האווירה בחדר היתה טעונה במתח שכמעט אפשר היה לגעת בו בידיים. השעות היו שעות של דרמת ענק, גורל הממשלה נתלה על בלימה, וראשי המערכת הביטחונית והפוליטית הלכו הלוך ושוב, כוססים ציפורניים ומנסים לדלות כל פיסת מידע מעבר לזכוכית האטומה. אבל בתוך הלשכה הסגורה והמסוגרת, הרחק מעיני התקשורת והציבור, ישב אדם אחד ברוגע מעורר השתאות. בנימין נתניהו החזיק בידיו ספר עב כרס, שקע בקריאה מעמיקה, והתנתק לחלוטין מכל רעשי הרקע הזועמים.
"כשאני ישבתי שם, מזיע מלחץ, מחובר לכל טיפ תקשורתי ומנסה להבין מה מומי," משחזר אביב בושינסקי, מי שהיה יועץ התקשורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, "ראיתי מנהיג שמסוגל באמצע הסערה הכי גדולה לקחת ספר ולשקוע בו. יש לו שער רוח בלתי נתפס שהתפתח עם השנים."
מנגד, רוני רימון, האסטרטג הפוליטי המוביל שניהל עבור נתניהו קמפיינים מורכבים והוביל אותו לניצחונות שנראו בלתי אפשריים, מסתכל על אותה הדמות בדיוק ומצביע על תכונה הפוכה לחלוטין, אך כזו שלדבריו מהווה את סוד כוחו. "תביט על ההקדשה שנתניהו כתב לי בכתב ידו על הספר שלו," אומר רימון. "הוא כתב לי שם מילים חמות, ואז הוסיף את המשפט הכי חשוב: 'ותודה על נכונותך לומר את הדברים'. אנשים בטוחים בטעות שהוא לא מוכן לשמוע ביקורת. המציאות בתוך החדרים הסגורים היא הפוכה לחלוטין. הוא הזמין ביקורת, הוא ביקש לשמוע איפה הוא שגה, והוא העריך מאד את מי שנלחם מולו על דעתו."
אל הזווית המורכבת הזו מצטרף גם ניר חפץ, מנהל מערך ההסברה הלאומי ויועץ התקשורת של נתניהו לשעבר, אשר מציג תמונה נוקבת על המהפך שחל בדמותו של המנהיג לאורך השנים.
הריאיון המשותף והבלעדי של היועצים הבכירים לאתר 'המחדש' מעניק הצצה נדירה, מפורטת ומטלטלת לתוך המעבדה הפוליטית והנפשית של האיש שמנהיג את מדינת ישראל במשך כמעט שני עשורים. מבעד לעיניהם של השניים והשלושה, שליוו אותו ברגעים הכי כמוסים, נחשפת דרמה של מנהיגות, יצרים, הססנות טקטית, לחצים משפחתיים, ומאבק עיקש על התודעה הציבורית.
הקסם שנשחק או העוצמה שהתחזקה?
השאלה הראשונה שמנקרת במוחו של כל אזרח בישראל, בוודאי לאחר אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה הקשה שבעקבותיהם, היא האם נתניהו של היום הוא עדיין אותו מנהיג בעל קסם אישי בלתי מעורער, או שמא הכריזמה הבלתי ניתנת להכנעה הלכה ונשחקה עם השנים.
כששאלה זו מופנית אל אביב בושינסקי, תשובתו מפתיעה ואפילו פרדוקסלית. "אני חושב שהכריזמה והכוח שלו אפילו התחזקו," קובע בושינסקי בנחרצות בשיחה עם 'המחדש'. "באופן פרדוקסלי לחלוטין, למרות המכה הקשה של אוקטובר, ולמרות שהוא לא עמד בהבטחתו המקורית לפרק את החמאס מנשקו באופן מיידי ולהביא ניצחון מוחלט בלעדי, האהבה שיש לו במעוזי הימין היא הרבה יותר חזקה מאי פעם."
