תחילת זמן אלול, זהו זמן לחשבון נפש, אבל לא רק של כל אחד עם קונו, אלא גם חשבון נפש על 'בין הזמנים' החולף. שוב מסתיים 'בין הזמנים' ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מול רצף בלתי נתפס של אסונות.
רק ביום אחד, בתחילת השבוע החולף, ארבע משפחות איבדו את היקר להן מכל, שלום סגינר ז"ל, ילד בן ארבע, נכדו של המשפיע הצדיק הרב שלום ארוש, טבע למוות במהלך חופשה משפחתית במקסיקו. אלחנן קרני ז"ל, ילד בן 12 ממודיעין עילית, טבע בנהר הירדן באזור יסוד המעלה, ולאחר שעות של חיפושים אותר במים. בצלאל דוד גילר ז"ל, ילד בן חמש מקהילת חב"ד בלוד, נשכח ברכב המשפחתי, ולמרבה הכאב לא שרד, ויהונתן קלימיאן ז"ל, בן 16, בחור ישיבה, נהרג לאחר שנפל מגובה באזור מערת קשת בגליל המערבי.
ארבע משפחות, ארבעה עולמות שנחרבו, ארבעה ילדים ונערים שהיו אמורים לחזור הביתה, להמשיך את החיים, לגדול, לשמוח, להקים משפחות, וזה רק ביום אחד. היו עוד אסונות קשים במהלך הימים האלה, אסונות וטרגדיות קשות שבכל אחת מהן יש משפחה שלמה שהחיים שלה השתנו בין רגע.
ובזמן שאני כותב את השורות האלה, אני עומד דקות ספורות לפני הלוויה של אחד השכנים היקרים שלי, הרב מאיר תורג'מן ז"ל, אברך תלמיד חכם מאיר פנים לכל אדם, שנהרג לפנות בוקר בתאונת דרכים קשה ונוראה ליד בית שמש, עוד משפחה שקמה הבוקר למציאות שאף אחד לא היה יכול לדמיין, תשעה יתומים רכים שכבר לא יזכו לאבא.
כל הכאב הזה ואין מי שיקום ויצרח את השאלה: כמה עוד? התרגלנו לכתוב "עלה המוות בחלונינו", שוב מתפרסמות מודעות אבל, שוב מסעי הלוויה, שוב מתנדבי ההצלה דוהרים ממקרה למקרה, ושוב אנחנו אומרים לעצמנו שצריך להיזהר, שצריך להיות אחראיים, שצריך לשמור על הילדים. אבל מה אנחנו עושים כדי שילד בן שמונה יבין מה המשמעות של כביש? מה אנחנו עושים כדי שילד יבין שרכב לא עוצר אוטומטית בשניה שהוא קופץ לכביש?
אני אומר את זה גם כנהג. כשאני נוסע באזורים חרדיים, אני לפעמים פשוט מפחד, אתה נוסע ברחוב, ופתאום ילד יכול לצוץ מבין שתי מכוניות, לרוץ אחרי כדור או אפילו מבוגר שהחליט לחצות את הכביש בלי להסתכל, ילדים פשוט לא מודעים עד כמה הכביש מסוכן ועד כמה מעט זמן יש לנהג להגיב, תנסו לנסוע בגאולה או ברחוב רבי עקיבא ותבינו לבד. והם לא אשמים, הם פשוט לא למדו על זה.
מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד כאב לי לראות עד כמה נושא הזה של זהירות בדרכים כמעט לא מקבל את המקום הראוי לו בתוך הציבור החרדי, למה זהירות בדרכים צריכה להיתפס כמשהו חיצוני לנו, כאילו זה "נושא של המדינה", משהו "חילוני", הרי הילדים שלנו הולכים ברחובות שלנו, נוסעים באותם כבישים, חוצים את אותם מעברי חציה ונמצאים בדיוק באותן סכנות, אז למה שלא נלמד אותם את זה כמו שאנחנו מלמדים אותם כל דבר אחר שחשוב לחיים?
ילד צריך לדעת לקרוא, לכתוב ובאותה מידה הוא צריך לדעת איך לשמור על החיים שלו כשהוא יוצא לרחוב. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" זהו ציווי שמקורו בתנ"ך, לא בקוראן. וזה נכון לא רק לכבישים, זה נכון גם למים, לבריכות, לטיולים, לצוקים, לרכבים ולכל אותם מקומות שבהם בתוך שנייה אחת של חוסר תשומת לב יכולה להתרחש טרגדיה שאי אפשר להחזיר לאחור.
