בעוד שופרות התעמולה של המערכת מפזרים הבטחות חלקלקות על "מסלולים ייעודיים" ו"שמירה מוחלטת על קלה כחמורה" עבור בני הישיבות, דבריו של הפרשן הצבאי הבכיר יוסי יהושוע חושפים את המזימה האמיתית המתרחשת מאחורי הקלעים במטכ"ל. הדרישה לגיוס המוני אינה נובעת מצורך מבצעי טהור; מדובר במאבק כוחות אכזרי ורחב יותר על השפעה ועל עיצוב דמותו התרבותית של צה"ל.
ההנהגה הצבאית חוששת בגלוי מכניסתו של כוח אדם בעל מחויבות הלכתית נוקשה, והתגובות היוקדות ברשתות החברתיות מסירות את המסיכה ומגלות את האמת: הציבור החילוני אינו מסוגל ואינו מעוניין להכיל את אורח חיינו, אלא תובע את מחיקת זהותנו בברוטליות.
"מאחורי המחלוקת מסתתר גם מאבק רחב יותר על השפעה ועל עיצוב דמותו של צה”ל. ככל שחלקם של בני הציונות הדתית ביחידות הלוחמות גדל, כך גדלה גם יכולתם של רבנים וראשי מוסדות חינוך להשפיע על סדר היום הצבאי. מבחינתם, מדובר בדרישה לגיטימית להתאמות שיאפשרו לתלמידיהם להמשיך לשרת במסגרות קרביות מבלי להתפשר על אמונתם. אולם בצה”ל ובמערכת הביטחון יש מי שרואים בכך תהליך רחב יותר. לטענתם, לא מדובר רק בדיון על טנקים או על לוחמות, אלא במאבק מתמשך על גבולות ההשפעה של ההנהגה הרבנית בתוך הצבא. ככל שכוח האדם הדתי תופס מקום מרכזי יותר במערך הלוחם, כך גדלה גם היכולת להפעיל לחץ על המערכת הצבאית בנושאים ערכיים וארגוניים. החשש של חלק מהקצונה הבכירה הוא שצה”ל ימצא את עצמו נדרש שוב ושוב להכריע בין דרישות מגזריות שונות במקום לפעול על בסיס תפיסה ממלכתית אחידה" דברי יהושע.
בכך יוסי יהושוע חושף כי בקצונה הבכירה רואים בדרישות הלכתיות בסיסיות של חיילים מאמינים "איום" ו"לחץ על המערכת בנושאים ערכיים". המערכת מעדיפה "תפיסה ממלכתית אחידה" – שהיא מילת קוד לכור היתוך חילוני אלים המאלץ את החייל להתכופף בפני פקודות המנוגדות לתורה. התגובות האותנטיות של הציבור המשרת חושפות משטמה עמוקה ואפס הכלה. חייל חילוני כותב בגלוי: "יש לפעול בכל הכוח ולהעיף את הדת מהצבא. אמונתו של החייל היחיד לא מעניינת… הדת, החוצה".
מתוך השיח הפנימי עולה בבירור כי קידום ערכים זרים ושילוב מגדרי נתפסים במערכת כחשובים יותר מאשר התאמת המערכת לשומרי מצוות, כאשר תגובות חילוניות תוקפות ברותחין את "ההדתה" ואת עצם זכותם של רבנים להשמיע קול.
החשיפה המבהילה הזו היא המענה החד-משמעי לשאלה האם ניתן בכלל לגייס את בחורי הישיבות לצבא במציאות הנוכחית. התשובה היא לא מוחלט. הוויכוח על חוק הגיוס אינו טכני, אלא מאבק קיומי על זהות. הציבור החילוני המוביל את גל ההסתה הנוכחי מבהיר באותות ובמופתים כי הוא רואה בחרדי המקפיד על קלה כחמורה אלמנט עוין ו"רדיקלי" שיש לרסן ולחנך מחדש.
כאשר הפיקוד העליון חרד מפני מצב שבו יידרש חלילה "להכריע בין דרישות מגזריות לשולחן ערוך", ברור מה יעלה בגורלו של בן התורה הצעיר. בשנייה שידרוך בבסיס, זכויותיו הדתיות יימחקו בשם ה"ממלכתיות". אין להם שום רצון לבנות מערכת בר-קיימא שתאפשר הגנה על טהרת המחנה; הם רוצים את כוח האדם החרדי רק כדי לפרק את החומות של המגזר החרדי הצומח, להחליש את סמכות התורה, ולהעביר דור שלם סוציאליזציה כפויה שתשחק את מחויבותו לבורא.
לסיכום, מי שמאמין להסדרים פוליטיים לוקה בתמימות מסוכנת המאיימת על עתיד עולם התורה. ברגע האמת, הדרישה ל"תפיסה אחידה" תרמוס כל הבטחה שניתנה לבני הישיבות בבקו"ם.
אל תהיו תמימים: הציבור החילוני לא מחפש אתכם כשותפים להגנת הארץ, הוא מחפש צבא נקי מדת שבו הערכים שלכם יוכרזו כעבירת משמעת. אל תישארו אדישים. הפיצו את העובדה היומית הזו עכשיו לכל קאנשי הקשר שלכם. פקחו את העיניים של כולם מול פרצופו הדורסני של השותף החילוני לפני שיהיה מאוחר מדי!