בושינסקי חוזר אחורה בזמן, אל תחנות המפתח של ההיסטוריה הפוליטית בישראל, כדי להסביר את התופעה. "בשנת 1996, נתניהו נבחר לראשונה אחרי רצח רבין. באותם ימים הוא נכנס לתפקיד כשאצל חצי מהעם הוא נתפס כמי שגנב את הבחירות או רקד על הדם, למרות שזה לא היה נכון והוא גינה את המסיתים. אחרי הבחירות של 1999, כשהוא הפסיד לאהוד ברק, האווירה היתה שלא מצביעים לשקרן פעם שנייה. אבל מאז, משהו השתנה לחלוטין. נתניהו אמנם נשאר דמות שנויה במחלוקת עבור חלקים בעם, אך הסחיפה אחריו במחנה הימני הגיעה לממדים חסרי תקדים."
"תראה איך נתניהו מגיע כיום למקומות כמו ישיבת מרכז הרב," מתאר בושינסקי בראיון לאתר 'המחדש'. "הוא מתקבל שם כמו כוכב. פעם, הציונות הדתית הייתה מפלגה עצמאית וגאה שלא נכנעה לליכוד. בשנים האחרונות, אפילו אריה דרעי היה צריך לומר לש"ס שהיא צריכה להגיע ליד נתניהו. נתניהו הפך להיות מנהיג על של כל גוש הימין. כשהוא מגיע למעוזי הליכוד או הימין, הוא מקבל אהדה שאף מנהיג במדינת ישראל לא קיבל מעולם, וכנראה גם לא יקבל."
רוני רימון מסכים עם הניתוח של חברו, ומדגיש בשיחתו עם 'המחדש' כי הכריזמה הבסיסית של נתניהו נותרה כשהיתה, אך היא מתמודדת כעת עם גלים חסרי תקדים של ביקורת ציבורית. "הכריזמה קיימת לחלוטין," קובע רימון. "אתה רואה את זה בכל הסיורים שלו בשטח, בטח לקראת בחירות. ההתלהבות של ההמונים היא אדירה. אבל מה שקרה בשנים האחרונות, ובמיוחד בשלוש השנים האחרונות, זה שיש עליו ביקורת ציבורית נוקבת שלא הייתה כדוגמתה בעבר. לבוא ולומר שהמלחמה והאסון לא פגעו במעמדו זה סוג של עיוורון."
כשנשאל ניר חפץ יועצו הקרוב לשעבר, בשיחה מיוחדת לאתר 'המחדש' על יכולותיו של נתניהו כיום ועל האופן שבו הציבור תופס את מנהיגותו, הוא מציג ניתוח נוקב וחד משמעי: ״נתניהו לא איבד שום יכולת – הוא רק הזדקן והסתאב, לאו דווקא במובן הפלילי, אלא לדעתי במובן שאחרי כל כך הרבה שנים בשלטון – אכפת לו קודם כול מעצמו ומשרידותו בלשכת ראש הממשלה, ורק אחר כך מאיתנו – עם ישראל, וחיילי צה״ל, והציונים שמצביעים למחנה השינוי ואפילו מכם, בני בריתו החרדים. לכן, הוא יכול לגרום רק לחלק מהציבור להאמין לו, הציבור שמזוהה עם הגוש שלו, וחסם את עצמו מלשכנע ציבור יהודי ישראלי גדול אחר שהוא ובנו ועוזריו מיתגו במשך שנים כשמאלנים, בוגדים, חלשים, סרבנים וכך הלאה״.
עם זאת, רימון מסביר בראיון ל'המחדש' כיצד נתניהו מצליח לשמור על מעמדו כמנהיג בלתי ערעור למרות הטלטלות. "מצד אחד הייתה המכה הנוראית של השבעה באוקטובר, אבל מהשמונה באוקטובר ואילך, הממשלה והצבא בהנהגתו הובילו פעולות התקפיות חסרות תקדים בכל החזיתות. באיזשהו מקום, ההישגים הצבאיים הללו מאזנים את התמונה הציבורית. כשאתה מכניס למשוואה את האופי שלו, הכריזמה, הנחישות, וימי הקרב מול כל האויבים, אתה מקבל תוצאה שבמונחים של הדרמה הלאומית שעברנו, היא סבירה ביותר מבחינתו."
