הם עמדו שם, קבוצת יהודים, צללי אדם, שלדים ועצמות, לאחר שהובלו אל תוך תאי הגזים הנוראיים של אושוויץ. כאילו לא די היה בכל הסבל והמכאוב שעברו עד אותה שעה, כבר הורו להם הרשעים לפשוט גם את כותנתם הדלה – הפיסה האחרונה שכיסתה את מה שנשאר מגופם הכחוש והמיוסר.
לא קשה לתאר על מה חשבו אותם יהודים באותם רגעים מצמררים; הם כבר ידעו אל נכון כי בדקות הקרובות ממש ידמה גורלם לגורל אחיהם הקדושים. הלא העשן הסמיך המיתמר סמוך אליהם, אינו אלא עשן עקידתם השורף את הלב.
ולפתע, בתוך האפלה הנוראה והדממה המקפיאה, ננער אחד היהודים מהרהוריו, נפנה אל חברו וקרא בקול חוצב להבות: "יהודים…! היום שמחת תורה!"
"לשמוח…?!" – ספק שאלו, ספק ביכו את מצבם הנדכה… "במה עלינו לשמוח?! אין לנו ספר תורה לרקוד איתו! אין לנו יי"ש לומר עליו 'לחיים'… אפילו בגדים אין עלינו! אפילו את ה'צלם אלוקים' גזלו מאיתנו… במה נוכל לשמוח?!"
"דבר אחד ויחיד יש לנו" – מצאו אחדים מהם נוחם בתוך התהום – "יש לנו את ה'רבונו של עולם'!! אותו אף אחד בעולם לא יוכל לקחת מאיתנו!! הבה נשמח ונרקוד עם ה'רבונו של עולם'!!"…
"הבה נתאר לעצמנו" – היה מסיים מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל את הסיפור בהתרגשות עצומה, בחיות מיוחדת ובדמעות שליש, כשתלמידיו מעידים שעל אף שהכירו את הסיפור ושמעו אותו ממנו פעמים רבות, בכל פעם הוא נשמע אחרת לגמרי, מוחשי יותר, מרטיט ומרגש הרבה יותר.
"קבוצת יהודים, ברגעים האחרונים והמרים ביותר לחייהם, רוקדים בדבקות עילאית עם הקדוש ברוך הוא… אינני יודע מה אתם חושבים על כך… אבל אני חושב", אמר הרב שך לתלמידיו בלב מורתח, "שהייתי נותן את כל חיי עבור אותה הנאה נפלאה ורוחנית שחוו היהודים הללו באותם רגעים… אין שמחה בעולם כולו שיכולה להידמות לאותה שמחה עילאית ברגעי הריקוד עם הקב"ה, רגעים ספורים ממש לפני המוות".
בחג 'שמיני עצרת' אנו חוגגים אף את 'שמחת תורה' לרגל גמרה של תורה. ריקודי השמחה הסוערים ומחולות הצהלה של עם ישראל, כשספרי התורה מחובקים בחוזקה בזרועותיהם, ביום בו אנו דבקים בנותן התורה בלי שום אמצעים חוצצים – מעין עולם הבא – ממחישים יותר מכל את מאמר חז"ל הידוע: 'קודשא בריך הוא וישראל ואורייתא חד הוא'… ריקוד שהוא זכות נקיים, רק עם הקב"ה!!
חז"ל (במדרש שיר השירים) דרשו על הפסוק: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" – שמפנה רמז עמוק על שמחת תורה, שבו אנו שמחים ועלזים ברוממותך: "בָּךְ" – בך ממש!
ה'שיר של יום' ביום שמיני עצרת, לדעת הגאון מוילנא זי"ע, הוא פרק י"ב בתהילים: 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית…'. ומבאר הגאון הקדוש שמפסוק זה למדו חז"ל (במדרש שוחר טוב תהילים פא), שכינור של בית המקדש היה בן שבע נימין, ואילו כינורו של משיח יהיה בן שמונה נימין. והוא מכוון בדיוק כנגד 'שמיני עצרת', שנאמר בו "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם".
ומביא הגאון את מימרת הגמרא (מסכת סוכה דף נה עמוד ב'): "אמר רבי אלעזר, הני שבעים פרים [שקרבים בשבעת ימי סוכות] כנגד מי? כנגד שבעים אומות! פר יחידי [שקרב ביום השמיני] למה? כנגד אומה יחידה [ישראל]! משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: 'עשו לי סעודה גדולה', ליום אחרון אמר לאוהבו נפשו: 'עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך'".
ומסיים הגאון בנבואתו: 'שאז יהיו ישראל גוי אחד בארץ, שנאמר: 'הֵן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
ולכאורה, דברי הגר"א השגבניים טעונים ביאור עמוק: מהו הקשר הפנימי בין יום שמיני עצרת לבין העובדה שכינורו של המשיח יהיה בן שמונה נימין? וכי רק המספר הטכני 'שמונה' הוא שמהווה את סיבת הקשר? כמו כן, יש להבין מהו הקשר לדברי רבי אלעזר, שהשבעים פרים הקרבים בשבעת ימי הסוכות הם כנגד אומות העולם, והפר היחיד הקרב בשמיני עצרת הוא אך ורק כנגד עם ישראל? וכשנשכיל להבין את כל אלה, יוארו עינינו להבין גם את סיום דבריו המופלאים: 'שאז יהיו ישראל גוי אחד בארץ'.
