרים יהודיים, כגון בתי כנסת. בחיק המשלחת, הוא צעד ברחובות בראש מורם, חובש כיפה על ראשו, תחת אבטחה כבדה. אולם, הדם ההרפתקני זרם בעורקיו ולא נתן לו מנוח. באחד הימים, הוא חמק והצליח להיפרד מהמשלחת והגיבוי הביטחוני שלה, ונכנס בגפו, ללא סממנים יהודיים בולטים, לאזורי הקרבות העקובים מדם בין מוסלמים לנוצרים.
מולו ניצבו חומותיו האכזריות של כלא סיידנאיא, המפורסם לשמצה, המוכר גם כ"כלא העינויים". בעקבות ההפיכה ומעבר השליטה לידיו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני , נחשפו זוועות המקום לעיני התקשורת, שבו נקברו אסירים בעודם בחיים במעבה האדמה, כשמעט בוץ נפתח מעליהם מידי יום רק כדי לדחוף להם צינור הזנה לפיהם, או אסירים שנתלו חיים על הקירות. גולד לא הצליח לרדת אל המעמקים הנסתרים מתחת לאדמה של הכלא כדי לראות אסירים חיים, אך עצם הנוכחות במקום הילכה עליו אימים.
משם, המשיך לצעוד לכפר נוצרי סמוך, שעטה על עצמו מחסומים וצלבים מפחד פלישה מוסלמית. התושבים, שבחנו אותו בחשדנות כשנכנס סתם כך, דרשו לדעת אם הוא מוסלמי, ואיימו לירות בו אם כן. "אני לא מוסלמי," השיב גולד בשלווה. "אה, אז אתה נוצרי?" הם שאלו. "לא, אני יהודי מישראל," פסק. לתדהמתו, השנאה היוקדת שציפה למצוא התחלפה בשמחה. התושבים חגגו את בואו, מבהירים כי המח המורעל נגד ישראל והשנאה כלפיה קיימים רק בתקשורת. תרחיש זה חזר על עצמו גם בשווקים התוססים של דמשק. כשהוא בלבוש המסווה את זהותו במטרה לא למשוך תשומת לב, קנה גולד מזכרות ופרט כסף. כשנשאל למוצאו, הכריז ללא מורא: "אני יהודי מישראל, שכן שלכם". כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אותו באהבה ושמחו.
הסיבה לביטחון העצמי הזה נטועה בהיכרותו עם היהודי האחרון שנותר בדמשק, גבר מקומי המתהלך בגאון עם זהותו ושמו מפורסם בקרב כולם. גולד הבין שאם הוא מטייל עם אותו יהודי ללא כל בעיה, גם הוא יכול להצהיר על יהדותו. הוא מציין בפנינו ב'המחדש' כי העם הסורי הפשוט והמקומיים ברחוב מייחלים לשלום ולנורמליזציה עם ישראל, ומעדיפים לראות את חיילי צה"ל ברחובות מאשר את שלטון האימה של אסד או ג'ולאני, שטבחו ללא רחם באוכלוסייה ונמאס להם מהרצח. "הם רק רוצים לחיות, ללכת לעבודה, לאכול ולשלוח את הילדים לבית הספר, והמנהיגים שלהם עשרות שנים לא נותנים להם את האופציה," הוא מסביר, ומוסיף כי בעקבות עזרת ישראל לדרוזים ולאוכלוסיות אחרות שניבטה מהמסכים, התושבים החלו לפקפק בשקרי התקשורת ורואים בנו שכן טוב. גם העובדה שטייל שם בזמן מלחמה לא השפיעה לרעה על היחס החיובי.
רגע מצמרר ומרגש במיוחד במסע זה נרשם כאשר גולד, שידע כי הוא מגיע לקראת תקופת החגים, העניק ליהודי האחרון, בכור סימנטוב שופר במתנה. בכור סימנטוב המסורתי, שעד לפני עשרים שנה עוד התפלל בבית כנסת במניין סורי, ומקפיד גם כיום על הדלקת נרות חנוכה וקשר עם אחיו בישראל ובאמריקה, פרץ בהתרגשות עזה למראה המתנה. המשלחת אף זכתה לקיים את המניין הראשון מזה שנים בבית הכנסת הסגור, המסוגר והמאובק, המוגדר כאתר מורשת שרק הממשלה יכולה לפתוח. הם הוציאו ספרי תורה מהאוסף שבמקום, קיימו קריאת התורה בימי שני וחמישי, והתפללו על קברו של רבי חיים ויטאל.
