תחושת חמיצות מוזרה ריחפה אתמול בחלל האוויר עם הפרסומים על מתווה הפסקת האש. הציפיות, שהרקיעו שחקים לאחר הצהרותיו הלוחמניות והבלתי מתפשרות של הנשיא האמריקאי נסקו לשמיים. כולם היו בטוחים שהפעם זה הולך "עד הסוף", ושמפת המזרח התיכון תשתנה ללא היכר עם קריסתו הסופית של משטר האייתולות. כשהתברר שמדובר, לפחות כרגע, בעצירה זמנית לצרכים טקטיים, מיהרו פרשני ה"פוזיציה" והאופוזיציה לשלוף את דפי המסרים המוכרים, שצבועים כהרגלם בגוונים של דכדוך ונהי.
רגע לפני ששוקעים במרה שחורה וב"סיכומי כישלון" מוקדמים, כדאי לעשות חשבון קצר של 40 ימי לחימה. אם בוחנים את סיכום הביניים באובייקטיביות, מתגלה תמונה של הישגים כמעט בלתי נתפסים. איראן, שנחשבה למעצמה אזורית מאיימת, זו שפיזרה איומי השמדה לכל עבר, הפכה לשק חבטות מושפל. עלי חמינאי, האיש שהנהיג את ציר הרשע ביד רמה, חוסל יחד עם צמרת ההנהגה האיראנית וכ-40 בכירים נוספים. חיל האוויר הישראלי, הוציא שלושה מטסי תקיפה מדי יום, מחק את חיל הים של משמרות המהפכה וכתש ללא רחם את תעשיות הטילים והביטחון של המשטר.
האופוזיציה בישראל, בראשות בנט, לפיד, ליברמן וגולן, נראית כמי שנמצאת בתחרות פנימית עזה: מי יצליח לגמד יותר את ההישג ומי יצייר תמונה קודרת יותר של המציאות. החשש הפוליטי העמוק, שמא נתניהו ימנף את ההצלחות המבצעיות לצרכיו, גורם להם לעצום עיניים מול העובדות הברורות בשטח. הם בוחרים להתמקד בזכוכית מגדלת במה ש"לא הושג" במקום לראות שחמינאי כבר איננו, שמפקדות ה"בסיג'" הושמדו ושמערך הטילים הבליסטיים ספג מכה אנושה. בטהרן אולי ממהרים להכריז על "ניצחון" כחלק ממנגנון הישרדות, אבל זהו ניצחון של מי שאיבד את כל נכסיו האסטרטגיים ונאבק כעת על חמצן פוליטי וכלכלי.
הלקח המר של ישראל משבעה באוקטובר הוא שאין יותר חשיבות לכוונות או להערכות אמ"ן על "מה האויב רוצה", אלא רק למבחן היכולות. ובמבחן הזה אפשר לקבוע כי איראן של היום חלשה עשרות מונים מאיראן של לפני 40 יום.
איראן שהצהירה קבל עם ועולם, שלא תחתום על הפסקת אש זמנית, חתמה. כמו כן הבטיחה שמצר הורמוז יישאר חסום לעד, והנה הוא נפתח. גם בלבנון היא נכשלה: איראן קיוותה נואשות לכרוך את גורל לבנון בהסכם כדי להציל את מה שנותר מחיזבאללה, נענתה בשלילה מוחלטת מצד ממשל טראמפ.
סבלנות אסטרטגית
שם המשחק כרגע הוא סבלנות אסטרטגית. הפסקת האש הזו אינה סוף פסוק, אלא חלון הזדמנויות חיוני. עבור ישראל, מדובר בזמן קריטי להשלמת מלאי המיירטים שנוצל בשיעור גבוה ולשיפור המוכנות למכה הבאה. עבור ארה"ב, זהו זמן להזרמת כוחות, חימושים ונושאות מטוסים נוספות למזרח התיכון כדי לבצר את ההרתעה. החשוב מכל: המערכה בלבנון לא עוצרת לדקה. להפך, כעת כשהטייסים והמודיעין פנויים ממשימות בטהרן, עוצמת האש המופנית כלפי תשתיות חיזבאללה רק תלך ותגבר, ללא "הפרעות" מהזירה האיראנית.
מדינות המפרץ, שראו בבעתה את הלהבות עולות מתחנות הכוח באיראן, לא ישכחו את הלקח. הן כבר אינן יושבות על הגדר. הן ראו את חולשתו של המשטר האיראני ואת עוצמת הברית הישראלית-אמריקאית.
השאלות שנותרו: האם הושגה הכרעה סופית? טרם. האורניום המועשר עדיין קיים והמשטר עודנו עומד על כרעי תרנגולת. אבל היסודות זועזעו עד היסוד. במבחן ההיסטוריה, 40 הימים הללו ייזכרו כנקודת המפנה שבה האימפריה האיראנית החלה להתפרק. המלחמה אולי לא הסתיימה בנוק אאוט מיידי כפי שרצינו כולנו, אבל תמונת המצב השתנתה.
"איראן חלשה מתמיד, ישראל חזקה מתמיד", קבע אתמול נתניהו בניסיון לעצב את נרטיב המלחמה. אלא שבין הצהרות הרהב לבין המציאות המורכבת בשטח, ראוי להזכיר לכל העוסקים במלאכה, מהדרג המדיני והצבאי ועד אחרון הפרשנים, כי מעבר לכל חישוב אסטרטגי ולכל מכת אש, יש מי שמנהל את הבירה. לאור שרשרת הניסים הגלויים שליוותה אותנו לאורך ארבעים ימי המערכה, ברור לכל בר דעת שההישגים הללו, גדולים ככל שיהיו, נכתבו בדיו של השגחה עליונה עוד לפני שנחתמו על נייר המתווה של טראמפ.
פורסם לראשונה הבוקר, בעיתון 'יתד נאמן'
