האם צריך לרענן את הממ"ד?", נשאל שלשום בלילה ראה"מ נתניהו, שעות ספורות לאחר שהנשיא טראמפ דיבר על "קץ הפסקת האש מול איראן". "הממ"דים צריכים להיות מוכנים כל הזמן", השיב נתניהו, ובכך היטיב לתאר את שגרת חיינו בסבבים החוזרים ונשנים מול איראן.
קשה, ואולי גם מיותר, להמר לאן פניו של טראמפ. חלק ממהלכיו מושפעים גם מתגובות אישיות, לאחר שהאיראנים דרכו על תמונותיו בהלוויית חמינאי ואיימו לחסלו. דווקא חוסר הצפיות הזה עלול להסלים את המצב ברגע אחד.
במערכת הביטחון מעריכים כי בשלב זה חילופי המהלומות יוסיפו להתמקד באזור המפרץ הפרסי, אך נערכים גם לאפשרות שהעימות יתרחב לעבר מדינת ישראל. המטוסים החמושים נמצאים בכוננות, אגף המודיעין מעדכן באופן שוטף את בנק המטרות, והתיאום עם הצבא האמריקאי נמשך.
מבחינת מדינת ישראל, עדיף שהמתח בין איראן לארה"ב יימשך, ובלבד שלא יבשיל להסכם שאינו כולל התחייבות איראנית להגבלות על תכנית הגרעין והטילים הבליסטיים. ההערכה היא שהאמריקאים מושכים את הזמן עד ל"בחירות האמצע" בארה"ב, בין היתר כדי לשמור על מחירי נפט נמוכים.
"כל מי שאמר שטראמפ הפנה לנו עורף, טעה", אומרים במערכת המדינית, ומצביעים על המשך הלחץ הכלכלי שהוא מפעיל על איראן.
מבחן האמון הגדול
בשעה ששורות אלו נכתבות (אתמול לפני הצהריים), מתחוללת גם "מלחמה" במישור אחר. מדובר בקרב עיקש סביב חוק יסוד לימוד תורה. ועדת הכנסת אמורה לדון בהסתייגויות לקראת אישורו בקריאה שנייה ושלישית בשבוע הבא, אלא שראה"מ והליכוד מבקשים לשנות את הנוסח שעליו כבר הוסכם ולהוסיף סעיף העוסק ב"מעמד המשרתים".
"הבהרתי להם שאיננו מסכימים לכך ועליהם לעמוד בהתחייבויותיהם, כפי שסוכם בפגישה שלי עם נתניהו יחד עם הרב אריה דרעי לפני שבועיים", אומר ח"כ הרב משה גפני, אותו תפסתי אתמול בין שיחות הטלפון הרבות שניהל סביב המשבר.
"אם הם רוצים לעגן את מעמד המשרתים, שיחוקקו חוק נפרד. אין שום קשר לחוק הנוכחי", אומר הרב גפני. לדבריו, נתניהו מנסה לשכנעו שהחוק מעורר סערה ציבורית ולכן יש צורך בתוספת הזאת.
"בליכוד נבהלים מהצעקות בוועדה ומהקמפיין התקשורתי, שמציג את החוק כבעל משמעות תקציבית, בשעה שמדובר בחוק הצהרתי בלבד, שנועד לתת מענה לפרשנות של הבג"צ", מסביר הרב גפני.
לדבריו, הוא הבהיר לנתניהו, בהתאם להוראת גדולי ישראל, שלא יסכים לשום שינוי בנוסח החוק. "אם יהיה שינוי, נפעל בהתאם להוראתם. לצערי, גם הפעם הליכוד אינו עומד בסיכומים, כפי שקרה לאורך כל הקדנציה".
בקרב הזה מול נתניהו והליכוד נמצאת גם ש"ס, שהצטרפה גם היא להודעת דגל התורה מלפני חודש וחצי, והודיעה שלשום כי בלי העברת חוקי התורה, הם לא חלק מהגוש.
בשעה ששורות אלו נקראות, הקוראים כבר יודעים כיצד הסתיים הקרב בוועדת הכנסת: האם ההסכמות נשמרו והחוק התקדם לקריאה שנייה ושלישית, או ששוב נפתח משבר אמון בין הליכוד לשותפותיו החרדיות.
