אחד הדברים הכואבים בזוגיות הוא מצב שבו אדם מרגיש שהוא נותן בלי סוף, ובמקום לקבל הערכה, הנתינה שלו הופכת למובנת מאליה. הוא מתאמץ, מוותר, זמין, עוזר, חושב על השני, ובסוף נשאר עם תחושה קשה: איך יכול להיות שאני נותן כל כך הרבה, ועדיין לא רואים אותי?
במבט ראשון זה נראה לא הגיוני. הרי ככל שאדם נותן יותר, היינו מצפים שיעריכו אותו יותר. אם הוא משקיע, אם הוא מתאמץ, אם הוא נותן מעצמו, הצד השני אמור להרגיש את זה ולהכיר טובה. אבל בפועל, לפעמים קורה בדיוק הפוך: דווקא עודף הנתינה מחליש את ההערכה.
הסיבה היא שנתינה מקבלת ערך כשהיא נחווית כבחירה. כשאדם מרגיש שמישהו בחר לתת לו, מתוך רצון, מתוך נוכחות ומתוך לב פתוח, הוא יכול להעריך את זה. הוא מרגיש שיש מולו אדם שבחר לעשות עבורו משהו.
אבל כשנתינה מגיעה שוב ושוב בלי גבול, בלי עצירה, ובלי שהנותן מביא את עצמו, היא מפסיקה להרגיש כמו מתנה. היא מתחילה להרגיש כמו חלק מהמערכת. בהתחלה אומרים תודה. אחר כך מתרגלים. ובסוף זה נהיה פשוט “ככה זה אצלנו”.
כבני אדם יש לנו מנגנון פנימי של איזון. כשאנחנו מקבלים משהו במידה נכונה, אנחנו מסוגלים להעריך אותו. אבל כשאנחנו מקבלים שוב ושוב הרבה יותר ממה שביקשנו, ממה שהתאמצנו עבורו, או ממה שאנחנו מרגישים שבאמת מגיע לנו, משהו ביכולת ההערכה נחלש. לא בהכרח מרוע או מכפיות טובה, אלא כי הנפש מתרגלת למה שמגיע בלי גבול.
ופה נמצא הכאב הגדול של האדם שנותן מתוך ריצוי. הוא נותן עוד ועוד כדי שיעריכו אותו, כדי שיאהבו אותו, כדי שלא יהיה מתח בבית. אבל דווקא בגלל שהוא נותן בלי גבול, הנתינה שלו מאבדת ערך בעיני השני.
כי נתינה שיש לה גבול נחווית כבחירה. נתינה שאין לה גבול נחווית כחובה. כשהנתינה באה מתוך בחירה, הצד השני פוגש אדם שנותן. אדם עם רצון, עם גבול, עם נוכחות. אבל כשהנתינה באה מתוך ריצוי, הצד השני פוגש בעיקר תפקוד: מישהו שתמיד נמצא, תמיד עוזר, תמיד מוותר, תמיד מסתדר, גם כשזה כבר לא מתאים לו.
ואז נוצר מעגל כואב. אני נותן יותר כדי שיעריכו אותי, אבל בגלל שאני נותן בלי גבול, מעריכים אותי פחות. ככל שמעריכים אותי פחות, אני נותן עוד יותר, בתקווה שסוף סוף יראו אותי. וכך הנתינה מפסיקה להיות ביטוי של אהבה, והופכת למקום של תסכול.
הפתרון הוא לא להפסיק לתת. זוגיות בלי נתינה היא זוגיות ענייה מאוד. הפתרון הוא להחזיר את הבחירה לתוך הנתינה.
לשאול את עצמי: האם אני נותן עכשיו כי אני באמת רוצה, או כי אני מפחד? האם אני נותן מתוך אהבה, או כדי לקנות שקט? האם אני נמצא בתוך הנתינה שלי, או שאני מוחק את עצמי כדי שלא יהיה מתח?
נתינה בריאה היא נתינה שיש בה אדם. אדם שיכול לתת, אבל גם לעצור. אדם שיכול להתאמץ, אבל גם להגיד שזה כבר לא מתאים לו. אדם שיכול לאהוב, אבל לא למחוק את עצמו בשם האהבה. כי נתינה בלי גבול לא תמיד יוצרת אהבה. לפעמים היא יוצרת הרגל, ציפייה ותחושה שהכול מגיע.
אבל נתינה מתוך בחירה, עם גבול ועם נוכחות, יכולה באמת ליצור קרבה. זו נתינה שאפשר להעריך.
נחמן קליגר- יועץ זוגי ויועץ חינוכי | 0547-862860
