תוצאות הפריימריז השבוע בליכוד הכריעו שאלה שמעסיקה רבים במערכת הפוליטית: למי יש את מי. האם לליכוד יש את נתניהו, או שלנתניהו יש את הליכוד? במילים אחרות: מהו המותג החזק יותר: הליכוד או נתניהו. נדמה שהשבוע התקבלה התשובה: לנתניהו יש מפלגה, ולא להיפך.
במשך שבועות שמענו שנתניהו מבקש להשתלט על הרשימה באמצעות שריונים, לעקר את כוחם של המתפקדים ולהפוך את הליכוד למפלגה של איש אחד. היו אפילו מי שחיברו זאת לטענה רחבה יותר: מי שמוכן לבטל את הפריימריז, עלול בהמשך לבטל גם את הבחירות. ובכן, הפריימריז לא בוטלו. הם התקיימו השבוע, ודווקא התוצאות שלהם העניקו לנתניהו את אחד הניצחונות הגדולים שלו: מתפקדי הליכוד בחרו בעצמם רשימה שצמרתה דומה מאוד לזו שראה"מ היה מבקש להרכיב אילו ניתנה לו ועדה מסדרת.
אלי כהן סיים ראשון בפריימריז, ואחריו אמיר אוחנה ויריב לוין. מירי רגב ואופיר כץ השתלבו אף הם בחמישייה. אלה בדיוק האנשים שנתניהו רצה לראות גבוה: נאמנים לו, מזוהים עם הליכוד, ובעיקר כאלה שאינם מנהלים מולו מלחמות פנימיות. גם אלמוג כהן, שנתניהו העניק לו קיצור דרך כדי להתמודד, רשם הישג מרשים (לקמן בהרחבה).
אפילו טלי גוטליב, שהפכה ערב הבחירות לסיפור המרכזי וכמעט כל הסקרים צפו לה מקום ראשון או לפחות מקום בצמרת, סיימה הרחק משם. נתניהו ואנשיו פעלו כדי למנוע את השתלבותה בצמרת העשירייה הראשונה. התוצאה מבחינתם הייתה נוחה: גוטליב אמנם שרדה את "רשימות החיסול" והדילים נגדה ונבחרה למקום ריאלי, אבל לא הפכה לפנים של הרשימה כפי שחששו בסביבת נתניהו.
גם ניר ברקת, שמערכת היחסים שלו עם נתניהו הידרדרה בעקבות החשד שפעל להחלפתו אחרי השבעה באוקטובר, נדחק לאחור. אבי דיכטר, עידית סילמן, מאי גולן, זאב אלקין ואחרים מצאו עצמם במקומות נמוכים. אולם לפחות לגבי שניים מהם (דיכטר וסילמן), נתניהו היה שמח לראותם במקומות גבוהים יותר.
כך או כך, ההישג של נתניהו מעניין במיוחד משום שהפעם הוא לא שמר על הניטרליות המסורתית של יו"ר מפלגה בפריימריז. הוא התערב, המליץ, הפעיל דילים וניסה לקדם מועמדים מסוימים ולבלום אחרים. במבחן התוצאה, רוב המהלכים הללו הצליחו. אנשיו של נתניהו ידעו לעבוד היטב.
ולמרות הכל, זה לא היה ניצחון מושלם. דוד ביטן, שנתניהו ביקש להחליש, נשאר במקום ריאלי; גם גוטליב כאמור בפנים, וברקת עדיין לא אמר את המילה האחרונה. שלושתם עלולים להפוך במהלך הקדנציה הבאה לכאב ראש פוליטי, בדיוק כמו שיולי אדלשטיין היה בקדנציה הנוכחית.
עם זאת במבחן המרכזי נתניהו קיבל את מבוקשו: צמרת פחות לעומתית, אנשים שהוא מעוניין לקדם והרבה פחות הפתעות מכפי שחזו הסקרים. עכשיו נותרו בידיו השריונים כדי להשלים את המלאכה. שורה תחתונה: נתניהו ביקש לעצמו זכות לערוך את רשימת הליכוד אחרי שהמתפקדים יבחרו אותה. בסופו של דבר התברר שהמתפקדים חסכו לו חלק ניכר מעבודת העריכה.