לפני כמה ימים בפודקאסט של "המחדש" פרסמנו שיחה כואבת עם הגאון רבי שלמה שפיגל, שעבר בעצמו את הטרגדיה הנוראה מכל לאחר ששני בניו טבעו לפני כמה חודשים בנתניה. הוא עלה וזעק לשמור על ההנחיות ולהיזהר, וביקש מאיתנו: אל תחכו לאסון הבא. והנה אנחנו מגיעים שוב לסוף בין הזמנים של חודש אב, ושוב אסונות, ושוב אנחנו מזועזעים, ושוב שואלים איך זה קרה, ושוב, אחרי כמה ימים, החיים חוזרים למסלולם, עד האסון הבא חלילה.
אבל אולי הגיע הזמן שנפסיק רק להציל מהאסון, ונתחיל למנוע אותו? במקום לבנות בתי חולים מתחת לגשר – בואו נתקן את הגשר. הגיע הזמן להקים את הארגון הזה, לא עוד ארגון שיגיע ראשון לזירה, ברוך ה', יש לנו מספיק ארגונים נפלאים שעושים את העבודה הזאת במסירות אין קץ, זק"א, איחוד הצלה, הצלה, מד"א, ארגוני החסד שלנו יודעים להגיע ברגעים הקשים ביותר, להילחם על כל חיים ולתת למשפחות את המענה ברגעים הנוראיים ביותר. אבל זה ארגון מסוג אחר, ארגון שלא יגיע אחרי האסון – אלא לפניו.
ארגון שההצלחה שלו לא תימדד במספר האמבולנסים שיצאו, במספר הזירות שבהן טיפלו או במספר האנשים שפונו לבית החולים, להפך, ההצלחה שלו תימדד דווקא בדברים שאף אחד לא יראה. כמה ילדים למדו איך לחצות כביש, כמה בחורים ויתרו על כניסה למקום מסוכן, כמה משפחות התחילו להקפיד יותר על בטיחות בבריכה, כמה הורים אימצו הרגלים שימנעו שכחת ילד ברכב, כמה ילדים למדו לעצור לפני הכביש ולא לרוץ אחר הכדור. בקיצור: כמה אסונות פשוט לא קרו.
אני מדמיין ארגון שיגיע לכל תלמוד תורה ולכל ישיבה לפני בין הזמנים, לא עם עוד הרצאה כללית שאומרים לילדים "תיזהרו", אלא עם תוכנית מסודרת, מקצועית ומותאמת לציבור החרדי. תכנית שתדבר עם הילדים בשפה שלהם, שיראו להם את הסכנות האמיתיות, שילמדו אותם איך חוצים כביש, למה לא רצים לכביש, איך רוכבים בצורה בטוחה, מה הסכנות במים, איך מתנהלים בטיול, ומה עושים במקומות שבהם טעות של שנייה יכולה לעלות בחיים.
ארגון שיהיה בנשיאות גדולי ישראל, שיעבוד כל השנה, לא רק אחרי אסון ולא רק כשהכותרות זועקות, ארגון שיעסוק בשכחת ילדים ברכבים, בבטיחות בבריכות ובנחלים, בכנרת, במסלולי טיול, בחלונות ומרפסות, בשריפות וחשמל, באופניים וקורקינטים, בחניונים ובכל אותן סכנות שאנחנו פוגשים בחיי היום יום.
המטרה היא לא להפחיד את הציבור, אלא להתחנך ולהפוך את הזהירות להרגל, ואת השמירה על החיים לחלק טבעי מהחיים שלנו. על האסון שנמנע אולי לא כותבים בעיתון, אין עליו כותרת, אין עליו מודעת אבל ואין עליו מסע הלוויה, אבל זו בדיוק המטרה. אני לא מתיימר לדעת לבד איך צריך להיראות ארגון כזה, אני מעלה כאן רעיון, ובעיניי זה בדיוק הזמן לפתוח עליו דיון יחד עם הציבור:
איך מקימים ארגון כזה? מי צריך להיות שותף בו? איך מחברים בין אנשי החינוך, גדולי ישראל, רבנים, אנשי ההצלה ואנשי המקצוע? איך בונים תוכנית שתצליח באמת להיכנס לתלמודי התורה ולישיבות? איך מדברים עם ילד חרדי בצורה שתגרום לו לא רק להקשיב אלא באמת לשנות את ההתנהגות שלו?
אני מזמין אנשי חינוך, אנשי הצלה, אנשי מקצוע, מנהלי מוסדות, הורים וכל מי שהנושא הזה קרוב ללבו, להתגייס למשימה, מי לה' אלי!
אני מחכה לכם בכתובת המייל yossifeld.h@gmail.com או שלחו ווצאפ למספר 0555570205. בואו ונתקן יחד את הגשר…
