בבסיס חיל האוויר האמריקני, עמוק בתוך אחד ההאנגרים המאובטחים בעולם, עומד מטוס שמצליח לעורר סערות עוד לפני שהמריא. הוא אינו המהיר ביותר, גם לא נושא את כמות החימוש הגדולה ביותר, אבל מדינות מוכנות להמתין שנים כדי לקבל אותו, ממשלות מנהלות מאבקים דיפלומטיים סביבו, ובמזרח התיכון הוא עלול לשנות את כללי המשחק.
זהו ה־F-35 Lightning II – מטוס הקרב החמקן המתקדם בעולם, שהפך הרבה מעבר לכלי טיס. עבור ארצות הברית הוא מנוף השפעה גיאו-פוליטי; עבור בעלות בריתה הוא תעודת כניסה למועדון היוקרתי ביותר של חילות האוויר בעולם; ועבור ישראל הוא אחד מנכסי הביטחון החשובים ביותר שלה.
לכן, כאשר בשבועות האחרונים שבו ועלו הדיווחים כי ממשל טראמפ בוחן מחדש את האפשרות להשיב את טורקיה לתוכנית ה־F-35 – לאחר שנים שבהן הודחה ממנה – בירושלים נדלקו כל נורות האזהרה. מבחינת ישראל, לא מדובר בעוד עסקת נשק. מדובר בשאלה שעשויה להשפיע על מאזן הכוחות האווירי במזרח התיכון לשנים רבות.
אבל כדי להבין מדוע מטוס אחד מעורר סערה בינלאומית, צריך לחזור כמעט שלושה עשורים לאחור.
הרבה יותר ממטוס
בשנות התשעים הבינו בארצות הברית שמטוסי הקרב המתקדמים של אותה תקופה – כמו ה־F-15 וה־F-16 – אמנם נחשבים מצוינים, אך שדה הקרב משתנה במהירות. מערכות ההגנה האווירית הופכות קטלניות יותר, המכ"מים משתכללים, ומלחמות העתיד ידרשו יכולת לחדור עמוק לשטח אויב מבלי להתגלות.
התוצאה הייתה פרויקט שאפתני במיוחד: פיתוח מטוס קרב מהדור החמישי שיהיה חמקן, רב-משימתי, מחובר לרשתות מידע בזמן אמת ומסוגל לבצע כמעט כל משימה – מתקיפות עומק ועד איסוף מודיעין, לוחמה אלקטרונית וסיוע לכוחות הקרקע. כך נולד ה־F-35.
אם בעבר מטוסי קרב תוכננו בעיקר כדי להפיל מטוסים אחרים, הרי שה־F-35 נבנה סביב רעיון אחר לחלוטין: להפוך ל"מוח" של שדה הקרב. הוא אינו רק יורה טילים – הוא אוסף מידע מכל החיישנים שסביבו, מנתח אותו בתוך שניות ומציג לטייס תמונת מצב אחת, ברורה ופשוטה.
בעולם התעופה מכנים זאת Sensor Fusion – מיזוג חיישנים – ורבים רואים בכך את המהפכה האמיתית של המטוס, אולי אפילו יותר מהחמקנות שלו.
למה כולם מדברים על "חמקנות"?
כאשר אומרים שה־F-35 הוא "מטוס בלתי נראה", זו כמובן הגזמה. אפשר לראות אותו בעין. גם לוויינים יכולים לזהות אותו, וגם מערכות מכ"ם מסוימות מסוגלות לעיתים לאתר את נוכחותו. אבל החמקנות אינה קסם. היא הנדסה.
מהנדסי חברת לוקהיד מרטין השקיעו שנים בעיצוב כל זווית במטוס כך שגלי המכ"ם יוחזרו לכיוונים שונים במקום לחזור ישירות אל תחנת המכ"ם. גם פתחי יניקת האוויר, דלתות החימוש, קצות הכנפיים ואפילו הברגים תוכננו כדי לצמצם ככל האפשר את חתימת המכ"ם.