"תסתכל על העובדה הפשוטה," מוסיף רימון בטון נחרץ. "נתניהו מכהן בתפקידו יותר מכל ראש ממשלה אחר בתולדות מדינת ישראל, כולל מייסד המדינה דוד בן גוריון. עצם העובדה שכל הקמפיינים הפוליטיים בשנים האחרונות סובבים אך ורק סביבו – או 'רק ביבי' או 'רק לא ביבי' – מוכיחה שהוא דמות שאי אפשר להתעלם ממנה. הוא לא אדם שמתפוגג או נעלם. הוא קיים במלוא עוצמתו."
חולשת היריבים והקמפיין שנולד מתוך זעם: הסודות של מול המצלמה
כיצד מצליח נתניהו לשמור על יתרון תקשורתי ומנהיגותי מוחץ מול כל יריביו הפוליטיים, גם ברגעים הקשים ביותר? ניר חפץ משחזר בריאיון לאתר 'המחדש' את התרשמותו מהיכולות התקשורתיות והמנהיגותיות הנדירות של נתניהו, לצד המחיר הכבד שהנהגתו גובה מהמדינה:
"שום דבר לא הפתיע אותי. נתניהו הוא בעל סגולות נדירות, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, לשכנע ציבור בטיעון שלו ולגייס תמיכה ואהדה. הוא עושה זאת בעברית ובאנגלית, בכול הפלטפורמות והיה הפוליטיקאי הראשון שזיהה את כוחן של הרשתות החברתיות, הוא יודע לשחק מול מצלמה, יודע לנאום ולהצטלם, ויודע לחשב את מהלכיו הפוליטיים כמו במשחק שחמט. כול זה לא אומר שהוא יודע לנהל מדינה, ולהנהיג את עם ישראל, ועובדה שהוא הוביל את כולנו עד הלום: אנחנו מפולגים, ארגון טרור טבח בנשותינו וילדינו, מצבנו בזירה הבינלאומית בכי רע, האנטישמיות גואה, אין הסברה ומי שמחזיק את המשק והכלכלה זו תעשיית ההיטק שמבוססת על השוק הפרטי ובוודאי לא על נתניהו והממשלה״.
אביב בושינסקי מציג ניתוח משלים של מאזן הכוחות בפוליטיקה הישראלית, ומסביר ל'המחדש' כי חלק ניכר מעוצמתו של נתניהו נובע דווקא מחולשתם של העומדים מולו.
"העוצמה של נתניהו מזינה את עצמה במידה רבה מחולשתם של יריביו הפוליטיים," אומר בושינסקי. "הם פשוט לא מצליחים לייצר אישיות עצמאית וכריזמטית. המנהיג היחיד בעבר שהייתה לו כריזמה מסוג אחר היה אריאל שרון. שרון לא ידע לדבר מול מצלמות, אבל דווקא פשטות הדיבור ובשפת הגוף שלו, הוא יצר כריזמה אותנטית. היית מצפה שמנהיג כמו גדי אייזנקוט יטפח אלמנטים דומים ויצליח, אבל עובדה שהוא לא מצליח. או תסתכל על נפתלי בנט: הוא כל פעם משנה את הלוק שלו. פתאום הוא הולך בלי חליפות, לובש חולצת טריקו ונעלי ספורט, ומעלה סרטונים שהוא משחק ספורט. הניסיונות האלה נראים מלאכותיים. הם פשוט לא מצליחים לייצר את הכריזמה הטבעית והסמכותית שנתניהו מייצר בשנייה שהוא עומד מול מיקרופון."
