זה קרה ביום בהיר, הם נתלשו באחת מספסלי בית המדרש ומהווי הישיבה המוכר, והושלכו אל מאחורי סורג ובריח לכלא הצבאי "בעוון לימוד התורה", כאשר כל "חטאם ופשעם" שנשמעו לדעת גדולי הדור ובחרו בכלא על פני שמד רוחני בכור ההיתוך החילוני הצבאי.
לרגל חג החירות, 'המחדש' הושיב לשולחן אחד ארבעה בחורי חמד, הבה"ח יהודה חיון משיבת בית מדרש עליון, הבה"ח רפאל מ. מישיבת עטרת ישראל, הבה"ח יצחק רביבו מישיבת רבינו חיים עוזר, והבה"ח ישראל ב., לראיון בלעדי, גלוי לב ורווי באמונה. הם משיבים על השאלות הקשות ופותחים צוהר אל המתרחש הרחק מעין הציבור: מרגעי המעצר האלימים, דרך ההשפלות בתאי הבידוד והמאבק על שמירת ההלכה, ועד לתעצומות הנפש וההשגחה הפרטית שגילו בתוך הקירות האטומים, המסר המחזק והמטלטל בעיצומו של חג החירות מקבל משמעות חדשה ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
המפגש המטלטל
המפגש הראשון עם המערכת הצבאית תפס כל אחד מהם בסיטואציה שונה לחלוטין, אך עבור כולם הוא היה פתאומי, אגרסיבי ומטלטל, עבור יצחק רביבו, המעצר גלש לאלימות פיזית של ממש, מיד לאחר הדלקת נרות החנוכה.
"זה קרה בדיוק כשירדתי מהדלקת נרות חנוכה בבית", הוא משחזר בכאב, "הלכתי לרכב שלי כדי לנסוע לישיבה, מיד כשאני מתיישב ומתניע את הרכב, לפתע פותחים לי את שתי הדלתות אנשים בלבוש אזרחי, שאלתי אותם: 'מי אתם? מה אתם רוצים ממני?', והם פשוט לא ענו, לא הכרתי אותם וזה היה מבהיל, באתי לסגור את הדלת, והם פשוט חסמו אותי בכוח, רק אחרי כמה דקות אחד מהם הואיל בטובו להגיד שהוא ממשטרה צבאית ודרש את המפתח של הרכב. אמרתי לו: 'אני אביא לך את המפתח', אבל לפני שבכלל הספקתי להגיב, הוא תפס אותי, משך אותי בכוח אדיר מהרכב לרצפה וגרר אותי לניידת. נפצעתי בגב, חטפתי שפשופים מהאספלט, והגעתי למעצר כשאני ממש מדמם ופצוע."
לעומתו, יהודה חיון נעצר בכלל כשחזר מחו"ל, בסצנה שהפכה מהר מאוד למלחמת התשה, "עצרו אותי בנתב"ג," הוא מספר, "ומשם לקחו אותי ישירות לבקו"ם בתל השומר, ייבשו אותי שם בהמתנה מורטת עצבים של כ8 שעות, נתנו לי בהתחלה לדבר קצת בטלפון, ואז הכניסו אותי לדיון משמעתי מהיר, המבטים שלהם היו חמורי סבר, כאילו אני איזה פושע מסוכן, הם שאלו אותי: 'אתה רוצה להתגייס?', עניתי להם: 'מה אתם רוצים? לא ידעתי בכלל שיש לי כבר צו גיוס, הם לא רצו לשמוע. מיד 'נפלו' עליי ופסקו לי במקום 20 ימי מחבוש, שבסוף קוצרו ל-14 ימים, לקח להם עוד שעות ארוכות שיבשו אותי שם, ולבסוף אזקו אותי בידיים וברגליים, ופשוט זרקו אותי לתא באגף, אבל ברוך השם, לרגע לא פחדתי, אמרתי להם: 'אני לא מפחד מכלום'."