ברקת נענש וסילמן נשארה עם התנינים
אחרי הניצחון של נתניהו, מגיעים המנצחים והמפסידים הפרטיים של הפריימריז. וכמו תמיד בליכוד, המספרים מספרים רק חלק מהסיפור. מאחורי כל זינוק וכל התרסקות מסתתרים שנים של עבודת שטח, בריתות, יריבויות ולעיתים גם חשבונות ישנים שהמתפקדים אינם שוכחים. ובפריימריז של הליכוד יש גם מדד נוסף, שאינו מופיע בשום סקר: "מדד השמחות": מי הגיע לחתונות, לבר מצוות ולשמחות המשפחתיות.
המנצח הגדול הוא אלי כהן, שסיים ראשון. ההסבר ששומעים בליכוד פשוט: כהן לא עשה רע לאיש. הוא מגיע לעבוד, מדבר עם אנשים בגובה העיניים, מגיע לבר מצוות ולשמחות ומתחזק במשך שנים קשר כמעט אובססיבי עם השטח. הבדיחה בליכוד אומרת שאם מישהו רק חושב להתפקד למפלגה, המידע כבר מגיע לכהן והוא זוכה ממנו לטלפון אישי וברכת יום הולדת. גם העובדה שכמעט לא צבר אויבים סייעה לו: בפריימריז שבהם "רשימות חיסול" הן חלק מרכזי במשחק, חשוב לא פחות, מי אינו מצביע נגדך.
הפתעת הבחירות היא יו"ר הקואליציה אופיר כץ, שהגיע לחמישייה הראשונה. כץ אינו מהפוליטיקאים שממלאים אולפנים או מייצרים כותרת מדי בוקר. כוחו נבנה בעבודה שקטה מול המתפקדים ובקשרים בתוך המפלגה. במקביל אלמוג כהן רשם הישג מסוג אחר: האיש שהגיע מ'עוצמה יהודית', קיבל מנתניהו קיצור פז"ם כדי שיוכל להתמודד, וכמעט מיד השתלב במקום גבוה. המתפקדים אהבו את נאמנותו לליכוד, ובעיקר את התייצבותו נגד בן גביר ובעד הקואליציה בהצבעה על התקציב, והוא תוגמל בהתאם.
בצד השני נמצא ניר ברקת. האיש שנחשב במשך שנים מועמד טבעי ליום שאחרי נתניהו נדחק לאחור, ועלול להידחק עוד יותר לאחר הכנסת השריונים. בליכוד קושרים את התוצאה גם לפרסומים על ניסיונו לקדם מהלך להחלפת נתניהו לאחר השבעה באוקטובר. מי שכבר ראה את עצמו מתמודד על ראשות הליכוד, נאלץ כעת להיאבק על מקום בכנסת.
גם דודי אמסלם נחלש משמעותית: מי שסיים חמישי בפריימריז הקודמים הידרדר למקום ה-17 ברשימה המשוקללת. דוד ביטן, שהיה במקום ה-17 בעבר, הגיע הפעם רק ל-23. אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, נדחק למקום לא ריאלי, וכך נדחקה לאחור גם אחת הדמויות הביטחוניות הבולטות ברשימה. שרה אחרת, עידית סילמן, השקיעה לקראת סוף הקדנציה מאמצים בקידום חוות התנינים כפתרון לשמירת מחבלי הנוח'בה. לאחר שנדחקה הרחק לאחור בפריימריז, כבר התבדחו בליכוד שהיא עדיין ממתינה לקולות התנינים.
ויש גם מי שניסה לבנות על מגזר וגילה שמתפקדי הליכוד אינם עובדים תמיד לפי התוכנית. זאב אלקין קיווה בין היתר ליהנות מ"הקול הרוסי", אך גם הוא מצא עצמו מאחור. מנגד יריב לוין הגיע גבוה למרות האכזבה שנשמעה בחלקים מהליכוד מכך שהרפורמה המשפטית לא הושלמה.
זו אולי תמצית הפריימריז: באולפנים מודדים חשיפה, ברשתות מודדים רעש ובסקרים מודדים פופולריות. אולם בקלפיות של הליכוד מודדים משהו אחר לגמרי: מי זכר את המתפקדים הרבה לפני שנזקק לקולם. אלי כהן הוא ההוכחה הניצחת.
כך פעלה הבורסה האמיתית של הפריימריז
אחרי המנצחים והמפסידים, כדאי להתעכב על המנגנון שהעלה חלק מהם והפיל אחרים. מי שמביט בתוצאות הפריימריז בליכוד כבחירות רגילות, שבהן כל מתפקד מגיע לקלפי ובוחר את המועמדים האהובים עליו, מחמיץ חלק גדול מהאירוע. למעשה התקיימו ביום שני שתי מערכות בחירות במקביל: האחת של המתפקדים החופשיים, והשנייה של המתפקדים המאורגנים בדילים.
