יש משהו כמעט אופנתי בפוליטיקה החרדית של השנים האחרונות: הרצון להחליף. להחליף את הוותיקים. להביא פנים חדשות. לרענן. לגוון. לפתוח את החלונות. לתת הזדמנות לדור הבא. מילים יפות. באמת.
אבל רגע לפני שמתחילים לחלק כרטיסי כניסה לכנסת ולסמן מי נשאר ומי הולך, אולי כדאי לשאול שאלה אחת פשוטה: מי בדיוק בוחר את הנציגים החרדים? כי במשך כל הקדנציה מספרים לנו סיפור אחר לגמרי.
גדולי ישראל בכבודם ובעצמם מסבירים לנו שהנציגים אינם אנשים פרטיים. שהם לא פועלים על דעת עצמם. שהם שומעים לדעת גדולי ישראל. מתייעצים עם גדולי ישראל. מקבלים הוראות מגדולי ישראל. וכשיש מחלוקת, גדולי ישראל הם אלו שמכריעים וזה לא רק סיסמה של ערב בחירות. זה הבסיס שעליו בנוי כל המודל. אז מה השתנה עכשיו?
אם משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר או אחרים, פועלים על פי אותה סמכות רוחנית שעל שמה אנחנו מבקשים את אמון הציבור, מדוע פתאום השאלה הבוערת היא איזה שם מופיע ברשימת יהדות התורה? הרי מי שמצביע דגל התורה לא קם בבוקר ואומר: אני מצביע לגפני. הוא גם לא מצביע ליעקב אשר. הוא מצביע לרשימה שמייצגת, לפחות על פי ההצהרה שלה, את דעתם של גדולי ישראל.
ולכן, כל הניסיון להפוך את שאלת החלפת הנציגים לדרמה אלקטורלית שתביא כביכול עשרות אלפי קולות חדשים, נשמע קצת כמו ניסיון למכור לנו אריזה חדשה של אותו מוצר. גיוון הוא דבר נפלא. גם דם חדש הוא דבר חשוב. אבל בפוליטיקה, ובוודאי מול שועלים פוליטיים כבדי משקל ועתירי ניסיון כמו גפני, ותק הוא לא תמיד מחלה. לפעמים הוא יתרון.
אני לא כותב את הדברים כי אני חושב שאסור להחליף את גפני. ממש לא. יש לי לא מעט ביקורת עליו. כולל על הזיגזגים הפוליטיים שלו, שלעיתים מרחיקה ציבורים נוספים, כמו בעצם החבירה הקבועה לשמאל, מידי ערבי בחירות. אז לא, ביקורת היא לא כפירה, אבל אם אנחנו באמת מאמינים שהנציגים החרדים אינם אדונים לעצמם אלא שליחים, אז צריך להפסיק לנהל את הדיון כאילו מדובר במועדון מעריצים של פוליטיקאים.
ואם החלטתם שהגיע הזמן להחליף, בבקשה. תחליפו. אבל תחליטו קודם מה אתם רוצים. כי אי אפשר במשך ארבע שנים להסביר לציבור שהנציגים שומעים לדעת גדולי ישראל, ואז שנה לפני בחירות להודיע שהבעיה היא שהציבור רוצה פרצופים חדשים.
ועוד יותר מצחיק לראות מי מוצגים לפתע כ"אנשי העשייה" שאמורים להציל את המערכת. חלק מהשמות שמסתובבים בשעה זו, הם של ראשי ערים שיושבים על הכיסא כבר שנים ארוכות. כאלה שבחלק מהמקרים הם דבוקים לכיסא עשרות שנים, עם כמעט סלידה של התושבים בעירם ופתאום הם הפנים של ההתחדשות?
אתם יודעים מה, אולי דווקא מי שהכי ישמח לראות אותם עוברים לכנסת הם תושבי הערים שלהם. כי סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, אולי תהיה להם הזדמנות להיפרד.
וזה מוביל לנקודה השנייה, ואולי החשובה יותר. נניח שהוחלט להחליף. גם לזה יש דרך. תלמדו מיש עתיד ויאיר לפיד. כן, כן. דווקא מיש עתיד. יאיר לפיד יודע לבעוט בחברי כנסת ותיקים מהרשימה שלו. אבל בדרך כלל הוא יודע לעשות את זה בלי להפוך את המפלגה לשוק. הודעה משותפת. מילות תודה. הודעה על כך שהח"כ/ית ביקש/ה שלא להיכלל ברשימה הבאה ואולי גם איזה תפקיד שמנוגד לתקנון.
כולם מבינים מה קרה. אבל אף אחד לא צריך להיזרק דרך קבוצת ווטסאפ. לא מחליפים נציגים באמצעות עסקנים אנונימיים. לא באמצעות קמפיינים שמתחילים בהדלפה ומסתיימים בהכחשה. לא באמצעות קבוצות שבהן כל אחד ממנה את עצמו לדובר של הציבור החרדי.
אם גדולי ישראל רוצים שינוי, הם יודעים לקבל החלטה ואם הם מחליטים שנציג ותיק סיים את תפקידו, אפשר להיפרד ממנו בכבוד. לא צריך להשפיל אותו בדרך החוצה רק כדי שמישהו אחר ירגיש שהוא נכנס עם ניצחון. כי בסוף, המאבק הזה הוא לא באמת על גיוון. הוא על כוח.
ומי שחושב שאפשר להקים הנהגה חדשה באמצעות פירוק מכוון של כבודה של ההנהגה הקיימת, כדאי שיזכור דבר אחד: יום אחד גם הוא יהיה הוותיק שכולם יסבירו שהגיע הזמן להחליף.