עם זאת, בושינסקי חושף בפני 'המחדש' תפנית מרתקת שהתרחשה בשנים האחרונות ביחסו של נתניהו לתקשורת. "אם היה עימות באולפן תקשורת היום בין נתניהו לאייזנקוט או לכל מנהיג אחר, נתניהו היה אמור כביכול לקפוץ על זה. הוא מדבר טוב יותר, נראה טוב יותר, ומנוסה פי כמה. אבל היום אתה רואה שנתניהו נמנע מלהגיע לאולפנים שבהם הוא עשוי להישאל שאלות קשות. היתרון ההיסטורי שלו מול המצלמה הפך במידה רבה לחיסרון תודעתי. הציבור אומר לעצמו: 'טוב, הוא יודע לדבר נהדר בתקשורת, אבל זה רק דיבורים'."
בושינסקי מתאר נקודה מרכזית נוספת שמקנה לנתניהו נקודות זכות רבות בקרב המחנה שלו: הדימוי של אדם עקשן שאינו מתכופף. "בציבור הימני, נתניהו נתפס כמי שיודע לעמוד על שלו מול כל העולם. הנה דוגמה קלאסית מהתקופה שבה עבדתי איתו כראש המטה שלו במשרד האוצר. הייתה אז הצבעה בממשלה על מפת הדרכים, שהייתה כזכור המשך ישיר להסכמי אוסלו. נתניהו, שהיה אז שר האוצר בממשלת שרון, התנגד נחרצות לתוכנית. אבל הופעל עליו לחץ כבד. היו שם עוד שרים שהתנגדו כמו סילבן שלום וציפי לבני. בסופו של דבר סיכמנו שנתניהו יימנע בהצבעה בממשלה."
"חיכיתי לו בחוץ בקוצר רוח," משחזר בושינסקי בערגה. "כשהוא יצא, שאלתי אותו: 'נו, איך היה?'. הוא ענה לי: 'כן, נמנעתי'. אמרתי לו: 'מצוין, עשינו בדיוק מה שתכננו!'. אבל נתניהו הסתכל עליי ואמר משפט שנחקק בי עד היום: 'לא. מנהיג צריך להיות בעד או נגד. מנהיג לא יכול להימנע'. המשפט הזה הראה לי עד כמה הוא מבין את התודעה של הנהגה."
"כשאתה בוחן את ההיסטוריה," ממשיך בושינסקי בשיחתו עם 'המחדש', "אי אפשר לומר שנתניהו תמיד היה נאמן לדרכו האידיאולוגית. הוא תמך ארבע פעמים בהקמת מדינה פלסטינית, הוא קיצץ קצבאות ילדים, פעם אחת הוא טען שהטרור נובע במצוקה כלכלית של השכנים שלנו ואחר כך אמר שזה בגלל הסתה, ואז שוב אישר העברת כספים לחמאס. כלומר, ההחלטות שלו לא תמיד נובעות מאידיאולוגיה קשיחה, אלא מתפיסה שיווקית ומנהיגותית של מה נכון ומה לא נכון באותו רגע. מנהיג שנמנע או מתכופף תחת לחצים נתפס חלש. וכשנתניהו עומד מול נשיא המעצמה הגדולה בעולם ואומר 'אם נצטרך נילחם בציפורניים', אפילו כשהוא יודע שבלי סיוע ביטחוני אמריקאי קשה מאוד לנהל מלחמה, עצם האמירה הזו מייצרת סביבו ארומה עוצמתית של מנהיגות לאומית."
בושינסקי עושה השוואה נוקבת בין התנהלותו של נתניהו להתנהלותם של פוליטיקאים אחרים. "יצחק רבין אמר פעם משפט: 'בבכיינות לא בונים מנהיגות'. תראה למשל פוליטיקאים אחרים שיוצאים לתקשורת ומתלוננים ששלחו נגדם חוקרים פרטיים או שהטרידו אותם בבית. זה קו שמפגין חולשה, לא מנהיגות. נתניהו, לעומת זאת, לא מתבכיין באופן רופף. כשהוא תוקף את התקשורת, הוא עושה את זה מתוך אסטרטגיה מחושבת. הוא אמנם מתוסכל מהתקשורת באופן אמיתי, אבל התקפותיו משרתות קמפיין מתוכנן שמניע את ההמונים לתמוך בו ולצאת למאבק עבורו."