לפי הערכות בליכוד, כ-40 אחוז מהמתפקדים משתייכים בדרך זו או אחרת לקבוצות מאורגנות. ראשי הקבוצות מחליפים תמיכות ביניהם, מרכיבים רשימות ומורים לאנשיהם במי לבחור. הפעם היה כוחם גדול במיוחד, בין היתר בשל שיעור ההצבעה הנמוך יחסית. ככל שפחות מצביעים חופשיים מגיעים לקלפיות, משקלו של כל גוש מאורגן גדל.
הגורם הבולט בזירה הזאת הוא חיים כץ, שמחזיק כבר שנים באחד ממפקדי הכוח המשמעותיים בליכוד. השריון שקיבל מנתניהו עורר ביקורת, אבל לפי גורמים במפלגה היה לו גם מחיר פוליטי: אנשיו של כץ התבקשו לסייע למועמדים שנתניהו רצה ביקרם. אחד המרוויחים הבולטים היה אופיר כץ, שהגיע לצמרת והפך לאחת מהפתעות הפריימריז.
אבל דיל, מתברר, אינו תעודת ביטוח. הדוגמה הטובה ביותר היא ח"כ אתי עטייה. לפי הנתונים שהסתובבו בליכוד, עטייה קיבלה כ-21 אלף קולות מתוך הדיל של חיים כץ, מספר עצום בפני עצמו. אלא שמחוץ למאגר המאורגן היא התקשתה לקבל תמיכה מספקת, והתוצאה הסופית הייתה מקום נמוך. עשרות אלפי קולות מאורגנים יכולים לתת לך בסיס מצוין, אולם אינם מבטיחים שהמצביעים האחרים יצטרפו.
אצל טלי גוטליב התרחש תהליך הפוך. נתניהו לא רצה אותה בצמרת, היא נדחקה מחלק מהדילים הגדולים ואף הופיעה ב"רשימות חיסול". ובכל זאת קיבלה תמיכה רחבה מהמצביעים החופשיים והצליחה להגיע למקום ריאלי. גוטליב אולי הפסידה את הקרב על הצמרת, אבל הוכיחה שאפשר לנצח את המנגנון כאשר יש מספיק מתפקדים שמגיעים לקלפי במיוחד בשבילך.
גם הצלחתו של אלי כהן, שהוזכרה כבר לעיל, מלמדת על הצד האחר של שיטת הדילים. בליכוד קיימים לא רק "דילים חיוביים", אלא גם דילים שליליים: לא רק את מי להכניס לרשימה, אלא את מי למחוק ממנה. כהן הצליח במשך השנים להימנע מיצירת אויבים משמעותיים, ולכן שמו כמעט לא הופיע ברשימות החיסול. מבחינתו, הדרך למקום הראשון עברה לא רק במספר החברים שלו, אלא גם במיעוט האויבים.
זו הסיבה שתוצאות הפריימריז אינן מספרות רק מי פופולרי בליכוד. הן מספרות מי מחזיק מפקד, מי נמצא בדיל, מי הוחרם ומי הצליח לעקוף את כולם באמצעות הקולות החופשיים. ביום הבחירות כל קול אמנם שווה קול אחד. השאלה היא רק כמה מהקולות מגיעים לקלפי כבר ארוזים בחבילה.
פחות כיפות, פחות נשים ופחות ביטחוניסטים
הפריימריז בליכוד לא רק העלו והורידו מועמדים: הם שינו במידה לא מבוטלת את אופייה של רשימת הליכוד. כמה נתונים מעניינים מלמדים על כך.
הראשון נוגע לחובשי הכיפות. דווקא בליכוד, מפלגת הימין הגדולה שמבקשת קולות רבים מהציבור הדתי לאומי, אין חובש כיפה בצמרת הרשימה ובעשירייה הראשונה. אריאל קלנר, ניסים ואטורי, עמית הלוי, זאב אלקין ועידית סילמן נדחקו לאחור. גם שני חובשי הכיפה שהצליחו יותר, משה סעדה ושלמה קרעי, אינם בצמרת. התוצאה מעניינת במיוחד כאשר כמעט בכל מפלגה אחרת, כולל באופוזיציה ואפילו בדמוקרטים, אפשר למצוא נציגים חובשי כיפה.