לכך מצטרפים חומרים מיוחדים שסופגים חלק מגלי המכ"ם, לצד מערכות שמקטינות את החתימה התרמית של המנוע ומקשות על טילי חום לנעול עליו.
התוצאה היא לא מטוס "בלתי נראה", אלא מטוס שקשה מאוד לגלות, לעקוב אחריו ולפגוע בו – במיוחד כאשר הוא טס מול מערכות ההגנה האווירית המתקדמות ביותר.
במלחמה מודרנית, המשמעות עצומה. מטוס שמתגלה רק כאשר הוא כבר נמצא מעל היעד מעניק יתרון של דקות יקרות – ולעיתים דקות כאלה מכריעות מערכה שלמה.
הטייס כבר לא לבד
אם הייתם מושיבים טייס F-16 ותיק בתא הטייס של F-35, הוא כנראה היה זקוק לזמן הסתגלות. לא מפני שהמטוס מסובך יותר, אלא דווקא מפני שהוא פשוט יותר לתפעול. במטוסים הישנים הטייס נדרש לעקוב אחרי עשרות מסכים, מכ"מים ומערכות שונות. הוא עצמו היה צריך לחבר בין כל פיסות המידע. ב־F-35 עושה זאת המחשב.
מערכות הבינה המלאכותית ומיזוג הנתונים מנתחות בכל רגע מאות מקורות מידע: מכ"ם, מצלמות אינפרא אדום, חיישני איום, לוויינים, מטוסים אחרים וכוחות קרקע. במקום עשרות התרעות, הטייס מקבל המלצה אחת ברורה: מהו האיום המרכזי, מאיפה הוא מגיע, ואיזו תגובה היא היעילה ביותר.
במילים אחרות – הטייס מקבל החלטות, אבל המטוס מספק לו את כל התמונה. זו אחת הסיבות שבחילות אוויר רבים אומרים כי ה־F-35 הוא למעשה "מחשב-על עם כנפיים".
קסדת הטייס שעלתה כמו מטוס קטן
אחד הסמלים המזוהים ביותר עם ה־F-35 אינו דווקא המטוס עצמו – אלא הקסדה. מחירה של קסדת טייס אחת מגיע למאות אלפי דולרים, והיא נחשבת לאחת ממערכות הלחימה המתקדמות בעולם. אין בה כמעט תצוגות רגילות. במקום להביט בלוח המחוונים, הטייס רואה את כל הנתונים ישירות על משקף הקסדה.
אבל החלק המרשים באמת הוא אחר. מצלמות המותקנות סביב גוף המטוס משדרות תמונה מלאה ב־360 מעלות, כך שכאשר הטייס מביט כלפי מטה – הוא למעשה "רואה דרך רצפת המטוס". כשהוא מסתכל לאחור, הוא רואה את מה שמתרחש מאחוריו, כאילו גוף המטוס שקוף לחלוטין.
זו אינה מציאות מדומה. זו תמונת אמת בזמן אמת. בקרב אוויר, היכולת הזו עשויה להיות ההבדל בין חיים למוות.
גם ישראל הבינה מוקדם
כבר בתחילת שנות האלפיים הבינו במערכת הביטחון שה־F-35 עתיד להיות עמוד השדרה של חיל האוויר בעשורים הקרובים. ישראל הייתה אחת המדינות הראשונות מחוץ לארצות הברית שהחליטו לרכוש את המטוס – אך דרשה תנאי אחד חריג.
בניגוד לרוב הלקוחות, ישראל התעקשה לשלב במטוס מערכות מתוצרתה: מערכות לוחמה אלקטרונית, תקשורת, שליטה ובקרה וחימושים ישראליים. לאחר משא ומתן ממושך הסכימה וושינגטון לחריג הזה, וכך נולד ה־F-35I "אדיר" – גרסה ייחודית שאין לאף מדינה אחרת.
המשמעות היא שישראל אינה רק מפעילה F-35; היא מפעילה גרסה המותאמת לאיומים הייחודיים במזרח התיכון ומאפשרת גמישות מבצעית רחבה יותר. במערכת הביטחון רואים בכך נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה – כזה שאמור להבטיח את היתרון האיכותי של חיל האוויר גם בשנים הבאות.