הבלונים באוויר והאבחנה בחדרים הסגורים: הססנות או אסטרטגיה עילאית?
אחת התכונות שמוצגות לעיתים מזומנות בתקשורת כחיסרון מרכזי של נתניהו היא נטייתו לא לקבל החלטות מהירות, להיסחב עם הכרעות עד לרגע האחרון, ולהצטייר כהססן. אך בשיחה הבלעדית לאתר 'המחדש', היועצים הבכירים מציגים זווית שונה לחלוטין, וחושפים כיצד מה שנראה מבחוץ כחולשה, מהווה בפועל כלי טקטי מתוחכם.
"כשהתחלתי לעבוד עם נתניהו ונקראתי לתוך החדרים הכי סגורים," מספר בושינסקי, "היו שני דברים שהפתיעו אותי לחלוטין. הדבר הראשון היה החרדה והרגישות העצומה שלו לתקשורת. לפני כן הייתי כתב מדיני, ולא העליתי על דעתי שכל ידיעה או טיפ קטן שאני מפרסם משפיעים עליו כל כך. גילתי שהוא עוקב באופן הדוק ומטורף אחרי כל פרסום. חשבתי שדברים כאלה עוברים מעליו, אבל ראיתי עד כמה זה נוגע לו."
"הדבר השני שהפתיע אותי," ממשיך בושינסקי, "היה היכולת שלו להפגין קור רוח מוחלט ברגעי השבר הכי קשים. אני זוכר למשל את ועידת ואי פלנטיישן . אלה היו ימים דרמטיים שבהם נפלו הכרעות גורליות על מסירת שטחים והעברת חברון, ימים שבהם גורל הממשלה כולה עמד על הצבעות אי אמון מתוחות. בתוך כל הלחץ המטורף הזה, כשאני יושב מתוח, שומע חדשות בכל דקה ונלחץ מכל פחד, נתניהו היה מסוגל לקחת ספר, לקרוא ברוגע ולשקוע בו לחלוטין. יש לו שער רוח בלתי נתפס."
בושינסקי מסביר ל'המחדש' כיצד מתקבלות ההכרעות ברגעים הקריטיים: "בשנים האחרונות אני קורא לשיטת העבודה שלו 'שיטת הבלונים'. מה זה אומר? נתניהו מפריח בלונים באוויר. הוא נותן לבלונים להשתולל ברוח, כולם סביבו משתגעים, צועקים, בטוחים שהוא לא יודע מה לעשות, שהוא מהסס ולא מסוגל להכריע. אבל נתניהו לא מנחית את הבלונים מיד. הוא מחכה ומחכה, אוסף עוד ועוד מידע, בוחן את תגובות הציבור והמערכת הפוליטית, ורק כשהתנאים מגיעים לנביטה המיטבית – הוא מקבל את ההחלטה."
"אנשים בשערה ולא מבינים מה קורה," מסביר בושינסקי. "חלק יגידו שנתניהו אססן, שהוא לא יודע מה נכון לעשות. אבל ההססנות הזו, שבמקרים רבים משרתת אותו באופן מופלא, מאפשרת לו לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבורו בתנאים הטובים ביותר. החלטה נכונה אמורה לכאורה להתקבל לפי אידיאולוגיה קשיחה, אבל כשאתה מחכה ומניח לאחרים להתבשל, אתה מגיע לנקודת ההכרעה כשאתה בעמדת יתרון."
כדוגמה להחלטה דרמטית מהעבר, בושינסקי חושף אירוע מרתק מתקופת מבצע 'צוק איתן'. "הייתה אז דילמה קשה מאוד האם להיכנס לתמרון קרקעי רחב בעזה או לא. צה"ל הציג לנתניהו מצגת פסימית מאוד וטען שאירוע כזה עלול לגבות מחיר כבד של אלפי נפגעים. המצגת הסודית הזו דלפה באורח פלא לתקשורת. ברור לי לחלוטין שנתניהו עצמו היה זה שהדליף את המצגת הזו, כדי להצדיק בפני הציבור הישראלי והימין את ההחלטה שלו שלא להיכנס באותה עת לתמרון קרקעי עמוק ברצועה. זו הייתה החלטה מחושבת ומורכבת מאוד, והוא ניהל אותה תקשורתית ביד רמה."
