יש אנשים שמתחילים את החיים בגיל 20, יש כאלו שבגיל 30, ויש את רבי שמעון גז זצ"ל. הוא החליט שגיל 40 – הגיל שבו רובנו מתחילים לחפש את המשקפיים ואת השקט – הוא בדיוק הזמן המתאים לעשות "רבי עקיבא", לעלות לארץ ולהתחיל להפוך את העולם. וכשהוא מחליט להפוך את העולם, אני מתכוון לזה שהוא פשוט בלע אותו, את עולם התורה. מי שפגש את רבי שמעון ברחוב, ידע שזה לא הולך להיות "שלום-שלום" מנומס. זו הייתה חוויה אנתרופולוגית משולבת בשיעור כללי. הוא היה עוצר אותך בערב שבת, הידיים מתחילות לזוז לכל עבר, מקשה, מסביר ומתרץ, כמו קוסם, שיחק עם המקורות כמו להטוטן מקצועי בבית מדרשו של הקדוש ברוך הוא. הקול היה עולה בטונים של נער בן 17 שגילה הרגע את האור: "מה, אתה לא מכיר את הגמרא בדף הזה והזה?!", הוא היה שואל בתמיהה קדושה, כאילו מדובר בחדשות הכי חמות של הבוקר.
הראש של רבי שמעון לא היה סתם זיכרון; הוא היה הווייז המדויק והמבריק ביותר בשוק. הוא לא היה צריך ספר מול העיניים. הוא היה אומר לך בבדיחותא: "מסכת פלונית, דף פלוני, שם – ארבע שורות לפני הסוף, ממש אחרי הרמזור!". ובאופן פלאי, זה תמיד היה שם. אצל רבי שמעון, כל "תוספות" היה צומת מרכזי וכל רמב"ן היה אוטוסטרדה. לא פעם, אפילו רבו המובהק, הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, היה משתמש בכישרון הזה באמצע שיעור: "רבי שמעון, איפה זה כתוב?", ורבי שמעון היה עונה "בלחיצת כפתור". ה"לחיצת כפתור" הזו לא הגיעה משומקום. כשהגיע לארץ ולמד בישיבת "אהבת שלום", תחת הדרכתו המדוייקת והעיקבית של רבו, רבי יהונתן זרביב זצ"ל, הוא גילה מה זה עמל. כל שבוע, בסבלנות ובעקשנות, היה מכין חבורה או ממלא תשובות למבחן בגמרא, ובני הבית זוכרים לילות שלמים ללא שינה, סלון מלא ספרים, וניסיון עיקש לשלוט בעולם החדש והמופלא הזה, עולמה של התורה. בשיא הענווה וההומור, הוא היה מציג את המבחן עם הציון 67: "זה 67 של יגע ועמל!", היה אומר, וצולל חזרה פנימה כדי להשלים את הפער.
הוא לא ויתר לעצמו לעולם – לא כשהיה עייף ולא כשהיה חולה. גם על תפילה בנץ לא היה מוותר ובכל אירוע משפחתי היו מתקפלים מראש -"פפי בשטח, תפילה בנץ? בטח!" כי הנץ אצל רבי שמעון היה עיקרון חריף, זריזות רבותי, תמיד להיות זריז בקיום המצוות זה לא חומרה, זו הלכה! מי היה מעיז להתווכח איתו על חשיבות ברית המילה בנץ? הוא אפילו כתב על זה קונטרס שלם, כי עם עובדות לא מתווכחים: – "למה להשאיר תינוק ערל?" היה מזדעק בכאב. "וישכם אברהם בבוקר! לטיסה לפריז היו מצליחים לקום?". לפני כ10 שנים, יום שישי מוקדם מאוד בבוקר, בין הזמנים בחוף הים גלי צאנז בנתניה, אברך צעיר זיהה אותו. "אתה רואה את האיש שם? לך אליו, תגיד לו שיבחן אותך, שווה לך! אבל תדע! רבי שמעון שולט בש"ס כולו, הוא בקי בו כמונח בקופסא!". הבחור ניגש בחשש, אך ברגע שרבי שמעון הרים את ראשו, מיד שאל אותו בחיוך: "איפה אתה אוחז בלימודך?". ואחרי כחצי שעה של חוויה מדהימה בלימוד, חידודים השוואות ופילפולים, הבחור הרגיש "גמור", כאילו שחה שעה נגד הזרם. רבי שמעון הסתכל עליו, הוציא שטר והושיט לו: "לך תתפנק עם מגנום! לא ארטיק בשתי שקל!"… זה היה האיש. נדיב איכפתי דואג חריף ומפרגן. הוא היה רגיל לומר :" אם עושים משהו – אז עד הסוף ובאיכות הכי גבוהה – כל עמל דורש תמורה! בלימוד תורה מקבלים תמורה במזומן!".
ההתלהבות שלו הייתה אש יוקדת שלא דעכה גם אחרי ארבעים שנות עמל. ביום חמישי בבוקר כ"ג סיון התשפ"ה נפל הרב שמעון בביתו והיה בהכרה מלאה, הוא הקפיד שיניחו לו תפילין ושיוכל להתפלל, וכשהרגיש מידי חלש פונה לבית החולים, ושם איבד את הכרתו. למחרת ביום שישי, התחילו בכל בתי המדרש ללמוד את מסכת עבודה זרה בדף היומי. זו היתה המסכת האהובה עליו ביותר, הוא התחיל את החיים הרוחניים שלו איתה בישיבת אהבת שלום, ותמיד אמר לנכדים שלו בגאוה: "בלימוד איתכם אתם משאירים אותי על השטיח בסיבוב ראשון עקפתם אותי בכל דבר חוץ מדבר אחד מסכת עבודה זרה! אתם רואים את השלט כאן "שטח פרטי?" זה שטח פרטי שלי! הוא נפטר ביום שישי אחר חצות, כשבני ביתו מקיפים אותו בבגדי שבת ולאחר מקווה. ובלווייתו, אמר הרב אברהם ליפקא מגיד השיעור של הדף היומי מבית וגן "רבי שמעון, כמה פעמים למדתי איתך מסכת עבודה זרה? היום כ"ד סיוון! בדף היומי התחלנו מסכת עבודה זרה שהיה השטח הפרטי שלך! אני מבין שבישיבה של מעלה החליטו שהם חייבים אותך כדי להתחיל את הדף היומי במסכת הזו כמו שצריך."
הש"ס אולי איבד את הווייז האנושי שלו, אבל רבי שמעון גז מחייב את כולנו. הוא קורא לנו לעצור בתוך מרוץ העולם הזה, להסתכל על המפה, ואולי "לחשב מסלול מחדש" – מסלול שמוביל ישר אל סמטאותיה הנפלאות של עולם התורה, בדרך של אהבה גדולה.
ת.נ.צ.ב.ה.