גם עבור ישראל בנדר, הרגע בו נשללה חירותו היה מהיר ובירוקרטי, מלא בהמתנות ארוכות וחוסר ודאות, "המשטרה הצבאית עצרה אותי לפתע," משחזר ישראל את הרגעים הראשונים, "הם הובילו אותי ישירות לבסיס תל השומר, שם הכניסו אותי למתקן מעצר קטן, נאלצתי להמתין שם בערך שש שעות מורטות עצבים.
בסוף הופיע 'שופט צבאי' שלמעשה התברר כחייל רגיל עם שתי דרגות על הכתף, שקיבל את הסמכות לשפוט אותי, בלי יותר מדי שאלות הוא נתן לי במקום 30 ימי מחבוש, לאחר גזר הדין המהיר הזה החזירו אותי לתא ההמתנה, וזמן קצר לאחר מכן העלו אותי על מיניבוס שיצא לדרך אל היעד הסופי, הגעתי לכלא 10 בסביבות השעה אחת בלילה, כשנכנסתי לכלא מיד הלבישו עלי מדים צבאיים של אסירים."
סדר היום בתא האפל
הכניסה לכלא הצבאי לוותה בהלם תרבות מוחלט ובקשיי הסתגלות למערכת שמטרתה לכופף ולשבור, רפאל מתאר את השבר של הימים הראשונים: "כשנכנסתי בפעם הראשונה, הייתי בהלם טוטאלי, לא הבנתי מה אני עושה שם ואיך אני בכלל קשור למקום הזה, אני בחור ישיבה, ופתאום אני מוקף בחיילים חילונים בתוך כלא צבאי.
למרות שלא עשיתי שום פשע נורא שמצדיק ישיבה מאחורי סורגים, הרגשתי מנותק מכל מה שהכרתי, בהתחלה זה היה פשוט נורא סוגרים אותך בחדר, נועלים אותך עם מפתח, אומרים לך מתי לצאת ומתי לאכול, אתה מרגיש שאתה כלוא, שאין שום שליטה על החיים שלך."
יצחק מוסיף ומסביר את הפער התהומי בין הכלא לישיבה: "התחושה היא שאתה נזרק אל הלא נודע, אתה מגיע למקום שאתה לא יודע מה עושים בו, ואף אחד גם לא מסביר לך לפני כן, אין שם שום סדר יום שדומה לבחור ישיבה, אין לקום בבוקר לשחרית בצורה מסודרת, אין סדר יום של ישיבה, אין סדר א' או שיעור, כל ההווי המוכר פשוט איננו, מה שהכי היה חסר לי זו החברה, החברים, כל האווירה."
עבור ישראל, התחושה הראשונית דווקא לוותה בסקרנות מהולה במתח, "זה היה מעניין לראות את המקום מבפנים, התחושה הייתה מסקרנת אמרתי לעצמי, בוא נראה מה יש שם, על מה אנשים מדברים שם בפנים, מי הם בכלל האנשים שמרכיבים את אוכלוסיית הכלא."
אך הסקרנות התחלפה מהר מאוד בשגרה נוקשה ואפורה, ישראל מתאר את סדר היום הדחוס שהמתין להם: "קמים בבוקר מוקדם, תפילה, ואחר כך ארוחת בוקר, אחרי זה יש ועדות רפואיות שונות, כל החרדים שהיו שם דאגו להיות בוועדות האלה פשוט בשביל שתהיה לנו קצת תעסוקה במהלך שעות הבוקר הארוכות, אבל את רוב הזמן ניצלנו לטובה.
במקום סתם להיכנס לחדר, היינו נכנסים לבית המדרש של הכלא ופשוט לומדים, בשעה שתיים בצהריים קוראים לכולם לארוחת צהריים, ואז שוב היינו חוזרים ללמוד, לאחר מכן יש תפילת מנחה, ואז פשוט סוגרים ונועלים אותנו בתוך החדר עד השעה שש בערב, משש עד שש וחצי זה זמן המיועד לניקיון החדרים, בשעה שבע מתקיימת תפילת מעריב, אחר כך ארוחת ערב, ובסביבות תשע וחצי עד עשר סוגרים אותנו שוב, נועלים את הדלתות עד חמש בבוקר למחרת."