הלחשנים, המשפחה, וההקדשה בכתב ידו: מה באמת קורה מאחורי הקלעים?
אחת השאלות המרתקות ביותר שמרחפות מעל הנהגתו של נתניהו נוגעת למידת השפעתם של היועצים ושל בני משפחתו הקרובים על ההחלטות הלאומיות. האם נתניהו מנהל את הכל לבדו, או שמא הוא מושפע מדמויות צדדיות הלוחשות על אוזנו? בנקודה זו, היועצים הבכירים מציגים עמדות חושפניות בראיון לאתר 'המחדש'.
"הדינמיקה אצל נתניהו בתהליך קבלת ההחלטות היא מורכבת מאוד," מודה בושינסקי. "הוא נתון להמון לחצים מדמויות שונות. כיום, ההשפעה של המשפחה שלו היא הרבה יותר חזקה ממה שהייתה בעבר. אני לא יודע בדיוק מה הדינמיקה היומיומית בין היועצים המקצועיים שלו לבין בני המשפחה, ומי מכריע בסוף בסכסוכים פנימיים, אבל ברור שהשפעת המשפחה היא דרמטית."
כשבושינסקי נשאל ישירות על דיווחים לפיהם בנו או רעייתו של נתניהו היו מעורבים בביטול מינויים בכירים (כמו מינוי ראש המל"ל) או בהחלטות ביטחוניות (כמו הצבת הגלאים בהר הבית), הוא משיב בגלוי: "אני מאוד מאמין בפרסומים הללו כמי שמכיר את המערכת. ברור שהמשפחה משפיעה. אבל תתפלא, אני לא לא לוקח את זה בהכרח כביקורת הרסנית. בסופו של דבר, הבן שלו יכול להשפיע עליו, הספר שלו יכול להשפיע עליו, או כתבה בתקשורת. כל מנהיג מושפע מסביבתו. מה שחשוב זה שבסוף, נתניהו הוא זה שיושב בכיסא, הוא זה שמקבל את ההחלטה, והוא זה שנושא באחריות לתוצאות. אם הוא מחזיק מעמד קרוב ל-7,000 ימים בתפקיד ראש הממשלה, כנראה שהוא יודע לנהל את המערכת הזו."
ניר חפץ משרטט בריאיון ל'המחדש' את המאבק הפנימי היצרי והדרמטי שניטש בלשכה סביב השפעת בני המשפחה והאסטרטגיה הפוליטית: ״כבר בשנתיים האחרונות לכהונתי לצידו, 2016 עד 2018, ניתש מאחורי הקלעים בסביבת ראש הממשלה מאבק שהפסדתי בו – בין הקו שהוביל יאיר נתניהו ללכת בכול הכוח עם הבייס, ונגד המחנה השני, לבין הקו שאני צידדתי בו של יותר ממלכתיות והתמקמות מעט ימינה מהמרכז, בדומה למיצוב שהיה למנחם בגין ובתקופות מסוימות לאריאל שרון. לדעתי, אם היה שומע בקולי ובקולו של ראש הסגל יואב הורביץ ובקולם של כמה יועצים נוספים, ולא בוחר בנתיב הפילוג – גם תקשורתית וגם פוליטית וגם מנהיגותית ואפילו במישור האישומים הפליליים – מצבו ומצבנו היו טובים בהרבה״.
מנגד, רוני רימון מציג בפני 'המחדש' זווית פנימית ומעצימה על אופן הקשב של נתניהו ליועציו, ומנפץ את הסטיגמה לפיה נתניהו מבטל את דעתם של הסובבים אותו.
"יש לי בחדר ספר שנתניהו כתב, וכשהוא מעניק לי אותו, הוא כתב לי הקדשה אישית," מספר רימון בהתרגשות לאתר 'המחדש'. "ההקדשה הזו עונה באופן מדויק על השאלה איך הוא מתנהל מול היועצים שלו. נתניהו כתב לי שם מילים חמות מאוד, ואז הוסיף את המשפט הבא: 'ותודה על נכונותך לומר את הדברים'."