מכאן עולה השאלה האם נתניהו ינצל את אחד השריונים שנותרו בידיו כדי לתקן את התמונה. אותה שאלה קיימת גם לגבי הנשים. בעשרים המקומות הראשונים נמצאות לפי שעה שתי נשים בלבד, מירי רגב וטלי גוטליב. אחרי נפילתן של עידית סילמן, מאי גולן, גילה גמליאל ואחרות לאחור, גם כאן עשוי נתניהו לחפש באמצעות השריונים איזון שחסר לליכוד בתוצאות הפריימריז.
ויש עוד חוסר בולט: אנשי ביטחון. אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, נדחק למקום לא ריאלי. עוזי דיין לא הצליח להתרומם, ויואב גלנט כבר אינו ברשימה. במפלגה שמערכת הבחירות שלה תעסוק במידה רבה בשבעה באוקטובר, במלחמה ובביטחון, מדובר בחסר שנתניהו יצטרך להביא בחשבון כאשר ישלים את השריונים.
לעומת זאת, אם מחפשים מכנה משותף אחר, אפשר למצוא אותו דווקא בשמות המשפחה. בשתי העשיריות הראשונות אפשר למצוא לא פחות מחמישה כהנים וכ"צים: אלי כהן, אלמוג כהן, ישראל כ"ץ, אופיר כץ וחיים כץ. ספק אם לכך התכוונו בליכוד כשדיברו על הבטחת ייצוג, אבל לפחות המגזר הזה יכול להיות רגוע.
כדי להבין עד כמה השתנתה המפלגה, די לחזור לפריימריז של 2019. בצמרת הליכוד של אותם ימים הופיעו יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, גלעד ארדן, גדעון סער ומירי רגב. גם יואב גלנט היה בין השמות הבולטים. שבע שנים חלפו: אדלשטיין וארדן מחוץ לליכוד, גלנט הגיע השבוע להצביע אך אינו נכלל במועמדים, סער חזר באמצעות שריון וישראל כ"ץ נזקק אף הוא למסלול עוקף פריימריז. רגב היא כמעט השריד האחרון מאותה צמרת.
זה אולי הלקח המעניין ביותר: נתניהו נשאר במקום הראשון, אבל מתחתיו הליכוד מחליף פנים בקצב מהיר. מי שהיה אתמול יורש אפשרי (ברקת) הופך היום למועמד גבולי, ומי שכמעט לא היה מוכר למתפקדים לפני קדנציה (אופיר כץ) מוצא עצמו בצמרת.
הפריימריז הסתיימו, אבל הרשימה עדיין אינה שלמה. עכשיו מגיע תור השריונים, ושם יתברר לא רק את מי נתניהו רוצה להכניס, אלא גם מה לדעתו חסר ברשימה שבחרו המתפקדים: כיפה, אישה, ביטחוניסט. השמות כבר נזרקים לחלל האוויר, ויש להניח שאת ההפתעות האמיתיות נתניהו ישמור עד הרגע האחרון לפני הגשת הרשימות.
כך הפך "הדיל החרדי" לנזק תדמיתי מיותר
"החרדים נוהרים לקלפיות", הכריזו כלי התקשורת ביום הפריימריז בליכוד, תוך הצגת תמונות של חרדים מחיפה ומירושלים שהגיעו להצביע, חלקם עם בני משפחותיהם. המסר היה ברור: החרדים משתלטים על מפלגת השלטון. מכאן קצרה הדרך לניסיון להבריח מצביעים בטענה שזה כבר אינו הליכוד שהכירו.
אבל האם החרדים באמת נהרו בהמוניהם, ובעיקר האם הצליחו להשפיע על הרשימה? ושאלה חשובה יותר: כיצד מסבירים את חילול השם שבהתפקדות מאורגנת למפלגה חילונית כקבוצת כוח, כאשר לפחות רוב המתפקדים הללו, כלל אינם מתכוונים להצביע 'מחל' בבחירות?
למחרת הפריימריז שוחחתי עם גורם בכיר ששמו הוזכר כאחד הפוקדים החרדים. הבטחתי לו שלא לחשוף את שמו. "הבאתי מעל אלף איש לקלפי", אמר. "אני נגעתי בעצמי באלף אנשים. הם שאלו מה הרשימה שלי ואמרתי להם. זה לא דיל חרדי, אלא הבעת תודה למי שעבד איתנו".
מכאן עבר לשמות. מירי רגב, לדבריו, זכתה לתמיכה בזכות פעילותה למניעת עבודות בשבת ברכבת ובכבישים; מיקי זוהר בשל הסיוע לציבור החרדי ממשרד התרבות; אופיר כץ בשל שיתוף הפעולה בקואליציה; דוד ביטן בזכות פעילותו בנושא הטלפון הכשר; וגם דוד אמסלם. לעומת זאת, עמיחי שיקלי לא קיבל תמיכה משום שהתבטא נגד החרדים. "הצבענו לאנשים שמבינים שאסור לזלזל בכוח שלנו", הסביר.