בליכוד כבר החליטו: איזנקוט הוא היריב
אם עד לא מכבר היו שטענו שבנימין נתניהו לא יגיע כלל לקו הגמר, עכשיו יש מי שאומרים זאת דווקא על נפתלי בנט. כמעט כל סקר חדש גורע ממנו עוד ועוד מנדטים, כולל הסקרים שבעבר החמיאו לו. אבל האינדיקציה המעניינת באמת אינה נמצאת בסקרים שמתפרסמים בערב. יש סקר אחד שמתפרסם בכל בוקר בדף המסרים של הליכוד, ולפי הסקר הזה בנט כבר אינו היריב המרכזי. איזנקוט כן.
עד לפני שבועות אחדים שימש גדי איזנקוט בעיקר ככלי לנגח באמצעותו את בנט. בשבועיים האחרונים התמונה השתנתה. בנט כמעט נעלם מדף המסרים, וכל האש מופנית ישירות לעבר איזנקוט. בפוליטיקה, כמו במלחמה, לא מבזבזים תחמושת על מי שאינו מהווה איום.
השינוי הזה אינו מקרי: בליכוד מבינים שאיזנקוט הופך בהדרגה לכתובת המרכזית של מצביעי המרכז והימין המתון. סביבו מתרכזים פוליטיקאים שמחפשים בית פוליטי חדש, ומולו מתנהל כיום הקרב המרכזי. לכן גם נתניהו עצמו שינה כיוון. בראיונות האחרונים הוא כמעט שלא עסק בבנט, אלא הקדיש דקות ארוכות למתקפה על איזנקוט. הוא האשים אותו שהתנגד להמשך הלחימה ברפיח, בלבנון, בסוריה ובאיראן, ואף טען שאילו היה מקבל את עצותיו, מדינת ישראל לא הייתה מחסלת את סינוואר, דף ונסראללה. זו כבר אינה ביקורת נקודתית. זהו קמפיין שנועד לערער את התאמתו של איזנקוט לראשות הממשלה.
הבעיה של הליכוד היא שעדיין לא נמצאה נקודת התורפה של איזנקוט. אצל בנט זה היה קל והתרכז סביב הפרת הבטחותיו. אצל לפיד היה קל עוד יותר, כאשר הקמפיין התמקד בבורות שלו. אצל איזנקוט זה קשה הרבה יותר. יום אחד תוקפים אותו על ניהול המלחמה. למחרת מזהירים מפני ממשלת מיעוט שתישען על המפלגות הערביות. אחר כך מעלים מחדש את האחריות שלו כרמטכ"ל לקראת ועדת חקירה עתידית. וכך כשבכל יום נשלפת טענה אחרת, ייתכן שהסיבה פשוטה: עדיין לא נמצא המסר האחד שיידבק בו.
יש לכך סיבה נוספת: איזנקוט מנהל קמפיין חריג בנוף הפוליטי הישראלי. הוא אינו ממהר להגיב לכל מתקפה, אינו נסחף לעימותים אישיים ואינו מחפש כותרות יומיות. גם כשהוא מותקף, הוא משדר איפוק, שקט וממלכתיות. במערכת הפוליטית יש מי שמעריכים שדווקא זו הסכנה מבחינת הליכוד. כל מערכות הבחירות של נתניהו נשענו על עימותים ומאבקים בלתי פוסקים. איזנקוט מנסה לשחק משחק אחר לגמרי.
החשש בליכוד הוא שאיזנקוט לא ינצח את הבחירות באמצעות כריזמה או נאומים חוצבי להבות, אלא באמצעות שקט והרדמת מערכת הבחירות. הוא לא ייכנס למגרש ההתכתשויות שבו יש לנתניהו יתרון, אלא יעביר את המאבק לפסים רגועים יותר. טובי המוחות שמנהלים את קמפיין הליכוד יצטרכו למצוא את הדרך להוציא את איזנקוט משלוותו. בינתיים, כך נראה, הם עדיין מחפשים אותה.
המבחן של הנדל וטרופר
האיחוד השבוע בין יועז הנדל לחילי טרופר לא הפתיע איש. השניים דיברו על כך בגלוי מאז שטרופר פרש מבני גנץ, ומאז שהנדל הבין שלמפלגת "המילואימניקים" שהקים אין סיכוי להיכנס לכנסת.