את המחיר הכבד ביותר שילמו יהודה וישראל. יהודה, שהמערכת הצבאית החליטה באטימות מוחלטת, לסווג אותו ברמת המסוכנות הגבוהה ביותר, מה שנקרא "רמ"ס 5" (רמת סיכון 5), בעקבות אירוע קודם של אסיר שברח מהכלא.
"הכניסו אותי לחדר קטן וסגור," מתאר יהודה את התנאים הנוקשים כמו בצינוק, "האור שם הוא אור צהוב וחזק שדלוק 24/7, אי אפשר לכבות אותו אף פעם, גם בלילה כשאתה מנסה לישון, אסור להכניס בקבוקים לשתיה, מקבלים רק מים מהברז באיזה כד קטן, היחס שם מאוד לא קל ונועד להשפיל אותך: הם נכנסים לספירות בבוקר, מעירים אותך כבר ב-5:30 לפנות בוקר, ואחר כך בצהריים ובערב הם דורשים שתעמוד דום, 'תעמוד נוח! תעמוד דום! אל תזוז!'. אם אתה לא מגיב איך שהם רוצים, הם מתחילים לצרוח עליך ולטרטר אותך, מעבר לזה, כשאתה כבר יוצא מהחדר לטלפון ויש לך בדיוק 4 דקות ביום להתקשר לבית אתה חייב ללכת על משבצות מסוימות, כשהידיים שלך מאחורי הגב והראש מורכן למטה בצורה מאוד מושפלת."
גם ישראל חווה את אימת הצינוק על בשרו בצורה מחרידה ומסכנת חיים, "שמו אותי בצינוק, וזה ללא ספק היה הרגע הכי קשה שחוויתי שם," מתאר ישראל את הרגע שבו נשבר שיא חדש של התעמרות, "הייתי שם כמעט 48 שעות רצופות, קשור בידיים וברגליים באזיקים", מושלך בתוך חדר אטום לגמרי בלי חלון ובלי שום פתח אוורור וכל זה קורה באמצע הקיץ.
הטמפרטורות בתוך התא הקטן הזה הגיעו לכמעט 50 מעלות, לא היה שם חמצן לנשום, בגלל התנאים הבלתי אנושיים האלה התעלפתי בתוך הצינוק שלוש פעמים, בתוך הצינוק אתה פשוט לא יודע איפה אתה נמצא, אתה לא מסוגל לחשוב על כלום, נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבה ממש 'שמעתי' את המוח שלי עובד ככה, בבת אחת, זה מצב קשה מאוד, הראש פשוט נשרף לך מהחום ומהבידוד, רק אחרי כ-48 שעות בסיוט הזה, הוציאו אותי מהצינוק והעבירו אותי לאגף.
ההבדל הוא שבצינוק אתה הרי נמצא לבד וקשור כל היום, אבל כשאתה עובר לאגף אתה לפחות נמצא עם עוד אסיר ויש שומר מהפלוגה, הייתי באגף בערך שלושה ימים, ואחרי זה העבירו אותי לפלוגה ג', זו הפלוגה שנחשבת להכי בעייתית בכלא, מרכזים בה אנשים עם העבירות הכי חמורות שחייל יכול לעשות במסגרת השירות שלו, למרות הכל, חשוב לי להרגיע ולציין ש-99% מהאנשים שנכנסים לכלא הצבאי לא מגיעים לתנאי צינוק כאלה."