לשאלתי, האם אין בכך חילול השם ואפילו הונאה, הוא חזר שוב לאותו נימוק: "המטרה הייתה להכיר טובה וליצור כוח שימנע זלזול בציבור החרדי". לא משכנע!
חשוב לציין (בצער) כי גם בעבר היו חרדים שהתפקדו. אבל הפעם ההתארגנות הייתה גלויה ונראתה כקבוצת לחץ. לכך הצטרפו סרטונים שבהם צעירים חרדים טענו שקיבלו 400 שקלים כדי להצביע לפי רשימות מוכנות. לא ברור אם הדברים נכונים, או שמדובר בהתרברבות. אבל הנזק התדמיתי כבר נעשה.
והתוצאה? למרות הרעש, קשה למצוא הישג ממשי. הקבוצות החרדיות תמכו בעיקר במועמדים חזקים שממילא היו נבחרים, ולא הצליחו להציל את מי שנדחקו לאחור. אתי עטיה, שלום דנינו וקטי שטרית נותרו בתחתית; בועז ביסמוט ושלמה קרעי לא הגיעו לצמרת, וברשימות חרדיות אחרות הופיעו גם עידית סילמן, אביחי בוארון, חנוך מילבצקי, עמית הלוי ואבי דיכטר, וגם הם לא זכו לתוצאה שתוכיח את כוחו של "הדיל".
בסופו של דבר, הדיל החרדי לא סיפק את הסחורה, אבל סיפק תמונות. מצער היה לראות שבין רוב המתפקדים הללו ישנם אנשים אדוקים, שבשבת ילבשו בגדי שיראין מהודרים, ועתה הם מסתובבים הרחק מסביבתם הטבעית במקום שאין רוח חכמים נוחה הימנו. חלקם נוהגים גם להתהדר בהשתתפות שרים וראשי ערים בשמחותיהם, רק כדי להראות עד כמה הם קשורים כביכול לאנשים עם עוצמה וכוח.
בליכוד הזהירו למחרת: "זה רק ירחיק לנו מצביעים. אנחנו מפלגה מסורתית, לא חרדית". ליברמן עט כמובן על המציאה וכבר העניק למח"ל פירוש חדש: "מפלגה חרדית לייט".
אם זה המחיר ששולם בשביל דיל שגם לא הצליח, קשה להבין לשם מה היה כדאי להיכנס אליו מלכתחילה.
נתניהו יוצא למלחמה ברסיסי הימין
לצד ההתלבטות המתמשכת של נתניהו את מי לשריין ברשימה, עוברת מבחינתו מערכת הבחירות לשלב הבא. אחרי שטיפל במועמדים מבית, בדילים ובשריונים, הוא מפנה את המבט החוצה, אל הסכנה שמלווה את גוש הימין כמעט בכל מערכת בחירות: בזבוז הקולות. בעבר הוא ידע כיצד לטפל בנושא. הפעם מדובר במשימה הרבה יותר מורכבת.
על קו הזינוק עומדות הפעם מפלגות ורשימות המבקשות לנגוס באותו מאגר: משה פייגלין, עופר וינטר, גלעד ארדן, ירון זליכה ומפלגת נעם. גם מפלגתו של חילי טרופר עשויה לנסות למשוך מצביעים מהימין הרך, וייתכן שגם החיבור הצפוי בין בני גנץ לאיילת שקד. כל אחת מהן משוכנעת שיש לה ציבור משלה. אולם נתניהו רואה בעיקר קולות שעלולים להישאר מתחת לאחוז החסימה.
מבין כולם, שתי דמויות מטרידות אותו במיוחד: פייגלין ווינטר. את פייגלין מכיר נתניהו היטב גם מהעבר. בבחירות 2019 רצה "זהות" באופן עצמאי וקיבלה יותר ממאה אלף קולות שלא תורגמו אפילו למנדט אחד. באותן בחירות נשארה בחוץ גם "הימין החדש" של בנט ושקד, והימין איבד את הרוב. מבחינת נתניהו זו אינה היסטוריה פוליטית אלא תמרור אזהרה.