שם המפלגה שבחרו שני חברי הילדות, בני אותו יישוב ואותו רחוב בנס הרים – "יסודות ישראל", אירוני הרבה יותר מכפי שהתכוונו. כדי לעבור את אחוז החסימה הם אכן יצטרכו לחפור עמוק מאוד, הרבה מתחת לפני השטח. ואכן השם היומרני מעורר גיחוך: האם מדובר בניסיון לחזור לשורשים, או בחיפוש נואש אחר כמה מנדטים בודדים, שקבורים עמוק מתחת לאחוז החסימה, ממש כמו האורניום הקבור במעמקי הקרקע באיראן. ההבדל הוא ששם לפחות יודעים שהוא קיים…
גם החיבור עצמו אינו טבעי כפי שמנסים להציג אותו. טרופר בנה במשך שנים תדמית של פוליטיקאי יציב ועקבי. מאז נכנס לפוליטיקה הוא צעד כמעט כל הדרך לצד בני גנץ, וגם כשבחר להיפרד ממנו, עשה זאת בשקט ותוך שמירה על יחסים טובים.
הנדל, לעומתו, הפך כמעט לסמל של נדודים פוליטיים. הוא התחיל בלשכת נתניהו, עבר לציפי לבני, המשיך לבוגי יעלון, הקים את "דרך ארץ" עם צבי האוזר, חבר לגדעון סער, ניסה כוח משותף עם איילת שקד, הקים את מפלגת המילואימניקים, וכעת פתח פרק חדש עם טרופר. עד היום הספיק לעבור בשבע מסגרות פוליטיות, נתון שמסביר מדוע הודבק לו הכינוי "מפלגה שבועית".
הסקרים הראשונים אינם מבשרים טובות: רובם מעניקים לצמד לכל היותר כשני מנדטים, הרחק מאחוז החסימה. גם הסוקר שלמה פילבר, שבחן את מיזמי האיחוד בגוש, מעניק להם לכל היותר כשני מנדטים. קשה אפוא לראות מהיכן יגיעו לפתע עוד עשרות אלפי מצביעים שיזניקו את המיזם החדש אל מעבר לקו. דווקא משום כך, במערכת הפוליטית מתייחסים לאיחוד הזה בעיקר כאל תחנת ביניים.
גם הברכה של גדי איזנקוט סיפקה רמז מעניין: הוא מיהר לברך בחום את חילי טרופר, אך נמנע מלהזכיר את הנדל. פרשנים ראו בכך מסר כפול: טרופר עדיין נתפס כנכס פוליטי מבוקש, בעוד שהנדל ממשיך לעורר סימני שאלה בשל מסלולו הפוליטי הפתלתל. ההערכה היא שאיזנקוט היה שמח להציע לטרופר מקום במפלגתו, ואפילו מקום שלישי עם הבטחה לתיק החינוך. את הנדל הוא מסמפט פחות.
כך או כך, השאלה האמיתית איננה אם "יסודות ישראל" תגיע לכנסת, אלא אם היא בכלל תגיע לקו הסיום. ההערכה הרווחת היא שאם הסקרים לא ישתנו באופן דרמטי, גם הנדל וגם טרופר יבינו שמוטב להם להיבלע ברשימה גדולה, ולא להישאר בחוץ עם מפלגה עצמאית. אם כך יקרה, "יסודות ישראל" לא תיזכר כמפלגה שהוקמה כדי לרוץ עד יום הבחירות, אלא כמפלגה שהוקמה כדי להתאחד. מסתבר שיש מפלגות שנולדות כדי לנצח בבחירות. ויש מפלגות שנולדות כדי להתאחד לפני הבחירות.
הנדל וטרופר הם רק יריית הפתיחה. הקרב האמיתי על אותו מאגר קולות עוד לא התחיל. המאגר הזה של "הגוש השלישי" עשוי להכריע את מערכת הבחירות כולה. בקטע הבא.
צפוף במרכז
יש בחירות שבהן המפלגות נלחמות זו בזו. בבחירות האלה, חלק מהמפלגות עסוקות בעיקר בלחפש עם מי להתאחד כדי לשרוד. הסיבה: אחרי חודשים של פיצולים, מתברר פתאום שלמאגר המצביעים שמחפש דרך שלישית בין נתניהו לבין השמאל יש הרבה יותר מועמדים מאשר מצביעים.
האיחוד בין יועז הנדל לחילי טרופר היה רק יריית הפתיחה. גנץ ודדי שמחי כבר חברו יחד. יולי אדלשטיין, גלעד ארדן ואיילת שקד עדיין בוחנים את צעדיהם. גם גדי איזנקוט משאיר דלתות פתוחות. כולם מבינים שאין מספיק קולות כדי להחזיק את כל הרשימות הללו בנפרד. כולם מדברים על ממשלת אחדות, אבל בסוף כולם רוצים שהיא תקום בראשותם.