אכזבה בביירות: "זה נראה כמו חיפה או יוון"
התחנה הבאה במסע של גולד, היישר מדמשק באמצעות מונית, הייתה העיר ביירות שבלבנון. לפני הנסיעה, הוא שלח "פיקסרים" (אנשי שטח) כדוגמת חברו למסע, לבדוק את מצב הגבולות בנפרד. הבשורות שקיבל לא היו מעודדות בלשון המעטה: פניו ושמו היו מוכרים לבקרי הגבול ולשוטרים עקב הראיונות הרבים שהעניק לתקשורת המקומית. הפחד פיעם בו, אך בכוח התפילות ותושייה מבריקה, הוא צלח את המעבר המאיים. כשהגיע למסוף, גרם לנהג המונית שלו להטריד, לחפור ולעצבן קצת את השוטרים, מה שהסיח את דעתם וגרם להם להחתים את הדרכון מבלי להעיף מבט בפניו של גולד, שישב בצד.
האימה האמיתית, כך סבר, תמתין לו מעבר לגבול – בשטחי השליטה המוחלטת והטרור של ארגון חיזבאללה. להפתעתו, הדרך עברה בצורה חלקה להפליא, ללא מחסומים או בעיות מצד חיזבאללה. הוא ידע שבמקרה הצורך יוכל להתמזג עם הסביבה כשהוא מסתיר את פאותיו תחת כובע שמש, נראה בעיני עצמו "יותר ערבי מהמקומיים," מספר ל'המחדש' וכך יעבור כל מחסום בקלות.
אלא שביירות, שבה חגג את ביקורו במדינה ה-150, זימנה לו את האכזבה הגדולה ביותר בחייו ו"הפתיעה אותו לרעה". חמש עשרה שנים הוא חלם וחשש מהרגע בו ימתח את החבל וידרוך על אדמת לבנון (שנחשבה בעיניו לחתימת מוות), צופה להיתקל באווירת מלחמה, מתח וכאוס מחיזבאללה כפי שמוצג בתקשורת. בפועל, הרחובות הרגישו לו בדיוק כמו הכבישים והנופים של העיר חיפה, אתונה או לרנקה שבקפריסין. הוא שמע שם בעיקר שפות אירופאיות, כדוגמת צרפתית, ולא ערבית זועמת. מותגים אירופאיים התנוססו מכל עבר, ואווירת האסלאם נראתה כלא קיימת, בניגוד מוחלט לציפיות. עבור קוראי 'המחדש', הוא מתאר את הדיסוננס והבאסה שחווה כמטייל שחיפש אקשן עבור חבריו. למעט צילום של דגל לבנון כדי להוכיח שדרך שם, לא היה לו שום תוכן מעניין לצלם, בניגוד לאלף התמונות ששמר באלבום מסוריה.
אפילו הסיור הרכוב ברובע הדאחייה, מעוז חיזבאללה הידוע לשמצה, עבר בצורה מחשידה. תושבי ביירות, כך התברר לו, פוחדים להתקרב לאזור הקטן והקיצוני הזה של טרור, ואין להם חברים שם, בדיוק כפי שחילוני מהסס לעבור בשכונת מאה שערים בירושלים. נהג המונית שלו הרגיש לא בנוח לאורך הנסיעה בדאחייה, שכן זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שלו שם, ופחד להביע דעה או לדבר על הארגון. גולד, שהבחין באנשים רגילים ללא מכונות ירייה ברחובות , הגיע עם המונית עד לנקודת החיסול וההריסות של חסן נסראללה. הפחד שיתק אותו מלצאת ולצלם את הבורות והפיצוצים מחשש שיבלוט באופן קיצוני, והוא נאלץ להסתפק בהתבוננות מבעד לחלון הרכב.
אך הדרמה האמיתית והאלימה בלבנון התפוצצה דווקא לאחר שעזב את גבולותיה. גולד פרסם סרטון שלו שבו הוא מדבר בעברית על רקע הנמל של ביירות. הסרטון הפך לוויראלי בתקשורת הלבנונית, הצית את חמתו של ארגון חיזבאללה ומחבלים מקומיים, והוביל למצוד טלפוני של ממש. מחבלי הארגון איתרו את פרטיו האישיים, פרסמו את מספר הדרכון שלו, מועדי הכניסה והיציאה ושם המלון שבו ישן, במטרה להפחיד אותו ולחשוף אותו לפגיעה פיזית אם ייתפס בעתיד.