וינטר הוא האתגר החדש יותר: האלוף במיל' נהנה מהערכה בחלקים גדולים בימין וצפוי להכריז ביום שלישי הקרוב על התמודדות עצמאית. אם יעבור את אחוז החסימה, הוא עלול לקחת מנדטים מהליכוד ומהציונות הדתית. אם לא יעבור, הקולות שייקח עמו עלולים לרדת לטמיון. מבחינת נתניהו, שתי האפשרויות מטרידות. במערכת בחירות שבה שני הגושים נאבקים על כל מנדט, גם מאה אלף קולות יכולים לקבוע, מי יקבל את המנדט להרכיב ממשלה.
אלא שכאן העניקו הפריימריז לנתניהו גם בשורה טובה: כמה ממפלגות הלוויין בנו על כך שמתפקדי הליכוד יבחרו רשימה שתבריח מצביעים מתונים. ארדן קיווה להציג את עצמו כבית לימין הממלכתי, טרופר מבקש למשוך קולות מהמרכז ימין, וגנץ בונה על מאוכזבי הליכוד. לפיכך רשימה צעקנית וקיצונית הייתה מעניקה לכולם תחמושת.
בפועל קיבלו רשימה נוחה יותר לנתניהו. גוטליב לא כבשה את הצמרת, מילבצקי, ואטורי, סילמן ומאי גולן נדחקו לאחור, ובחלק העליון נמצאים אלי כהן, אופיר כץ ואחרים שקל יותר להציגם כרשימת שלטון. אפילו סרטון שהוציאה מפלגת טרופר נגד "הליכוד החדש" התבסס על גוטליב, סילמן ומילבצקי. אחרי הפריימריז אחת נדחקה לאחור והשניים האחרים הרבה יותר רחוקים מהכנסת.
כאן מתחיל הקרב הבא של נתניהו: קמפיין השתייה. הוא ינסה לשתות את קולותיהן של המפלגות הקטנות, תוך שהוא משכנע את מצביעי הימין שאין להם צורך לחפש בית חלופי, ובעיקר שאין לגוש קולות לבזבז. פייגלין כבר הוכיח פעם שאפשר לקבל יותר ממאה אלף קולות ולהישאר בחוץ. וינטר יצטרך להוכיח שהפעם הסיפור יהיה אחר.
שורה תחתונה: הפריימריז קבעו מי ייכנס לרשימת הליכוד. עכשיו מתחילים הפריימריז של גוש הימין: מי יגיע עד לקלפי, ומי יגלה עוד קודם שנתניהו מעדיף את קולותיו ב"מחל" ולא את שמו על פתק נפרד.
לאן נעלמו 400 אלף מצביעי הליכוד מהבחירות הקודמות?
הסוקר שלמה פילבר משמש בימים אלה בתפקיד "המרגיע הלאומי" של הימין. אל מול התחזיות הקודרות על אפשרות של מהפך שלטוני ועליית גוש השמאל בראשות איזנקוט, מציג פילבר בסקרים שלו תמונה שונה לחלוטין. אצלו גוש הימין מנצח, בעוד כמעט בכל הסקרים האחרים התוצאה הפוכה.
"האם אתה ישן טוב בלילה עם הסקרים שלך?", נשאל השבוע לנוכח הפער החריג. פילבר לא היסס: הוא ישן מצוין ומשוכנע במספרים שלו. ההסבר שהוא מספק לכך מעניין לא פחות מהתוצאה.
לדבריו, כאשר בוחנים את 14 המפלגות הנמדדות בסקרים, כולל אלו שאינן עוברות את אחוז החסימה, מגלים שבמרביתן קיימת כמעט תמימות דעים בין מכוני הסקרים השונים, עם סטיות קטנות לכאן ולכאן. המחלוקת הגדולה מתרכזת למעשה בשתי מפלגות בלבד: הליכוד ומפלגת "ביחד" של בנט ולפיד.
פילבר מעניק לליכוד 32-34 מנדטים ולבנט 6-8. אצל מרבית הסוקרים האחרים התמונה כמעט מתהפכת: הליכוד מקבל 22-23 ובנט 14-15. כלומר, הוויכוח אינו באמת על עשרה מנדטים שנעלמו, אלא על השאלה היכן הם נמצאים.
מדובר בכ-400 אלף מצביעים, שלפי הסקרים האחרים עזבו את הליכוד ועברו לבנט. פילבר מתקשה לקבל זאת: "אם שליש ממצביעי הליכוד אכן נטשו את המפלגה, היינו אמורים לראות מפלגה במשבר עמוק". לדבריו, גם הפריימריז היו נראים אחרת לחלוטין, ולבטח לא היינו רואים 124 מועמדים שנאבקים על מקום ברשימה.