כאן בדיוק טמון הפרדוקס של מערכת הבחירות: כמעט כל הסקרים מלמדים שהציבור מבקש ממשלת אחדות רחבה, בלי חרמות ובלי קצוות. אפילו נתניהו החל לאחרונה לאמץ את השפה הזאת (כפי שנכתב כאן בהרחבה בשבוע שעבר). אלא שכאשר אותם מצביעים נשאלים למי יצביעו בפועל, הם חוזרים ברובם למפלגות הגדולות. הרצון באחדות קיים, אבל ההצבעה נשארת שבטית. אילו היה מאגר גדול כל כך של מצביעי "אחדות", הרשימות החדשות כבר היו מזמן דו ספרתיות.
לכן, השאלה איננה מי יכריז ראשון על איחוד, אלא מי יבין ראשון שאין לו ברירה אלא לוותר על האגו. במערכת הפוליטית מעריכים שבסופו של דבר יישארו רק שתי רשימות שיתחרו על אותו מאגר, המוערך בכ-8-9 מנדטים. כל היתר ייאלצו לבחור בין איחוד לבין היעלמות.
זו גם הסיבה שבמחנה המתנגד לנתניהו עוקבים בדריכות אחר כל חיבור חדש. מצד אחד, איחודים יכולים למנוע שריפת קולות. מצד שני, אם כל אחד יתעקש להקים לעצמו רשימה, הפיצול רק יגדל. גם בשמאל מזהירים שהמהלך של הנדל וטרופר עלול להפוך ל"חבל הצלה לנתניהו", אם יפצל את המחנה במקום לאחד אותו. גם שם מבינים שהשאלה איננה רק אם להתאחד, אלא סביב מי.
נדמה שגם איזנקוט הפנים את הלקח הזה. לכן הוא משאיר לעצמו פתחי מילוט עד הרגע האחרון, ומוכן לקלוט מועמדים אם יתברר שמפלגותיהם אינן מתרוממות. במובן הזה הוא מאמץ את שיטת נתניהו: קודם מאחדים את המחנה, ורק אחר כך יוצאים לקרב על הקולות. הכישלון של מרצ ו"העבודה" להתאחד לפני הבחירות הקודמות עדיין מרחף מעל ראשי האופוזיציה. עד היום משוכנעים בשמאל, שאילו שתי המפלגות היו מתאחדות בזמן, הבחירות היו מסתיימות בתיקו. איש מהם אינו רוצה לחזור על אותה טעות.
הציבור רוצה ממשלת אחדות. הוא רק עדיין לא מצא את מפלגת האחדות שהוא מוכן להצביע לה.
מפלגה נגד כולם
אם יש דבר אחד שברור במפלגה החדשה של יועז הנדל וחילי טרופר, הרי זה נגד מי היא יוצאת. נגד המפלגות החרדיות. נגד הישענות על המפלגות הערביות. נגד חוק הגיוס. נגד מה שהם מכנים "הסחטנות הפוליטית". הכול נגד. אבל דווקא בשאלה החשובה ביותר: עם מי יקימו ממשלה אחרי הבחירות, הם מעדיפים להישאר מעורפלים.
מדובר בעמדה יוצאת דופן במערכת הפוליטית: יאיר לפיד כבר הודיע שלא ישב עם בנימין נתניהו. אביגדור ליברמן מצהיר זאת בכל הזדמנות. גם גדי איזנקוט מציג את החלפת נתניהו כמטרת הבחירות, ואפילו נפתלי בנט מקפיד כיום שלא להשאיר מקום לספק. הנדל וטרופר, לעומתם, אינם פוסלים ישיבה בממשלה בראשות נתניהו. במילים אחרות: הם פוסלים את השותפות החרדיות שלו, אבל לא אותו.
הפרדוקס ברור: אם אכן יעמדו בהבטחתם שלא לשבת עם חרדים, כיצד בדיוק תיראה הממשלה שהם מבקשים להקים? ואם בסופו של דבר יסכימו להתפשר, במה הם שונים מכל האחרים שאותם הם מבקרים?