לדאבונו של גולד, בעל הניסיון, זהו אינו אירוע חריג; תרחישים דומים של רדיפה תקשורתית אירעו לו גם בבגדד שבעיראק, תוניסיה, מצרים ואפילו באפגניסטן, שם זכה להיות האורח הראשון של שלטון הטאליבן יחד עם חברו בסתר, וסודו נחשף רק לאחר עזיבתם. למרות כל זאת, גולד שומר על אופטימיות נדירה: הוא מאמין שהקב"ה מסדר הכל לטובת היהודים בסופו של דבר, ומציין כי ממשלת לבנון מאותתת לאחרונה לממשלת ישראל שהיא בצד שלנו ומעוניינת להיפטר מחיזבאללה, מה שאולי יוביל להסכם שלום שיאפשר לו בעתיד הרחוק לחזור למדינה עם דגלי ישראל.
העימות בקהיר: כיצד הפך שונא ישראל לאוהד?
הכישרון של גולד לשרוד טמון לא רק ביכולת ההסוואה שלו, אלא גם ביכולת פנומנלית להנדס תודעה ולשכנע. את טבילת האש הראשונה שלו ב"הסברה" ביצע בקהיר שבמצרים בהיותו כבן 20 בלבד. שם פגש אדם מקומי ששנאת ישראל יוקדת בעיניו ושמסוגל לרצוח. "אם הוא היה יודע בתחילת השיחה שאני ישראלי, כנראה שהוא היה דוקר והורג אותי מיד," מודה גולד בפשטות.
המצרי הקיצוני הציג בפניו סרטון מזעזע שבו חייל צה"ל יורה באישה פלסטינית, ומנה בפניו את פשעי המלחמה של ישראל והיותם "נאצים" הרוצחים נשים וילדים חפים מפשע. במקום להיכנע לפחד, גולד הצליח לשלוף במקרה ממכשירו את הסרטון המלא, שטרם נחתך על ידי מכונת התעמולה, ובו נראית בבירור האישה כשהיא מגיעה ומסתערת על החייל עם סכין שלופה במטרה לדקור אותו. המצרי נותר בהלם מוחלט למראה האמת.
גולד הכה בברזל בעודו חם. הוא הסביר לאיש שלא כל מה שרואים הוא האמת המלאה ושיש רקע. תחילה, הציג את עצמו כתייר מאמריקה הבקיא בעובדות, אך מיד לאחר מכן חשף את זהותו: "אני לא אמריקאי, אני יהודי ישראלי שנמצא במרחק נסיעת אוטובוס מהבית שלך," אמר לו אבי. המצרי איבד את המילים למספר דקות ארוכות מרוב תדהמה. גולד הסביר לו בחדות שכשם שהתקשורת מציגה מוסלמים וערבים כמחבלים ורוצחים – עובדה שהמצרי התנער ממנה בתוקף וטען שזה לא נכון – כך התקשורת הערבית מסלפת את המציאות לגבי הישראלים.
האסימון של המקומי נפל והוא הבין את הקיצוניות העיוורת. גולד, בשיא התעוזה, אמר לו: "ברוך הבא למועדון," ודרש ממנו "פיצוי" הולם על כוונתו המקורית להורגו מוקדם יותר בשיחה. הפיצוי שביקש לא היה כסף או מתנות, אלא התחייבות אישית להפיץ את האמת בקרב חבריו וקהילתו, ולהסביר להם שלא כל מה שאומרים בתקשורת הוא אמת. המצרי הבטיח, וגולד חזר מטיולו כשהוא לא חווה אפילו טיפת פחד לאורך כל האירוע המסוכן, בטוח שיוכל לשנות כל דעה של שונא ישראל.
המוות בעיניים: דווקא בדרום אפריקה הידידותית
עם זאת, רגע האימה המצמרר והמפחיד ביותר שחווה במסעותיו לא אירע בלב מדינה מוסלמית עוינת, אלא דווקא באחת המדינות המתוירות ביותר – דרום אפריקה. גולד מגדיר אותה כמדינה הגזענית ביותר שבה ביקר, במיוחד בערים הבעייתיות כגון יוהנסבורג וקייפטאון. "כמה שצבע העור שלך יותר לבן, אתה קורבן גדול יותר בלילה. בן אדם שחור יהרוג בן אדם לבן," הוא מסביר לקוראי 'המחדש', ומציין כי ביום הכל מתנהל על מי מנוחות והמטיילים נהנים מאטרקציות.