הרגעים שלא יישכחו
באופן פלאי ומעורר השראה, דווקא מתוך האפלה, מצאו הבחורים הזדמנות לשליחות וקידוש ה' במקום החשוך ביותר. רפאל החליט מהרגע הראשון שהוא הופך את הלימון ללימונדה: "החלטתי שאני לוקח את השהות שם כחוויה וכשליחות, ראיתי סביבי חיילים חילונים שפשוט צמאים לחיזוק, אחרי כל תפילה הייתי נעמד, מדבר, מוסר כמה הלכות ודברי חיזוק.
היה שם בחור אחד שנכנס ביחד איתי לכלא, הוא סיפר לי שהוא מאמין שיש אלוקים, אבל הוא ממש מתלבט אם הנצרות צודקת או היהדות, בשבת הראשונה פשוט לקחתי אותו איתי לבית הכנסת, והוא ממש נהנה, מאותו רגע, אחרי אותה שבת, הוא התחיל להגיע לכל תפילה ולהניח תפילין כל יום! הוא היה מסתכל עליי ולומד איך מתפללים, בשבת האחרונה שלי שם, עשינו לו עלייה לתורה בפעם הראשונה בחיים שלו, זה היה אירוע מאוד מרגש, וברוך השם, בתוך כל הטירוף הזה, גם זכיתי להשלים שם את המסכת שלמדתי בישיבה."
גם יצחק מצא נחמה באווירה המפתיעה שנוצרה באגף: "היה פשוט מדהים ויפה לראות שם חבר'ה שהם חילונים לגמרי, שפתאום מתחזקים בצורה בלתי רגילה, הם אפילו היו מעודדים אותי! אמרו לי: 'אל תדאג, הכל מבורא עולם, ייצא לך מזה רק טוב', לראות חיילים חילונים עומדים, שרים תפילות מכל הלב ובכוונה אמיתית – זה מראה יפהפה ומחזק."
ישראל מחזק את הדברים ומשתף גם הוא בקידוש השם ולימוד התורה שלא פסקו לרגע: "ברוך השם, למרות התנאים והקשיים, הצלחתי לשמור על לימוד תורה, היה לנו בכלא לימוד חזק מאוד, אפילו בתוך הצינוק החשוך אמרתי המון פרקי תהילים וגם למדתי מתוך ספר אחד שנתנו לי להכניס, כשעברתי מאוחר יותר לאגף הרגיל של הכלא, מצאתי שם בית מדרש עם הרבה ספרים, וישבנו ולמדנו בו המון.
עם זאת, היו רגעים קשים מבחינה רוחנית, הקושי הכי גדול עבורי היה בשבת שבה הייתי נעול בצינוק, ולא אפשרו לי לרדת לשמוע קריאת התורה, גם בימים שני וחמישי, כשהייתי באגף, לא ירדתי לקריאת התורה ונאלצתי להישאר סגור כל היום בתוך חדר קטן של שני מטר על שני מטר, זה היה לי הכי קשה, האווירה הכללית של הלימוד, שהכרתי מהישיבה, הייתה מאוד חסרה לי, בכלא יש מין אווירה של זילות כזאת, אתה מנותק מהעולם הרוחני שלך, זה מצד אחד מאוד מוריד אותך למטה, אבל מצד שני ההתרחקות הזו גם מגבירה בצורה עצומה את החשק לחזור לספסלי הישיבה."
ישראל גם הפך למגדלור עבור חבריו לאגף, "היו שם הרבה חבר'ה שהתחזקו סביבנו, באחת ההזדמנויות הנחתי למישהו תפילין בפעם הראשונה בחייו, הנחתי לו גם תפילין של רש"י וגם של רבינו תם, למעשה, עשיתי לו סוג של בר מצווה שם, בתוך תחומי הכלא, זה היה רגע מאד מאד מרגש שלא אשכח."