גם המיקום הפוליטי שבחרו לעצמם אינו פשוט. הם מנסים לדבר אל מצביעי ימין מאוכזבי נתניהו, אבל מתקשים להסביר מה יעשו עם הקולות האלה אחרי הבחירות. הם מבקשים למשוך קולות מהמרכז, אך מציבים קו נוקשה יותר מרוב מפלגות המרכז בכל הקשור לחרדים. כך הם מוצאים את עצמם בין כל המחנות: ימינה מאיזנקוט, שמאלה מהציר המסתמן של אדלשטיין וארדן, ולא ממש משתלבים באף אחד מהם.
בגוש המתנגד לנתניהו זו בדיוק הסיבה לדאגה: אם הנדל וטרופר יישארו במירוץ ולא יעברו את אחוז החסימה, הם עלולים לשרוף אלפי קולות. מנגד, אם יעברו את אחוז החסימה, עדיין לא ברור לאיזה גוש יצטרפו. החשש הזה מסביר מדוע בשמאל היו מעדיפים לראות אותם מתאחדים עם איזנקוט עוד לפני הבחירות, בעוד שמבחינת נתניהו אין סיבה למהר. כל עוד הם נשארים על המגרש, הם בעיקר מקשים על יריביו.
בסופו של דבר, הנדל וטרופר הקימו מפלגה שיודעת היטב נגד מי היא נלחמת. עכשיו היא תצטרך לשכנע את הבוחרים גם בעד מי היא באמת.
המלצה קטלנית
כלל ידוע קובע: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה. בפוליטיקה אפשר להוסיף כלל נוסף: אמור לי כיצד תומכיך מסבירים מדוע צריך להצביע עבורך, ואומר לך עד כמה מצבך באמת טוב (או שלא).
השבוע סיפקו שני אנשים, שכל אחד מהם הגיע ממקום אחר, תמונת מראה מעניינת על נפתלי בנט. הראשון הוא "פעיל הימין" יאיר אנסבכר, שביקש להסביר מדוע החליט לתמוך בו. השני הוא ד"ר אמציה סמקאי, מי שהיה בעבר מיועציו הקרובים של בנט, והסביר מדוע הפסיק להאמין בו. דווקא אנסבכר, שבא לברך, מצא את עצמו מגדף.
אפשר היה לצפות שמאמר התמיכה שלו יעסוק במעלותיו של המועמד. אלא שאנסבכר פתח דווקא ברשימת חסרונות: בנט, לדבריו, "פזיז", "ילדותי", "לא תמיד רציני", ובעיקר סובל מבעיה קשה של אמינות. הוא הגדיר את הקמת הממשלה עם רע"ם כמעשה "חמור" ואף כתב שבנט חייב לעמוד בפני הציבור, להסביר, להתנצל ולהבטיח שלא יחזור על כך. ואז הגיע המשפט המדהים ביותר: "אני בעצמי לא יכול לסמוך עליו עד הסוף".
קשה להעלות על הדעת מסר הרסני יותר למועמד פוליטי. אם גם מי שמבקש לשכנע את הציבור לבחור בו, מודה שאינו מסוגל לסמוך עליו.
נכון, אנסבכר ניסה להסביר שבנט הוא "הרע במיעוטו". הוא גם מנה שורה ארוכה של מעשים שביצע בעבר למען מחנה הימין. אבל בסופו של דבר, דווקא הנימוקים שהביא לטובת בנט הפכו לטיעונים החזקים ביותר נגדו. כאשר תומך נאלץ להקדיש חלק ניכר ממאמר התמיכה שלו להסברים מפותלים, להתנצלויות ולהודאה בחוסר אמון, סימן שלמועמד יש בעיה עמוקה הרבה יותר מבעיה של יחסי ציבור.
אל התמונה הזאת הצטרף השבוע גם ד"ר אמציה סמקאי, מי שהיה מיועציו הקרובים של בנט. אחרי שנים של שתיקה, הוא החליט לשבור אותה וטען כי בנט מציג לציבור גרסה שאינה משקפת את המציאות סביב תוכניותיו מול איראן. "שתקתי ושתקתי, אבל אני לא יכול יותר", אמר.
ייתכן שגם את דבריו אפשר יהיה לנסות להסביר. אבל כאשר גם תומך נלהב וגם יועץ לשעבר משדרים, כל אחד בדרכו, חוסר אמון במנהיג שאותו הם מבקשים לקדם או קידמו בעבר, קשה להתעלם מן התמונה המצטיירת.
