אמנם בישראל החדשות משתנות בכל כמה שניות, אבל אי אפשר שלא להתייחס לסוגיית יולי אדלשטיין.
יולי אדלשטיין, מהדמויות הממלכתיות והיציבות ביותר בליכוד, עזב את ביתו הפוליטי. זה לא היה מהלך של דחף, אלא מהלך מחושב היטב. אדלשטיין קרא את המפה: הוא ידע שנתניהו ידאג לדחוק אותו למקום נמוך ובלתי ריאלי ברשימה, והבין שהפנים החדשות של המפלגה כפי שהשתקפו בקדנציה האחרונה, זרות לו לחלוטין.
מצד שני, הוא סירב להיעלם מהתודעה הציבורית ולכן בחר שלא להתפטר. אל תופתעו אם בתוך שבוע-שבועיים נתבשר שהוא הולך להוביל מפלגה חדשה בגוש הימין, או לפחות לכהן בה כמספר שתיים דומיננטי. במשחק הזה, אדלשטיין מרוויח. בליכוד הנוכחי כבר לא היה לו מה לחפש, והסיכוי שלו להציל את הקריירה הפוליטית שלו כעת, מחוץ לשורות המפלגה, גבוה בהרבה מאשר בתוכה.
המפסידים הגדולים, לעומת זאת, הם הליכוד ובנימין נתניהו. ראש הממשלה שואף לשנות את פני מפלגתו, ומאמין שיצליח לעשות זאת באמצעות שיריונים של דמויות שיציגו קו מתון יותר מזה שהפגינו חלק מחברי הכנסת שלו בקדנציה האחרונה.
אלא שהיחס לאדלשטיין – אולי הסמן הממלכתי האחרון בליכוד – מעיד כאלף עדים על הדרך האמיתית. הוא מוכיח שנתניהו מחפש בסך הכל חזות ממלכתית, "מייק-אפ" פוליטי, כדי להמשיך בקו דורסני שלא הניב לו שום הישג ממשי.
נתניהו כבר הצהיר שפניו לממשלת אחדות. לא מדובר באהבת אחדות פתאומית; סביר להניח שהוא מתעב את רוב שותפיו הפוטנציאליים למהלך כזה. אבל גם נתניהו מבין שהעם עייף ממלחמות פנימיות ומשווע לשינוי כיוון.
הקורבנות המיידיים של ממשלת אחדות כזו יהיו בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר והמפלגות החרדיות, שעלולים להישארו בחוץ. הבעיה של נתניהו תהיה התירוץ: אם יטען שבן גביר "קיצוני מדי", הוא ייאלץ להתמודד עם העובדה שבמפלגתו שלו ישנם גורמים קיצוניים בהרבה מאנשי "עוצמה יהודית". אם ייכנע לטענות שסמוטריץ' "משיחי", מבט חטוף פנימה, אל תוך הליכוד, יזכיר לו שרבים מחבריו לתנועה מחזיקים בעמדות דומות.
נתניהו זקוק לממלכתיות הרבה יותר משאי פעם הייתה זקוקה לו. הוא מבין זאת היטב, אך במו ידיו הפך את הליכוד לתמנון רב-זרועות שאיבד עליו את השליטה. בסופו של דבר, דווקא אדלשטיין – מי שנתניהו היה צריך לבלוע את הרוק ולהשאיר קרוב אליו – עשוי להיות זה שבתסריט, שכיום נראה דמיוני, יכריע את הכף ויקבע מי יהיה ראש הממשלה הבא.