יהודה, ששהה בבידוד וסבל את ההשפלות הקשות, מצא כוחות אדירים דווקא מבפנים: "כשאדם נמצא בהשפלה כזו, הוא מרגיש את השם יתברך בצורה הכי חזקה שיש," הוא חושף, "הרגשתי כאילו אף אחד בעולם לא יכול לשלוט עליי. אמרתי לעצמי: הרי מי שם אותי פה? אין לי לאן לברוח, אבל בורא עולם איתי פה בחדר, וזה מה שהחזיק אותי. התפילות שהיו לי שם היו הרגעים הכי טובים בחיי, באיזה שהוא שלב, עם כל הקשיחות שלהם, כשאמרתי להם 'אני לא יכול לצאת, אני באמצע תפילה', הם היו חייבים להתקפל ולהתחשב בי."
יהודה נאלץ גם לנהל מאבק עיקש על המצווה דאורייתא של קריאת פרשת "זכור", בערב שבת הגעתי למפקדים ואמרתי להם שיש פרשת זכור, שזו מצווה מהתורה ושאי אפשר לפספס אותה, ביקשתי קחו אותי רק לזמן הקריאה לפלוגה איפה שיש בית כנסת ותחזירו אותי לבידוד, הם סירבו בתוקף ואמרו: 'אין דבר כזה', העסקנים בחוץ הפכו עולמות, הצבא הבטיח להם שיסדרו את זה אבל בפועל הם שיקרו, הם לא הוציאו אותי, ואחר כך אפילו הוציאו הודעה שקרית לתקשורת שבכלל לא ביקשתי."
למרות זאת, יהודה גם הוא זכה לקדש שם שמים בתוך הצינוק "היה איתי חייל, בחור ממשפחה דתית שירד מהדת בצבא, הוא אמר לי שהנחמה היחידה שלו בשבת זה לצאת לעשן בשעת הטיול היומי, אמרתי לו: 'ממילא אתה פה בבידוד, אין מלאכות, אתה לא מדליק אור… בשביל מה לך לעשן בשבת?', הוא הקשיב לי, ולא עישן כל השבת.
כשהודעתי לו שאני משתחרר, הוא התחיל לצעוק: 'תישאר פה שבת בכלא! אם תישאר, אני אשמור שבת, אם תלך אני לא יודע מה יהיה איתי', זה ישמע הזוי אבל הוא ממש התפלל שאני אשאר בכלא בשבילו, הבאתי לו את הספר 'תיקון הכללי' של רבי נחמן עם דיבורי חיזוק, והוא כל הזמן החזיק אותו בכיס ואמר לי "זה מה שמחזיק אותי"
היציאה לחירות
למרות חומות הבטון, הבחורים הרגישו היטב את המעטפת הציבורית ואת הדאגה מבחוץ, "הארגונים היו שם איתנו מההתחלה ועד הסוף," משתף ברוך, "ארגון 'עזרם ומגינם' היו תמיד בתמונה, עזרו להורים שלי, דאגו לעורך דין, להכל, אבא שלי התקשר אליי ואמר לי: 'אל תדאג, כולם מאחוריך, כל הציבור איתך', זה נתן לי המון כוח לדעת שאני לא לבד."
רפאל מוסיף כי "לא היו לי יותר מדי ציפיות מהמערכת, אבל מהצד שלנו הרגשתי גב חזק, הגיע אליי עורך הדין שלמה חדד פעמיים, הייתי בקשר עם הרב שמעון שישא, והארגונים החשובים "עם קדוש" ו"נותנים גב" יחד עם 'עזרם ומגינם' של הרב אייכנשטיין שנתנו מעטפת מלאה."
גם יהודה מציין את ארגוני הסיוע ואת רב הכלא שניסו לעזור כמה שרק יכלו. כמו כן ישראל חש היטב את הפעילות הענפה שהתקיימה עבורו מחוץ לכותלי הכלא, "הרגשתי היטב שמישהו מבחוץ מנסה לעזור ולסייע לי בכל דרך אפשרית," הוא אומר: "הרב שמעון שישא היה שם בשבילי, ענה לי לטלפונים בכל שעה שהייתי צריך אותו, וסייע לי המון מבחינה מעשית ונפשית לאורך כל הדרך."