לפעמים אין צורך שהיריבים ינהלו את הקמפיין נגדך. מספיק לקרוא בעיון את דברי התומכים שלך כדי להבין עד כמה אסור לתמוך בך. נדמה שבמקרה הזה בנט היה מוותר לחלוטין על מאמר התמיכה של אנסבכר. ואולי בעצם לא. במצבו הנוכחי, כל גילוי תמיכה מתקבל בברכה, גם כשהוא נשמע יותר כמו כתב אישום.
מעגל חוזר
לחובבי ההיסטוריה הפוליטית כדאי להיזכר כיצד נולדו הפריימריז בליכוד. עד 1992 נבחרה רשימת המפלגה לכנסת בידי מרכז הליכוד, בשיטת ה"שביעיות". זה היה מנגנון מפלגתי סגור, שנשלט בידי המחנות של יצחק שמיר, משה ארנס, דוד לוי ואריאל שרון. מי שלא היה מקורב לעסקנים, כמעט שלא יכול היה להתקדם.
ואז הגיע ההפסד של שמיר לרבין בבחירות 1992. אל תוך המפלגה נכנס כוכב חדש, בנימין נתניהו, שזה עתה הגיע משליחותו באו"ם. הוא הבין מהר מאוד שהדרך היחידה לפרוץ את חומת מרכז הליכוד היא להעביר את כוח הבחירה מידי כמה מאות עסקנים לעשרות אלפי מתפקדים. זו הייתה מלחמה לא פשוטה. מרכז הליכוד, שנחשב אז ל"ממליך המלכים", התנגד בכל כוחו לכל פגיעה במעמדו. אבל נתניהו התעקש, גייס את המתפקדים לצדו והצליח לחולל את אחת המהפכות הגדולות בתולדות הליכוד: הליך הפריימריז.
במשך יותר משלושה עשורים התגאתה הליכוד בשיטה הזאת. בעוד שמפלגות רבות עברו לרשימות שנקבעות בידי היו"ר, הליכוד המשיך להציג את עצמו כמפלגה הדמוקרטית הגדולה במדינת ישראל. נכון, היו גם מחירים: מפקדי ארגזים, קבוצות לחץ, ועדי עובדים ועסקנים שניסו להשפיע על הרשימה. אבל בליכוד העדיפו לשלם את המחיר הזה, ובלבד שהרשימה תיקבע בידי המתפקדים ולא בחדרי חדרים.
עתה, שלושים וארבע שנים אחרי אותה מהפכה, דווקא נתניהו הוא שמבקש לצמצם את כוחם של המתפקדים באמצעות מספר חסר תקדים של שריונים. לא משום ששינה את תפיסתו הדמוקרטית, אלא משום שהגיע למסקנה שהרשימה שתצמח מן הפריימריז, כפי שהם מתקיימים כיום, לא תוביל לניצחון בבחירות. מבחינתו, השריונים אינם פרס למקורבים אלא תנאי לניצחון.
כאן בדיוק טמונה הסיבה לזעם השקט בליכוד: רבים מחברי הכנסת והמתמודדים משוכנעים שנתניהו מביע למעשה אי אמון במנגנון שהוא עצמו בנה. אלא שרובם הגדול מעדיף לבלוע את העלבון. איש מהם אינו רוצה להצטייר כמי שמתייצב מול יו"ר התנועה ערב הפריימריז, כאשר ברור לחלוטין שרוב המתפקדים עדיין הולכים אחריו.
זהו אחד הפרדוקסים הגדולים: האיש שנלחם ב־1992 כדי להעביר את הכוח מן העסקנים אל המתפקדים, מבקש היום להחזיר חלק ממנו אליו. לא מפני שהוא אוחז משיטת השריונים, אלא מפני שהוא סבור שבלי רשימה חזקה יותר, גם הפריימריז הדמוקרטיים ביותר לא יספיקו כדי לנצח בבחירות. אלא שהוויכוח על עצם השריונים הוא רק ההקדמה. הקרב האמיתי יתחיל ברגע שייחשפו השמות.
השמות והשמועות
בליכוד עדיין לא יודעים מי יהיו המשוריינים של נתניהו. שמות רבים כבר נזרקים לאוויר, אבל הכול עדיין בגדר שמועות וספקולציות. עם זאת, עשרות חברי כנסת ומתמודדים כבר יודעים שהשריונים הללו עלולים לעלות להם בכיסא. ככל שמתקרב מועד הפריימריז, מתברר שהקרב האמיתי אינו רק בין המתמודדים לבין עצמם, אלא גם מול רשימה שעדיין לא נחשפה. כל שם חדש שיצורף לרשימת הליכוד ידחק בהכרח מישהו אחר לאחור.