נראה לבאר את היסוד התופס מרומים: הנה העולם הזה שאנו חיים בו, הוא עולם המעשה, המונהג עפ"י דרך הטבע והחוקים הקבועים. כמובן, גם הטבע עצמו מונהג ומופעל בכל רגע ע"י הבורא יתברך, אלא שהקדוש ברוך הוא בחר להסתיר את הנהגתו הגלויה והישירה תחת מסווה הטבע. אך לעתיד לבוא, יתגלה כבודו העצום בכל תוקפו ותתגלה הנהגתו הישירה, והעולם יתעלה ויונהג מעל לכל דרך וגבולות הטבע!
המספרים מאחד עד שבע, מורים על סדר הטבע כנגד שבעת ימי הבריאה. אמנם ה'שבע' הוא המובחר והנעלה ביותר בתוך חוקי הטבע – כמו יום השבת שהוא בחיר ומקודש מימי הבריאה – מכל מקום, כולם עדיין כלולים בתוך מסגרת הטבע. ואילו המספר 'שמונה' הוא מספר המורה וזועק על הנהגה נסתרת ואלקית שמעל לטבע! ולכן בכינורו של משיח – שהוא תחילת הנהגת העתיד לבוא, שתהיה גלויה ותפרוץ בעוצמה את כל גבולות הטבע – ישנם שמונה נימין.
כל המועדים כולם, ובכללם שבעת ימי חג הסוכות, הם כנגד העולם הזה – עולם המעשה המונהג עפ"י הנהגת הטבע. משום כך מציינים בהם אף את מלאכת התבואה הגשמית הנעשית במועדם: חג הפסח חל בחודש האביב, שבו התבואה מתמלאת באביה; חג שבועות הוא חג הקציר; וחג הסוכות הוא חג האסיף. אף ישיבתנו בחג הסוכות בדירת עראי, מסמלת יותר מכל את העולם הזה, שהוא אינו אלא דירת עראי וחלוף.
אבל היום השמיני, חג העצרת – היום המרומם בו אנו נכנסים בחזרה לדירת קבע – הוא כנגד ההנהגה הנצחית של לעתיד לבוא, שתהיה כולה מעל לדרך הטבע. בשבעת ימי חג הסוכות אנו מכפרים בקרבנותינו גם עבור שבעים אומות העולם, שכן הם נכללים בהנהגה הטבעית של העולם הזה. אבל ביום שמיני עצרת, שהוא כנגד ההנהגה העתידית שבה תתגלה מלכותו יתברך בעולם ויהיה ה' אחד ושמו אחד, מקריבים פר יחידי רק עבור האומה היחידה – עם ישראל! כי אומות העולם יתבטלו לחלוטין כלפי מעלתם של ישראל, כסיום דברי הגר"א: 'שאז יהיו ישראל גוי אחד בארץ…'.
משום כך אנו אומרים את המזמור 'למנצח על השמינית…' ביום שמיני עצרת, שכן זהו המזמור המלמד ומורה על ימות העתיד לבוא, עת יופיע המשיח ויפרוט בעוז על כינור של שמונה נימין. חג שמיני עצרת חלוק במהותו באופן יסודי משאר כל המועדים, שהרי אין בו שום מצווה מעשית מיוחדת – בשונה מתקיעת שופר בראש השנה, ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים בחג הסוכות, או אכילת מצה ומרור בחג הפסח…
וכדי להבין סוד זה, נקדים את דברי רב יוסף במסכת נדה (דף סא עמוד ב'): 'מצוות בטלות לעתיד לבוא'. ויש שפירשו, שבחיי העולם הזה – שהוא עולם המעשה והחומר – הדבקות בבורא יתברך אינה אפשרית אלא ע"י מעשה המצוות הגשמיות. אבל לעתיד לבוא, עת יתגלה יחודו יתברך בגילוי שכינה מוחלט, נהיה כולנו כה דבקים בו יתברך, אף ללא צורך במצוות המעשיות.
פירוש הדברים: בכל המועדים שהם כנגד העולם הזה, נצטוונו בעשיית מצוות מעשיות כגון סוכה, ארבעה מינים, שופר וכדומה, כי זוהי הדרך היחידה בעולם הזה לדבוק בו. אבל שמיני עצרת, שהוא כנגד ימות העתיד לבוא, אין בו שום מצווה מעשית מיוחדת! אלא בעצם חגותנו את החג, אנו דבקים דבקות עילאית בקב"ה. וזהו כל מהותו של חג השמחה יחד עם הקב"ה – שבו אנו שמחים בו מקרב לב על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובזה אנו דבקים בו באופן ישיר ושלם, בדיוק כפי שיהיה במהרה לעתיד לבוא.
שנזכה במהרה בימינו אמן!
יהיו הדברים לעילוי נשמת אבי מורי ר' מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
