ראש השב"כ, דוד זיני, עורר בשבוע האחרון סערה כאשר אמר, בין השאר: "הסיבה שהסכמתי להצעת ראש הממשלה לכהן כראש השב"כ היא היכולת להיות נאמן לדרג הנבחר, לא משנה מאיזו דעה". בעת הזאת כאשר קיימת מחלוקת בעם באשר לשאלה מי קובע – אמירתו של זיני היא אמירה מעוררת מחלוקת.
אמירתו זו של זיני הגיעה לאחר שתי פעולות אחרות שנויות במחלוקת שלו: ביטול פעילות חודש הגאווה ופירוק פינת הזיכרון לחללי שב"כ מ 7 באוקטובר. מעבר לכך שאפשר להתווכח עם דוד זיני על עצם המהות של הפעולות שביצע – אני בדעה שכאיש מודיעין הוא צריך היה לחזות מראש את התגובות הציבוריות למעשיו, ולכן, לדעתי, היה עליו להימנע מפעולות אלו, גם אם הוא חושב שהוא צודק לגביהן.
אני סבור שכראש שב"כ חדש, בוודאי כראש שב"כ שנכנס לתפקידו כמינוי שנוי במחלוקת, כולל דיון לגבי המינוי בבג"ץ, היה עליו לא רק להיות צודק, אלא בעיקר להיות חכם. כלומר, לפחות בתקופה הראשונה לכהונתו להתרכז אך ורק בפעולות במסגרת ליבת העבודה של שירות הביטחון הכללי ולדחות פעולות הקשורות לטקסים וסמלים.
בעיני, כל סטייה מהדרך הראשית, שהיא ליבת הפעילות של השב"כ, אינה מועילה לזיני. ואני מקווה שהוא יפיק את הלקח ויחדול מעיסוק באירועי צד.
ועכשיו לחוק המעצרים: בעת האחרונה הקואליציה פועלת במרץ כדי להעביר חוקים ובראשם חוק יסוד לימוד התורה וחוק למניעת מעצרי חרדים שאינם מתגייסים. הדבר מביא לכעס ותרעומת רבים בקרב הליכודניקים החונים במפלגות האופוזיציה. זה בדיוק ההפך ממה שהם מחפשים. כך, גם כאשר הממשלה מחליטה שבתנאים מסוימים היא לא תציית לבג"ץ (בנושא מועצת הרשות השנייה).
השאלה שעולה מיד היא כמובן למה ראש הממשלה נתניהו מנסה כל כך לרצות את החרדים והתשובה לכך היא שנתניהו רוצה לנעול אותם אצלו לקראת הרכבת הממשלה הבאה. נתניהו רוצה להבטיח שהחרדים יהיו איתו. רק איתו. שלא יפזלו לאייזנקוט ולבנט. המחיר שנתניהו עלול לשלם הוא בקלפי בבחירות ובמזומן, כי נושא גיוס החרדים הפך להיות נושא משמעותי למרבית אזרחי ישראל.
הליכה לקראת המפלגות החרדיות שמשמעותה ויתורים בנושא הגיוס – מרחיקה בוחרים כך לפי הסקרים, אבל נתניהו בחר למשכן את ההווה תמורת העתיד. האם זה מהלך נכון? לדעתי לא, כי הפגיעה בהצבעה בליכוד עלולה להיות קריטית. כמובן, שעדיין נותרו כשלושה וחצי חודשים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות, אבל על פניו, נכון להיום – זה נראה כמו החמצת האפשרות להחזיר קולות הביתה.