תחושת אי הוודאות הזאת מורגשת כמעט בכל שיחה במסדרונות הליכוד. התקנון הסופי עדיין ממתין לאישור, מספר השריונים טרם נסגר סופית, וגם מיקומם ברשימה עדיין אינו ידוע. המשמעות פשוטה: מועמדים משקיעים חודשים ארוכים בחרישת הארץ, בגיוס מתפקדים ובהוצאות כספיות כבדות, מבלי לדעת אם המקום שעליו הם נאבקים יישאר פנוי.
זו גם הסיבה שההתנגדות למהלך נשמעת בעיקר מאחורי הקלעים: איש אינו רוצה להתייצב חזיתית מול יו"ר התנועה ערב הפריימריז, אבל כמעט כל ח"כ עושה לעצמו את החשבון. גם מי שבטוח במקומו בצמרת הרשימה מבין שכל שריון חדש דוחק את כולם לאחור.
במקביל, מתחילים גם השמות לצאת החוצה, וחלקם מפתיעים במיוחד. בין השאר הוזכר שמו של השר והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שהרבה לייעץ לנתניהו במהלך המלחמה. הסיכוי שייענה להצעה קלוש, אך עצם העלאת שמו מעידה על הכיוון. השם הנחשק ביותר הוא רון דרמר, שנתניהו היה שמח לראות ברשימה, למרות שפרש מהממשלה. שם מפתיע נוסף הוא יובל שטייניץ, שנתניהו אף רואה בו מועמד לתפקיד שר הביטחון או שר החוץ בממשלה הבאה. גם שמותיהם של ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, מאיר בן שבת, שלום בן חנן וגל הירש עלו כמועמדים אפשריים. לפי הפרסומים, נתניהו הציע מקום גם לעו"ד דוד פטר, שהתפרסם בפולמוס שניהל מול שופטי הבג"צ. במקביל, הוא מבקש לשלב גם דור צעיר, דוגמת יונתן בן חמו, וכן הורים שכולים כמו טליק גואילי ואיציק בונצל.
מאחורי הקלעים מתנהל גם מאבק על כללי המשחק: השר חיים כץ, שמרכז את ההיערכות לפריימריז, מנסה לגבש מתווה שיאפשר לאשר את דרישותיו של נתניהו בלי ליצור קרע פנימי. מנגד, יש מי שחוששים שהרחבת השריונים תרוקן מתוכן חלק ניכר מהפריימריז. גם ח"כ דוד ביטן ואחרים אינם מסתירים את אי הנוחות מן המהלך, אף שהם מקפידים לנהל את המחלוקת בזהירות ולא בעימות חזיתי.
מבחינת נתניהו, כל אלה הם רעשי רקע. הוא אינו עסוק כרגע בשאלה מי ייעלב, אלא בשאלה עם איזו רשימה ינצח את הבחירות. לשיטתו, רשימת הליכוד צריכה לשקף לא רק את רצון המתפקדים, אלא גם את צורכי המערכה מול גדי איזנקוט והאופוזיציה. לכן הוא מבקש לעצמו חופש פעולה רחב יותר, גם במחיר של ביקורת מבית.
שורה תחתונה: הקרב על השריונים כבר מזמן אינו ויכוח על עשרה מקומות ברשימה. זהו מאבק על אופייה של תנועת הליכוד ועל השאלה מי מביא את הקולות: נתניהו או רשימת הליכוד. לפחות מבחינת נתניהו, התשובה ברורה.
דו עט
תיק המשפטים: אחת הסיבות לרצונו של נתניהו להרחיב את מספר השריונים בליכוד היא החשש ממיקומה הגבוה של ח"כ טלי גוטליב, שצפויה להיבחר בחמישייה הראשונה. מבחינתו, מדובר בשאלה של תדמית הרשימה. גוטליב עצמה קיבלה השבוע, הצעה מבן גביר לשריון ברשימת עוצמה יהודית, אך מיהרה להבהיר כי מבחינתה אין על מה לדבר והיא נשארת בליכוד. היעד שלה ברור: תיק המשפטים בממשלה הבאה.