אם תשאלו בכיר במשרד ההגנה הטורקי מהי אחת המטרות החשובות ביותר של אנקרה בשנים הקרובות, סביר להניח שהתשובה תהיה קצרה: לחזור לתוכנית ה־F-35.
מבחינת נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מדובר בהרבה יותר מרכישת מטוס קרב חדש. זו שאלה של יוקרה לאומית, של מעמד בינלאומי ושל מאזן הכוחות האזורי.
טורקיה אינה עוד מדינה המבקשת להצטייד במטוסים מתקדמים. היא הייתה אחת השותפות המקוריות בפרויקט ה־F-35. כבר בתחילת שנות ה־2000 הצטרפה אנקרה לתוכנית הפיתוח, השקיעה בה מאות מיליוני דולרים, ותעשיות ביטחוניות טורקיות קיבלו חוזים לייצור מאות רכיבים עבור המטוס – מחלקי גוף ועד רכיבי מנוע.
התכנון המקורי היה שאנקרה תרכוש כמאה מטוסים, שיהפכו לעמוד השדרה של חיל האוויר הטורקי למשך עשרות שנים. אלא שאז הכול קרס.
העסקה ששינתה הכול
בשנת 2017 קיבלה ממשלת טורקיה החלטה שהדהימה את וושינגטון ואת נאט"ו: לרכוש מרוסיה את מערכת ההגנה האווירית המתקדמת S-400. מבחינת ארדואן, זו הייתה עסקה משתלמת. הוא רצה מערכת מתקדמת להגנה מפני טילים, ולטענתו בעלות בריתו במערב לא סיפקו מענה מספק.
אבל מבחינת ארצות הברית, זו הייתה כמעט חציית קו אדום. החשש לא היה רק פוליטי. הוא היה טכנולוגי. מערכת ה־S-400 נחשבת לאחת ממערכות המכ"ם והיירוט המתקדמות בעולם. אם היא תפעל באותה מדינה שבה מוצב גם ה־F-35, עלול להיווצר מצב שבו המכ"מים הרוסיים ילמדו לאורך זמן את "טביעת האצבע" של המטוס החמקן – כיצד הוא נראה במכ"ם, באילו תדרים ניתן לזהותו, ואילו חתימות הוא משאיר בתנאי טיסה שונים.
גם אם רוסיה לא הייתה מפעילה את המערכת ישירות, החשש האמריקאי היה שמידע כזה עלול לזלוג בסופו של דבר למוסקבה. במילים פשוטות: במשך עשרות שנים השקיעה ארצות הברית מאות מיליארדי דולרים כדי להפוך את ה־F-35 למטוס שקשה לזהות. היא לא הייתה מוכנה לקחת את הסיכון שהסוד הזה ייחשף.
התגובה הייתה חריפה. וושינגטון ביטלה את העברת המטוסים לטורקיה, הדיחה אותה מתוכנית הייצור והטילה עליה סנקציות במסגרת חוק CAATSA. מפעלים טורקיים, שהיו אמורים לייצר חלקים למאות מטוסים, איבדו את החוזים שלהם, ופסי הייצור הועברו בהדרגה למדינות אחרות.
עבור אנקרה זו הייתה מכה קשה – גם ביטחונית וגם כלכלית.
למה ארדואן עדיין לא מוותר?
חלפו שנים מאז המשבר, אבל מבחינת טורקיה הסיפור רחוק מלהסתיים.
חיל האוויר הטורקי מתבסס כיום בעיקר על מטוסי F-16, שרבים מהם מתקרבים לסוף חייהם המבצעיים. אמנם טורקיה משדרגת חלק מהמטוסים ומפתחת במקביל את מטוס הקרב המקומי KAAN, אך מדובר בפרויקט שאפתני שעדיין רחוק מהבשלה מבצעית מלאה וכאן נכנס ה־F-35.
מבחינת אנקרה, רכישת המטוס תאפשר לה לשמור על יתרון איכותי באזור, להתמודד עם האתגרים בים התיכון, בסוריה, בעיראק ובים השחור, ולהישאר אחת המעצמות הצבאיות הבולטות בנאט"ו.