פילבר גם שואל מדוע לפי הסקרים האחרים, עוברים מאות אלפי מצביעים דווקא מהליכוד לבנט, ולא מתפזרים בין איזנקוט, ליברמן ומפלגות אחרות. כל זה מביא אותו כאמור למספרים שלו. לדבריו, בחודש האחרון יושבים אנשי המכון שלו כעשר שעות מדי יום ועוברים שוב ושוב על הנתונים, בניסיון לאתר טעות אפשרית. "לפני הבדיקה הייתי בטוח ב־95 אחוז שאנחנו צודקים, עכשיו אני בטוח ב־98 אחוז".
ויש גם סיפור מאחורי המספרים: פילבר חושף כי ערב בחירות 2022 פנו אליו סוקרים ממכונים אחרים וביקשו "ליישר קו" במספרים, בתמורה לכך שנתוני חדשות 14 יוצגו לצד יתר המדגמים. הוא סירב. "אני צמוד לאמת ולא מוכן לפברק מספרים".
מי צודק נדע רק לאחר הבחירות. עד אז תישאר השאלה שמרחפת מעל כל הסקרים: היכן נמצאים אותם 400 אלף מצביעים? במקום שבו נמצאים עשרת המנדטים הללו, עשויה להימצא גם הממשלה הבאה.
מפת הנדידה: מי עזב את הימין ומי חזר
הפער בין פילבר לשאר הסוקרים אינו מסתכם בעשרת המנדטים עליהם כתבנו לעיל. כדי להבין כיצד הוא מגיע פעם אחר פעם לרוב של גוש הימין, צריך לעקוב אחרי מה שהוא מכנה נדידת הקולות במערכת הפוליטית מאז הבחירות הקודמות.
לפי הניתוח שלו, בתחילת המחאה נגד הרפורמה המשפטית איבד גוש הימין ארבעה עד חמישה מנדטים. אחד מהם, לדבריו, כלל לא היה שייך לימין האידיאולוגי: מדובר בעיקר במצביעים מהדרום שהצביעו לבן גביר בגלל הבטחת המשילות. באותה תקופה אכן ראה פילבר את גוש הימין יורד מתחת ל-60 מנדטים.
אלא שלטענתו, בהמשך השתנתה המגמה. האירועים הביטחוניים, ובראשם מבצע הביפרים בלבנון ומבצע "שאגת הארי" באיראן, החזירו חלק ניכר מאותם מצביעים ימינה. אליהם הוא מצרף את מצביעי סער ושקד מהבחירות הקודמות, שבינתיים איבדו את המסגרות הפוליטיות שבהן בחרו בבחירות הקודמות.
ויש קבוצה נוספת, מעניינת הרבה יותר: מצביעי גנץ. פילבר מספר כי כאשר גנץ פרש מהממשלה במהלך המלחמה, הוא איבד מיד כשישה מנדטים. אלה, לפי הניתוח שלו, מצביעים שרוצים לראות את נתניהו ממשיך כראש הממשלה, אבל אינם רוצים להצביע ישירות לליכוד. מבחינתו, זה בדיוק מאגר הקולות שעליו אמור היה להיבנות "הגוש השלישי". אילו מפלגות המרכז-ימין היו מתאחדות, היה להן בסיס אלקטורלי ממשי. כשהן רצות בנפרד, הקולות קיימים אבל המפלגות מתקשות לעבור את אחוז החסימה.
לכל אלה מצטרף נתון חדש שעשוי להשפיע על הבחירות: דור המצביעים שנוסף מאז 2022. מדובר, לפי החישוב שמציג פילבר, בכעשרה מנדטים חדשים, שמתוכם להערכתו כשישה נוטים לגוש הימין. מכאן גם התחזית החריפה שלו לגבי בנט.
פילבר אינו שולל אפשרות שמפלגתו של בנט תמשיך להיחלש ואף תתקרב לאחוז החסימה. הוא מזכיר שגם גנץ כבר עמד בעבר על 29 מנדטים והגיע בהמשך אל מתחת לאחוז החסימה. כאשר מצביעים משתכנעים שמפלגה נמצאת בירידה מתמשכת, חלקם מתחילים לחפש כתובת אחרת.
גם כניסתו האפשרית של עופר וינטר למרוץ אינה מותירה רושם מיוחד על פילבר. בעוד שיש המציגים אותו כשובר שוויון אפשרי, אצל פילבר, וינטר שווה לפי שעה אחוז עד אחוז וחצי בלבד.