נתניהו, שנשאל השבוע האם יריב לוין ימשיך בתפקיד, הסתפק בתשובה כי "לא מחלקים את עור הדוב לפני שניצוד". אילו היה בטוח שלוין ימשיך, יכול היה לומר זאת בפשטות. אלא שלוין, למרות נחישותו, לא הצליח להשלים את הרפורמה המשפטית. אם כך יקרה, מי שניסו למנוע את כניסתה של גוטליב לצמרת הרשימה, עלולים לגלות אותה דווקא בלשכת שר המשפטים.
הון ושלטון: השבוע דווח כי יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, החליף במהלך השנה וחצי האחרונות את שמו ל"יונתן הון". כך עולה ממסמכים של רשות המסים, שבהם מופיע אותו מספר תעודת זהות תחת השם החדש. החוק קובע כי שינוי שם רשמי הוא הליך שאינו ניתן לשינוי במשך שבע שנים. בכך מצטרף יאיר לאביו, שעשה בעבר שימוש בשם העט "בן ניתאי". השאלה היא מדוע בחר דווקא בשם "הון", כאשר יריביו של אביו אינם מחמיצים הזדמנות לקשור בין "הון לשלטון". יש שמות שמרחיקים ביקורת. יש שמות שפשוט מזמינים אותה.
כסף גדול: אירועי המחאה נגד הרפורמה המשפטית נערכו במשך חודשים ארוכים, שבוע אחר שבוע, ונראה היה כי הושקעו בהם סכומי עתק. הבמות, המודעות, הפעילים, המטות וההסעות עלו כסף רב, וברור היה שמישהו מממן את כל המערך הזה. השבוע סיפק פעיל המחאה גונן בן יצחק, הצצה נדירה למספרים, כשחשף כי סביב המחאה התגלגלו סכומים של כרבע מיליארד שקלים. סכומי העתק הללו אמורים להניע גם את מערכת הבחירות של השמאל ולהריץ בוחרים לקלפי. הכסף יענה את הכל וימריץ את הקול.
השמועות שטסות: השבוע נפוצו שמועות על אשפוזו של ראה"מ, לאחר שסטה מביקורו בחיל הים בחיפה ופנה לבית החולים רמב"ם. בתוך דקות כבר הופצו דיווחים על "אשפוזו", עד שהתברר כי הגיע לבקר פצועי מלחמה. גם הנשיא טראמפ הפך השבוע קורבן לחרושת שמועות, לאחר שהעדיף לטוס במטוסו הוותיק במקום ב"אייר פורס 1" החדש, שקיבל מקטאר. היו שמיהרו להסביר כי חשש מהתנקשות איראנית, ואחרים טענו כי אינו סומך על המטוס הקטארי. ייתכן שחלק מההשערות נכונות, וייתכן שלא. דבר אחד בטוח: בעידן הרשתות החברתיות, השמועה תמיד ממריאה לפני העובדות.
ממששת המנדטים: על רקע הצניחה המתמשכת של נפתלי בנט בסקרים, הולכות ומתרבות ההערכות כי מי שימשיך להתחזק יהיה דווקא גדי איזנקוט. השבוע העריך עו"ד גיא בוסי, מומחה למשפט חוקתי, כי איזנקוט ישאב אליו את מרבית המנדטים של גוש המרכז, ואף הרחיק לכת כשאמר שבנט עוד יבקש להשתלב ברשימתו כמספר 3 או 4. באותה נשימה העריך כי גם עתידו הפוליטי של יאיר לפיד, ושל לא מעט מחברי סיעתו, רחוק מלהיות מובטח. ובכל זאת, יש מי שחוששים דווקא מתרחיש אחר, בו בנט יסיים עם שישה מנדטים בלבד. בפעם הקודמת, המספר הזה הספיק כדי להפוך את המפה הפוליטית על פיה.
מי הבוס: בתחילת השבוע, עוד לפני שטראמפ התהפך שוב בסוגיית איראן, עסקה המערכת הפוליטית בשאלת פגישתם הקרובה של נשיא ארה"ב ובנימין נתניהו בבית הלבן. טראמפ סיפר כי נתניהו הוא שביקש את הפגישה, והוסיף בחיוך: "אנחנו מסתדרים מצוין. נתניהו יודע מי הבוס". המשפט הזה נשמע אולי משעשע, אבל הוא גם מעורר מחשבה: אילו נתניהו היה זוכר תמיד מיהו הבוס האמיתי, ופועל בהתאם, ייתכן שלא מעט משברים היו נחסכים. גם בפוליטיקה כמו בכל דבר שקורה, יש בוס אמיתי אחד שמעל כולם.