באחד מטיוליו הראשונים לשם, בו עדיין היה חסר ניסיון לילי, תקלה קטנה בלוח הזמנים גרמה לסיור לגלוש אל תוך החושך, בניגוד לשיעורי הבית שעשה. הוא מצא את עצמו יחד עם חבריו על רכבת לילה מסוכנת במקומות בעייתיים, כאשר כנופיות של שודדים חמושים עלו וירדו בכל תחנה, בוחנים את קורבנותיהם הפוטנציאליים ומעדכנים לקראת השוד את חבריהם בתחנה הבאה. גולד הלבן והבולט, שנשא תיק מלא בדרכונים וכסף, ראה את המוות מול עיניו במשך שעה ארוכה של פחד. הוא ידע בוודאות שהשודדים הללו לא רואים בעיניים, ולא יהססו לדפוק כדור בראשו רק כדי לגנוב את נעליו, מכשיר הטלפון שלו או הארנק, מבלי אפילו לריב איתו.
ברגע של תושייה בין התחנות, כשהשודדים לא נכחו בקרון, הוא לחץ על כפתור החירום והזעיק עזרה טלפונית. לתא הקרון נכנס איש ביטחון מקומי ענק ממדים וכבד, חמוש מכף רגל ועד ראש. "גורילה שכל רגל שלו בגודל הבטן שלי, בגובה כפול ממני," מתאר גולד את המחזה המפחיד. אלא שהופעתו המאיימת של השומר רק הגבירה את החרדה: גולד לא ידע אם מדובר במושיע שלו שמגיע לשמור עליו, או בראש השודדים בעצמו שבא לעשות את העבודה, ופחד אפילו להביט לעברו ולדבר איתו.
בעודו יושב ברכבת, עצם גולד את עיניו, קרא "שמע ישראל" והתחנן ממעמקי ליבו בפני הבורא: "השם תענייני, תעשה את זה מהר שלא ייקח זמן ולא יכאב". הסיוט הממושך לא תם גם כשירד מהרכבת בתחנה שורצת, הומלסים ושודדים מסוממים. המאבטח עזב אותו, וגולד נאלץ לצעוד 20 דקות בחשכה מוחלטת ובשכונה מסוכנת עד לרכבו שחנה הרחק משם, ונמצא באורח פלא בשלמותו. משברון הלב והפחד העמוק, בניגוד גמור לציפיות מהמדינות המוסלמיות, זהו הרגע היחיד בחייו בו הודה להשם מפורשות על כך שהמוות לא לקח אותו.
ההסתננות לאיראן: תפילה במסגד והדרמה שהתפוגגה
ההרפתקאות של גולד הובילו אותו לא פעם למשחקי חתול ועכבר עם שלטונות זרים. הוא ביקר בעיראק פעמים רבות, כשהוא לא מסתיר את יהדותו ונוהג להתהלך ברחובותיה בכיפה ופאות בגלוי. כך קרה שבאחד מביקוריו, חבר מוסלמי עיראקי שאירח אותו והיה מודע למוצאו, הציע לו, תוך כדי ארוחת בוקר של ביצה קשה, לנסוע לאיראן במכונית, ולהסתנן למדינה דרך פרצה מוכרת בגבול (המשמשת לרוב להברחות סחורות). גולד זרם עם ההצעה. הרעיון היה פשוט: חציית השטח הענק ללא ויזה, תוך הימנעות מהגעה למחסומים הפנימיים המובילים לטהרן, שם נבדקות תעודות מזהות על ידי שתי הממשלות המודעות לפרצה.
גולד שהה פיזית בשטח איראן (אך לא מחשיב אותה כאחת מ-154 המדינות שביקר), כשהוא חובש את כיפתו ופאותיו כפי שהוא מתלבש בישראל, עוצר טרמפים וזוכה לקבלת פנים אוהדת. האהדה הציבורית כלפיו נבעה, לדבריו, מהאויב המשותף לעם האיראני ולישראלים – ממשלת איראן – עד כדי כך ששוטרים ומשמרות איראניים ביקשו להצטלם לסלפי עם התייר היהודי הישראלי החובש פאות. באותו בוקר שבו חצו את הגבול, הזדקק גולד להניח תפילין ולהתפלל שחרית. חברו המוסלמי לקח אותו למסגד מעבר לגבול האיראני, ואף הצטרף לתפילה מתוך תחושת שייכות. שם, כאמור בתחילת דברינו, נתקל גולד במטר המתנות המרגש מהמוסלמים בכפר.