אבל יש גם שיקול יוקרתי. ארדואן מבקש להציג את טורקיה כמעצמה עצמאית שאינה תלויה באיש. אחרי שנים של מתיחות עם וושינגטון, חזרה לתוכנית ה־F-35 תהיה מבחינתו גם ניצחון מדיני – הוכחה לכך שהיחסים עם ארצות הברית השתקמו.
אם טורקיה הייתה מדינה ידידותית לישראל, ייתכן שהדיון היה מתנהל אחרת. אלא שהמציאות שונה לחלוטין. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל החריף ארדואן באופן דרמטי את הרטוריקה נגד ישראל. הוא האשים אותה בפשעי מלחמה, השווה את מדיניותה למשטרים אפלים בהיסטוריה, קידם צעדי חרם והפך לאחד ממבקריה החריפים ביותר בזירה הבינלאומית.
לצד ההתבטאויות, טורקיה גם מנסה לבסס את השפעתה באזור – בסוריה, בלוב, במזרח הים התיכון, בקווקז ובקרן אפריקה. כל אלה גורמים למערכת הביטחון בישראל לבחון את אנקרה לא רק כבת ברית לשעבר, אלא גם כגורם אזורי שעלול בעתיד להתנגש עם אינטרסים ישראליים.
לכן, כאשר עולה האפשרות שטורקיה תקבל את מטוס הקרב המתקדם בעולם, הדאגה בירושלים אינה תאורטית.
החשש הישראלי אינו רק ממלחמה
חשוב להבין: בישראל לא באמת מעריכים שמחר בבוקר יפרוץ קרב אווירי בין חיל האוויר הישראלי לחיל האוויר הטורקי. החשש עמוק יותר.
במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מעליונות אווירית כמעט מוחלטת במזרח התיכון. היתרון הזה אפשר לה לפעול בחופשיות יחסית מול איומים רחוקים, לבצע מבצעים חשאיים ולהרתיע יריבים. ה־F-35 הוא אחד המרכיבים המרכזיים בשמירה על העליונות הזאת.
אם גם טורקיה תפעיל מטוסים כאלה, הפער האיכותי בין חילות האוויר יצטמצם. אמנם לישראל יש יתרונות משמעותיים – ניסיון מבצעי, מודיעין, מערכות ייחודיות וגרסת "אדיר" מותאמת – אך עצם העובדה שמדינה עוינת יחסית תחזיק באותה פלטפורמה מתקדמת משנה את נקודת המוצא.
מעבר לכך, בישראל חוששים גם מהשפעה עקיפה: אם טורקיה תחזור לתוכנית ה־F-35, מדינות נוספות באזור עשויות לדרוש יחס דומה, והלחץ על ארצות הברית להרחיב את מעגל מפעילות המטוס במזרח התיכון ילך ויגבר.
היתרון האיכותי שישראל לא מוכנה לאבד
מאז שנות השישים קיימת תפיסה אמריקאית המכונה Qualitative Military Edge (QME) – שמירה על היתרון הצבאי האיכותי של ישראל. הרעיון פשוט: גם אם למדינות ערב יש יותר חיילים, יותר מטוסים או יותר טנקים, לישראל חייב להיות יתרון איכותי שיבטיח את יכולתה להגן על עצמה.
העיקרון הזה עוגן גם בחקיקה האמריקאית, ומאז כל עסקת נשק משמעותית במזרח התיכון נבחנת גם דרך השאלה האם היא עלולה לפגוע בעליונות הישראלית.
בישראל מדגישים כי אין מדובר בהתנגדות עקרונית להתחמשות של בעלות ברית אמריקאיות, אלא בדרישה לוודא שגם אם מדינה נוספת תקבל מערכות מתקדמות, ישראל תמשיך ליהנות מיתרון ברור – אם באמצעות גרסאות מתקדמות יותר, יכולות ייחודיות או אמצעים משלימים.