זו למעשה התזה המשלימה של פילבר: הקולות לא נעלמו וגם לא בהכרח החליפו מחנה. חלקם עזבו, חלקם חזרו ואחרים עדיין מחפשים בית. עד הבחירות הם עוד יכולים לנוע הלוך ושוב. מה שיקבע את התוצאה הוא היכן הם יעצרו כשהקלפיות ייפתחו.
מדוע נזכר "הארץ" דווקא עכשיו לחשוף את התוכנית של איזנקוט?
אם בעבר נהגו לטעון נגד התקשורת החרדית שהיא מסקרת אירועים כלליים רק אחרי התקשורת הכללית, היום המצב שונה. התקשורת הכללית אמנם אינה מעתיקה מהחרדית, אבל לעיתים דווקא האחרונה מקדימה אותה בהערכות פוליטיות ובתחזיות על הצפוי להתרחש.
כך קרה עם התוכנית של איזנקוט להקמת הממשלה הבאה. כבר לפני חודשים ארוכים, בחודש מרחשוון, שנה לפני הבחירות, כאשר בנט עדיין הוביל בסקרים, כתבנו כאן שמדובר במגמה זמנית. הערכנו שאיזנקוט יחלוף על פניו וינסה להקים ממשלת מיעוט של פחות מ-60 ח"כים, בהישענות על הימנעות הערבים. המטרה: להקים ממשלה ויהי מה, ולא לאפשר לנתניהו להישאר ראש ממשלת מעבר במקרה של תיקו.
לצורך כך שאלנו אז את הכתב הפוליטי הוותיק של "יתד נאמן", הרב אליעזר ראוכברגר, כיום מ"מ ראש עיריית ירושלים, האם הדבר אפשרי חוקתית. תשובתו הייתה חד משמעית: אין צורך ב־61 מנדטים כדי להקים ממשלה; די ברוב בהצבעת האמון. ממשלה כזו עלולה אמנם ליפול במהירות, אבל אפשר להקימה. "אם לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים, הוא לא יהיה ראש ממשלה וגם לא ראש ממשלת מעבר", קבע.
ציטטנו כמובן את הדברים וציינו שזו התוכנית המסתמנת של איזנקוט. מאז רמז איזנקוט לאפשרות הזאת כמה פעמים, אך מיהר לערפל את דבריו, כדי שלא להבריח את מצביעי הימין הרך והליכוד שהוא מבקש למשוך.
והנה ביום שישי שעבר "גילה" עיתון "הארץ" בכותרתו הראשית: "איזנקוט נערך להקים ממשלת מיעוט ומקווה להרחיבה לאחר הקמתה". לפי הידיעה, איזנקוט אומר בשיחות פרטיות שגם אם הגוש שלו ימנה 58-59 "מנדטים ציוניים", מול 51-52 לגוש נתניהו, הוא יקים ממשלה. "לא אבקש דבר מהסיעות הערביות. יתמכו, יימנעו או ייעדרו, זה עניין שלהן". לאחר מכן, צוטט באומרו כי ינסה להרחיב את הממשלה באמצעות גורמים מהליכוד ואולי אף ש"ס. "שלא תהיה טעות, ממשלה תוקם".
"הארץ" מציין את נקודת התורפה בתוכנית: "אם לא יימצאו ח"כים בליכוד שיחברו אליה, ממשלת מיעוט כזאת תתקשה לשרוד והיא תיפול מהר כמו שקרה לממשלת השינוי".
אבל השאלה המעניינת היא מדוע התוכנית הישנה נחשפת דווקא עכשיו. ההערכה היא שמדובר בתדרוך מכוון מצד איזנקוט ואנשיו, כחלק מ"קמפיין שתייה" נגד בנט וליברמן. המסר למצביעים המבקשים להחליף את נתניהו פשוט: אצל האחרים אינכם יודעים מה יקרה ביום שאחרי; תצביעו לאיזנקוט ותקבלו ממשלה בכל מקרה, אפילו ממשלת מיעוט.
ליברמן הבין את המסר ומיהר להודיע: "תשכחו מזה. אני לא אכנס לממשלת מיעוט". אלא שגם מי שמתהדר ב"מילה שלי זו מילה" יתקשה להסביר מדוע מנע הקמת ממשלה שתחליף את נתניהו, בפרט אם יוצע לו בה תפקיד שר הביטחון.
רביב דרוקר, איש השמאל, סיכם את אמינות ההכחשה של ליברמן במשפט אחד: "איני מאמין לו שלא ייכנס לממשלת מיעוט עם איזנקוט".
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