אולם, טיולו האחרון לעיראק עלה לו ביוקר רב, ומאז הוא מנוע לחלוטין מלחזור לאזור ונשרף שם. במהלך שהותו שם, העלה סרטון שלו מדבר בעברית מכיכר תחריר שבבגדד. הסרטון הפך לוויראלי בתוך שעתיים בלבד, והצית טירוף מערכות וטלפונים. מיליציות פרו-איראניות שטפו את הרחובות בחיפוש אחריו, כשהם מחזיקים בתמונות ענק שלו, חוסמים כבישים במרחק שלושה רחובות והופכים בתי מלון בניסיון לאתר ולחטוף אותו.
מה שהמחבלים לא ידעו הוא שבאותה העת, גולד כבר ישב בבטחה בביתו בישראל, רחוק מהסכנה. אדם חשוד וידוע כבעייתי פנה אליו בהודעה וניסה לחלץ ממנו את מיקומו הנוכחי, באמתלה שהוא רוצה לבוא לסגור איתו במלון. גולד, שרצה לבחון את האינטואיציה העמוקה והחוש המטורף שפיתח לזיהוי סכנות (שהוא בודק ב-101 אחוזים), מסר לו שם של מלון פיקטיבי והציע שייפגשו בלובי.
זמן קצר לאחר מכן, עודכן בבהלה כי כוחות ביטחון רבים פשטו על המלון המדובר, והוכיח את צדקת תחושות הבטן של גולד. מאז ועד היום חלפו כמה שנים, וגולד נמצא על הכוונת, כאשר ארגוני טרור ומדינות המשתפות עמם פעולה מנסים ללכוד ולחטוף אותו מסביב לעולם. מסיבה זו, הוא מקפיד בצעדי מניעה שלא לחשוף את מיקומו בזמן אמת.
"אל תחקו אותי": האזהרה לציבור
גולשי 'המחדש' עלולים לחשוב כי מדובר בהרפתקה קלילה שכל אחד יכול לקפוץ לתוכה, אך גולד, המטייל ומנוסה בתחום כבר שנים ארוכות, מתחנן מפורשות שלא לעשות זאת. הוא אינו מחפש את האדרנלין של הסכנה ואף בורח ממנה, אלא פשוט יודע להתחמק מהאיום בזכות חוש מיוחד שניחן בו, ומבין מתי מסוכן ומתי לא. טעות אחת קטנה, כמו לחשוף את זהותך במדינה אנטישמית כמלזיה עם כיפה ופאות, יכולה לעלות בחיי אדם. הוא יודע לייצר חוויות, אך מזהיר כי חברים שניסו לחקות אותו הוכו וכמעט נרצחו, והוא אינו מעודד את מעשיו לאחרים. "אל תעשו את הדברים המסוכנים שעשיתי כמו לעצור טרמפים עם כיפה באיראן," הוא מתריע על הסכנה העצומה בהליכה בעקבותיו.
האם הוצע לו להיות סוכן מוסד לאור הישגיו הכבירים והנועזים? השאלה הזו עולה כל הזמן מאנשים, בצחוק וברצינות, מספר גולד, אולם הוא דוחה אותה לחלוטין. הכישרון שלו הוא לשרוד ולהגן על עצמו כמטייל בודד, ולא להיות מיועד לדלות מידע ביטחוני כמוטיב של מרגל מקצועי.
לסיום: מה עוד נשאר לכבוש
עתידו של גולד עדיין מלא ביעדים מרתקים והחלומות שלו ברורים: "לכבוש כל מקום שלא הייתי בו". הוא שואף לטוס פיזית לאיראן בצורה רשמית לטיול של חודש או חודשיים, בזמן שהתאפשר. בנוסף, הוא לוטש עיניים אל היבשת האחרונה שחסרה לו ברשימה – אוסטרליה (הוא כבר ביקר באנטארקטיקה), ואל האיים הפסיפיים כידידותיים, כגון טונגה, פפואה גינאה החדשה, סמואה ופיג'י. יתרה מזאת, הוא מודה בגאווה כי נותרו לו עוד כשתיים או שלוש מדינות עוינות מאוד על הכוונת לזמן הקרוב, אך הוא מסרב לחשוף את שמותיהן. "יש לי הפתעות לכל הקוראים," הוא קורץ, ומותיר אותנו המומים ומרותקים מול סיפורו הבלתי נתפס שטרם הסתיים.
רחוב "התורה" בבגדד עיראק
אבי גולד בחצר של ארמון הנשיאות של הטאליבאן באפגניסטן
בתמונה עם לוחמי טאליבן באפגניסטן