לכן, כל דיווח על אפשרות שטורקיה תשוב לתוכנית ה־F-35 מעורר דיונים אינטנסיביים בירושלים ובוושינגטון גם יחד.
האם ה־F-35 באמת שווה את כל הכסף הזה?
יש מטוסים שנכנסים להיסטוריה בגלל ניצחון בקרב. יש כאלה שנכנסים אליה בגלל מהירות שיא. ה־F-35 נכנס אליה עוד הרבה לפני שהפך למבצעי – פשוט בגלל המחיר.
תוכנית הפיתוח שלו היא תוכנית הנשק היקרה ביותר בתולדות האנושות. על פי ההערכות, עלויות הפיתוח, הרכש, התחזוקה והשדרוגים לאורך עשרות שנות השירות צפויות להסתכם ביותר מ־2 טריליון דולר. מדובר בסכום דמיוני, כזה שעולה על התוצר השנתי של מדינות רבות בעולם.
גם מחירו של מטוס בודד אינו זול. בהתאם לדגם ולחבילת הציוד, מחירו נע סביב 80–100 מיליון דולר, אולם זו רק ההתחלה. יש להוסיף סימולטורים, מערכות תחזוקה, חלקי חילוף, הכשרת טייסים, נשק ייעודי ומעטפת לוגיסטית שלמה. העלות האמיתית של הקמת טייסת חדשה גבוהה בהרבה ממחיר המטוסים עצמם.
גם עלות שעת טיסה עדיין נחשבת גבוהה בהשוואה למטוסים ותיקים, אף שבשנים האחרונות הצליחה לוקהיד מרטין לצמצם אותה באופן משמעותי באמצעות שיפורים במערך התחזוקה.
למרות זאת, רשימת המדינות שמעוניינות לרכוש את המטוס רק הולכת ומתארכת. הסיבה פשוטה: מדינות אינן קונות רק מטוס. הן קונות יתרון צבאי לעשרות השנים הבאות.
המטוס שכבר שינה את מפת העולם
כאשר ארצות הברית השיקה את פרויקט ה־F-35, היו לא מעט מומחים שסברו כי מדובר בהרפתקה יקרה מדי. במשך השנים התוכנית ספגה ביקורת על עיכובים, חריגות תקציב ותקלות טכניות. אבל ככל שנכנסו יותר מטוסים לשירות, התמונה השתנתה.
כיום מפעילות את ה־F-35 יותר מ־20 מדינות, ובהן ארצות הברית, בריטניה, איטליה, הולנד, נורווגיה, דנמרק, אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, פינלנד, פולין, בלגיה, שווייץ, צ'כיה, קנדה, גרמניה, סינגפור וישראל. מדינות נוספות כבר הזמינו את המטוס וממתינות לאספקתו בשנים הקרובות.
למעשה, במערב הולך ונוצר מצב שבו ה־F-35 מחליף בהדרגה את מטוסי ה־F-16 וה־F/A-18, והופך לשפה המשותפת של חילות האוויר של נאט"ו ובעלות בריתה. לכך יש משמעות אדירה: טייס אמריקאי, בריטי, איטלקי או ישראלי יכול לשתף מידע בזמן אמת עם מטוסי F-35 של מדינות אחרות, כאילו כולם שייכים לאותו כוח משימה.
במלחמות העתיד, היכולת הזו עשויה להיות חשובה לא פחות מהחימוש עצמו.
ישראל הייתה הראשונה שהוכיחה שהוא באמת עובד
אחד הרגעים החשובים בתולדות המטוס התרחש דווקא בישראל.
בעוד שחילות אוויר אחרים עדיין למדו את יכולותיו, חיל האוויר הישראלי היה הראשון בעולם שהפעיל את ה־F-35 במשימות מבצעיות. בהמשך גם אישר באופן רשמי שהמטוס השתתף בתקיפות מבצעיות, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה שהוכיחה כי היכולות שעליהן דיברו המהנדסים אינן נשארות רק במצגות.
מאז, ועל פי פרסומים זרים, הפך ה"אדיר" לחלק בלתי נפרד ממבצעים רבים בזירות שונות. אף שמרבית הפעילות נותרת חסויה, עצם העובדה שהמטוס מופעל שוב ושוב מעידה על האמון שרוחש לו חיל האוויר.