כשהגיע רגע השחרור המיוחל, החזרה לעולם התורה הפכה למפגן תמיכה והתרגשות אדיר, רפאל, שסיים את המסכת בכלא, נכנס לישיבה הישר לחגיגת סיום מרגשת: "עשו לי מסיבה גדולה עם ריקודים ושירה, זה היה אירוע מאוד יפה ומכובד," לברוך חיכתה קבלת פנים חמה בישיבה עם תזמורת וסעודה גדולה "ממש קיבלו אותי יפה וחיבקו אותי".
ואת יהודה, שהשתחרר בסמוך לימי הפורים, הפתיעו החברים בבני ברק באירוע יוצא דופן: "עשו לי 'השלמה לפורים!" הוא נזכר בחיוך רחב, "אמרו: הוא הפסיד את פורים בכלא?! נעשה לו השלמה. פתחו שולחנות, הביאו בשרים, לחמניות, דגים, יינות ובירות, ופשוט עשו סעודת פורים שלמה כדי לשמוח יחד."
עבור ישראל, שנעצר מוקדם יותר ביחס לגל המעצרים הנוכחי, החזרה לספסל הלימודים הייתה שקטה יותר אך עטופה בתדהמה קלה מצד החברים. "החברים בישיבה קיבלו אותי באופן די רגיל," הוא מספר בחיוך, "אבל מצד שני הם גם קצת התפלאו, כי אני הייתי בין הראשונים שנכנסו לכלא, אני נכנסתי למעצר כבר לפני כמעט שנה שלמה, בעוד שרוב הבחורים האחרים שהשתחררו לאחרונה נכנסו רק במהלך חצי השנה האחרונה."
"תגיעו עם ראש מורם"
כשהם נשאלים את השאלה הזו, התשובה של כולם מהדהדת באמונה עמוקה וביטחון צרוף.
יהודה מבקש להדגיש: "המסר הוא קודם כל לעשות הכל כדי שלא יתפסו אתכם, אבל ברגע שתפסו אתכם צריך לדעת שאין ממה לפחד! תהיו חזקים, תדעו שאף אחד לא יכול לשלוט עליכם, מה שנגזר נגזר, והעיקר זה לא להראות פחד, ככל שאתה מראה פחות פחד ככה אתה חזק יותר מולם."
רפאל מסכם בגישה חיובית: "אין מה לפחד, בסופו של דבר זו חוויה, אם לוקחים את זה למקום טוב של שליחות ולימוד, זו יכולה להיות תקופה מאוד מחזקת."
ישראל, מניסיונו העשיר, מצטרף גם הוא לצפירת ההרגעה ומבקש להעביר מסר ברור לבחורי הישיבות באשר הם: "המסר שלי הוא קצר פשוט אל תפחדו, בסופו של דבר התנאים במקום הזה מזכירים תנאים של ישיבה קטנה עם מסגרת סגורה, זה ממש לא אירוע כזה מפחיד כפי שמנסים לצייר אותו מבחוץ.
ויצחק חותם בטיפ חשוב לכל בחור: "אם נגזר עליכם להיות שם – תגיעו עם ראש מורם! אל תפחדו מכלום, אל תיתנו להם להחליט עליכם על ההתנהלות שלכם בתפילה או על סדרי הלימוד שלכם, תעמדו על שלכם, גם אם באים אליכם בדרישות הנוגדות את אורח חייכם, תענו בעדינות אך בתקיפות, כל עוד אתם עומדים על שלכם ולא עושים בעיות מיותרות הכל בסדר, יש לכם זכויות, יש לכם תפילות, ואין לכם ממה לפחד."
סיפורם המרתק של בחורי הישיבה מקדשי השם שעמדו בגבורה כשלוחי ציבור עבור כלל ישראל, מוכיח לנו מעל כל ספק שאת הרוח לא ניתן לשבור ונצח ישראל לא ישקר.
