השמש שקעה אט אט מעל ירושלים, כשהמכונית עשתה את דרכה מישיבת "קול תורה" שבשכונת בית וגן לעבר שכונת שערי חסד הוותיקה. במושב האחורי ישב רבן של ישראל, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, כשלצדו אחד מתלמידיו. באותם רגעים, נדמה היה כי מלאך המוות מרקד על הכביש; הנהג, בנהיגה חסרת רסן ובמהירות מופרזת, סיכן את יושבי הרכב ואת הסובבים אותם בטירוף של רגע. המתח בתוך המכונית הגיע לשיאו כאשר ברגע אחד של איבוד שליטה, התנפצה המכונית אל תוך קיר בטון אימתני.
רעש ההתנגשות החריד את השלווה, אך בנס גלוי, איש לא נפגע. ניתן היה להמשיך בנסיעה. לאורך כל הדרך הנותרת, ישב הגרש"ז כשפניו אומרות חרדה עמוקה, אך פיו? חתום בשישה חותמות. אף מילה של תוכחה, אף אנחת טרוניה לא נשמעה. רק כאשר הגיעו אל מחוז חפצם, המתין הרב בסבלנות מופלאה עד שהתלמיד ירד מן הרכב ויתרחק.
אז, ורק אז, פנה הגרש"ז אל הנהג והוכיחו קשות על ההפקרות שסיכנה שלוש נפשות מישראל. "דע לך," אמר לו בקול רועד מהתרגשות, "כבר בתחילת הנסיעה, כשראיתי שאתה נוהג בחוסר זהירות, הייתי אמור לרדת מיד ממכוניתך. אך מאחר ובחור נוסף הצטרף אלינו, גמלה החלטה בלבי: אמנם סכנת נפשות היא להמשיך בנסיעה כזו, אבל מוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים! הלבנת פנים – איסור דאורייתא היא!"
במעלה ההיסטוריה, בעיר הקודש טבריה, כיהנו זה לצד זה שני ענקי רוח: הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל כרב האשכנזים, ולצדו חכם וגאון ספרדי מופלג. ערב שבת אחד, פשטה שמועה מדאיגה: העירוב המקיף את העיר מוטל בספק. שני הרבנים נועדו, והרב הספרדי נטל על עצמו את המשימה לברר את ההלכה ולתקן את המעוות.
בוקר השבת הגיע, ותלמידי חכמים חדי עין הבחינו כי העירוב נותר בקילקולו. הם מיהרו אל הגר"מ קליערס בבהלה: "העירוב פסול! יש להודיע לציבור!" אולם הרב, לתדהמתם, השיב בניחותא: "אין צורך להרעיש על הדבר". הם עמדו משתוממים; כיצד ניתן לשתוק כשאיסור טלטול מרחף מעל העיר? אך הגר"מ עמד כצור איתן בסירובו לפרסם את הדבר.
רק למחרת, ביום ראשון, עלה הגר"מ אל ביתו של עמיתו הספרדי. "מתקשה אני בסוגיה מסובכת בהלכות עירובין," אמר בענווה, "ורצוני ללבנה יחד עמך". תוך כדי הלימוד המשותף, אורו עיניו של החכם הספרדי והוא הבין את טעותו – העירוב אכן היה פסול. בסערת רגשות שאל: "מדוע לא העמדת אותי על טעותי בעיצומה של השבת? הרי תושבי העיר נכשלו באיסור!"
נענה רבי משה קליערס בצדקותו המזוקקת: "כל איסור הטלטול בטבריה אינו אלא מדרבנן, שהרי אין בה רשות הרבים דאורייתא. ואף המטלטל בלא יודעין אינו אלא 'מתעסק', ויש שיטות שאין חיוב להודיע לו. אולם הלבנת פני חברך ברבים? זהו איסור דאורייתא חמור ונורא!"
היסוד המרעיד הזה, עליו מסרו גדולי הדור את נפשם, רמוז בפרשת השבוע בשיאו של רגע היסטורי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט, ז).
הרה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע מגלה לנו תובנה עוצרת נשימה: הרגע שבו יהודי מתבזה, הרגע שבו לועגים לו ושוחקים למשבתו – הוא רגע קדוש מאין כמותו. זהו רגע מזכך שפותח את כל שערי השמים, וכדאי לשלם עליו הון עתק!
לאחר הקמת המשכן, עמד אהרן הכהן הגדול, קדוש השם, וחש היסוס נורא. אנשי ה'ערב רב' לא חסכו ממנו את שבט לשונם; הם הזכירו לו את חלקו בחטא העגל, עלבו בו וביישוהו: "הייתכן שאדם כזה יגש להקריב קרבנות לפני ה'?" אהרן עמד בוש ונכלם, סופג את חיצי הלעג בדממה, וממאן לגשת למזבח.
משה רבינו, ברוח קודשו, הבין את עומק הבושה ואמר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!" הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה זי"ע מפרש את המילים הללו בביאור מדהים: משה אומר לאהרן, "אל תיכלם מהבושה! אדרבה, בזכותה – בגלל שאתה מקבל את הבזיונות באהבה ושותק – בדיוק בגלל זה נבחרת לשמש ככהן גדול! זהו השכר על שתיקתך."
החיים מזמנים לנו רגעי בזיון; בבית הכנסת, מול השכנים, או חלילה בתוך הבית פנימה. המחשבה הראשונית היא להסתער, להשיב מנה אחת אפיים, או לשקוע בעצב עמוק. אך התורה מלמדת אותנו אחרת: השתיקה באותו רגע היא "עת רצון" שאין שני לה.
כשאדם מבזה אותנו, הוא בעצם מעניק לנו מפתח לכל גנזי מרומים. במקום לתקוף, כדאי פשוט לשתוק, לקבל את הדברים באמונה שהם נגזרו מלמעלה, ולנצל את הרגע המזכך הזה כדי להקיש על שערי שמים. זהו הרגע ללחוש משאלת לב, לבקש על ישועה, ולמנף את הבושה הצורבת להזדמנות רוחנית שתועלתה לאין ערוך.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