במערכת הביטחון רואים בו לא רק מטוס תקיפה, אלא פלטפורמה שמסוגלת לפתוח את הדרך למטוסים אחרים, לאסוף מודיעין בזמן אמת, לזהות איומים ולהעביר מידע לכלל הכוחות המשתתפים במבצע.
האם יש לו בכלל מתחרים?
התשובה מורכבת.
רוסיה מפעילה את ה־Su-57, וסין כבר הכניסה לשירות את ה־J-20 ואף מפתחת דגמים נוספים מהדור החמישי. על הנייר, גם הם מציעים חמקנות, חיישנים מתקדמים ויכולות תקיפה מרשימות.
אלא שמומחים רבים סבורים כי היתרון הגדול של ה־F-35 אינו רק במטוס עצמו, אלא במעטפת שסביבו: תוכנה שמתעדכנת באופן קבוע, שילוב עמוק עם מערכות נאט"ו, לוגיסטיקה גלובלית, רשתות תקשורת מאובטחות וניסיון מבצעי שנצבר במשך שנים.
במילים אחרות, ה־F-35 אינו רק פלטפורמה אווירית. הוא חלק ממערכת לחימה שלמה.
גם פרויקט הדור השישי שמפתחות ארצות הברית ובעלות בריתה עדיין נמצא בשלבי פיתוח, ולכן לפחות בעשור הקרוב צפוי ה־F-35 להמשיך ולהיות מטוס הקרב המרכזי של העולם המערבי וזו בדיוק הסיבה שהדיון סביב טורקיה אינו צפוי להיעלם בקרוב.
מבחינת וושינגטון, טורקיה היא בעלת ברית חשובה בנאט"ו, השולטת על אחד האזורים האסטרטגיים בעולם – בין אירופה, רוסיה והמזרח התיכון. שמירה על היחסים עם אנקרה היא אינטרס אמריקאי ברור.
מבחינת אנקרה, החזרה לתוכנית ה־F-35 היא יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה, כזה שישדר לעולם כי המשבר עם ארצות הברית מאחוריה ומבחינת ישראל, כל שינוי במאזן הכוחות האווירי באזור מחייב בחינה מדוקדקת. גם אם לא נשקפת סכנה מיידית לעימות צבאי עם טורקיה, ההיסטוריה של המזרח התיכון מלמדת שבריתות משתנות, משטרים מתחלפים ואיומים חדשים יכולים לצוץ במהירות.
במערכת הביטחון מעדיפים להסתכל שנים קדימה, לא רק על הכותרות של מחר בבוקר.
המטוס שהפך לכלי מדיני
בסופו של דבר, ה־F-35 הוא הרבה יותר ממטוס קרב. הוא משלב טכנולוגיה פורצת דרך, עוצמה צבאית, השפעה דיפלומטית ומאבקי כוח בין מעצמות. כל עסקה סביבו נבחנת לא רק לפי ביצועי המנוע או טווח הטיסה, אלא גם לפי ההשלכות הגיאופוליטיות שלה.
לכן, כאשר נשיא אמריקני שוקל לאפשר לטורקיה לשוב לתוכנית, הדיון אינו עוסק רק בשאלה כמה מטוסים תוכל אנקרה לרכוש. הוא עוסק בשאלה רחבה בהרבה: כיצד ייראה מאזן הכוחות במזרח התיכון בעוד עשר או עשרים שנה.
עבור ישראל, שמבססת חלק ניכר מתפיסת הביטחון שלה על עליונות אווירית ועל יתרון טכנולוגי, ה־F-35 הוא הרבה יותר מכלי נשק. הוא אחד מעמודי התווך של ההרתעה הלאומית וזו בדיוק הסיבה שהמטוס הזה, שנראה לעיתים כמעט בלתי נראה על מסכי המכ"ם, מצליח להיות אחד הכלים הבולטים ביותר על מסכי מקבלי ההחלטות בוושינגטון, באנקרה ובירושלים.