"תבין מה המשפט הזה אומר," מסביר רימון. "הוא מוכיח שבזמן דיונים סגורים, נתניהו פתוח לחלוטין לשמוע עמדות שונות, גם כשהן מנוגדות לחלוטין לדעתו. הוא העריך מאוד את העובדה שאנשים כמוני לא פחדו, עמדו מולו, ואמרו לו את האמת בפרצוף. היו המון דיונים וסיעורי מוחות שבהם הצגתי עמדה מנוגדת לדעתו. הוא הקשיב, התווכח, ניסה לשכנע, ולפעמים היה מוכן להשתכנע ולשנות את עמדתו."
"בסופו של דבר," מדגיש רימון בשיחתו עם 'המחדש', "הקמפיין הוא שלו, והאחריות על הנהגת המדינה היא שלו. תפקידו של יועץ הוא להילחם על דעתו, לנסות לשכנע פעם, פעמיים, שלוש וחמש. אבל ברגע שמיצינו את הטיעונים והתקבלה ההחלטה, נתניהו הוא זה שצריך לתת דין וחשבון לציבור. היו מקרים שבהם נתניהו סיים נאום פומבי, ואחרי הנאום עשיתי איתו ניתוח אירוע נוקב. אמרתי לו: 'פה הייתה טעות, את הנקודה הזו לא היית צריך להעלות, ופה פספסת'. הוא לא כעס, הוא לא דחה את הדברים. ההפך, הוא ביקש לשמוע ביקורת, שאל 'מה עוד לא היה בסדר?', והיה קשוב מאוד. כל התמונה שמנסים לצייר בתקשורת כאילו הוא אטום לביקורת – פשוט אינה נכונה במציאות."
הטעויות הדרמטיות והעצות של זהב: מה נתניהו חייב לעשות אחרת?
לקראת סיום הריאיון המרתק, מתבקשים יועצי העל להניח את ניסיונם העשיר על השולחן, ולהשיב על השאלה המכרעת: אם היו נקראים כעת לשוב ולכהן כיועציו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו, מה היה הדבר הראשון שהיו מייעצים לו לשנות בהתנהלותו? תשובותיהם של היועצים חושפות ביקורת בונה, עמוקה ומרתקת, שמציבה תזכורת חדה לאתגרים הלאומיים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל.
אביב בושינסקי מתמקד במישור התקשורתי והציבורי, ומציע אסטרטגיה מפתיעה שהוחלה בעבר בהצלחה. "הייתי אומר לנתניהו: אתה ילד מספיק גדול, ואתה נמצא בפוזיציה מספיק חזקה כדי להגיע להישגים אדירים גם בלי לפלג את העם, ובלי לסמן את התקשורת בסימנים של 'זה נגדי וזה בעדי'. נתניהו חייב לחזור ולא להחרים את ערוצי המיינסטרים – ערוץ 12, ערוץ 13 וכאן 11. הוא חזק מספיק כדי להתייצב שם, להחזיר מלחמה שערה, ולענות על השאלות הקשות ביותר."
"הוא טועה בחרם שהוא מטיל על גופי התקשורת הללו," קובע בושינסקי בשיחה עם 'המחדש'. "אני לא משלה את עצמי שאי פעם חצי מהעם שלא אוהב אותו יחזור לאהוב אותו פתאום, אבל הופעות מכובדות ועוצמתיות בתקשורת הכללית יכולות לרכך המון אנטגוניזם מושרש. עשינו את זה בדיוק בשנת 2001, בקמפיין שקראנו לו 'ביבי החדש'. הקמפיין הזה הצליח מאוד בזמנו. במסגרת הקמפיין, נתניהו הגיע למעוזי השמאל, הראה שהוא לא סולד מהם, מכבד אותם ומקשיב למה שיש להם לומר, במקום לצאת במודעות נגד עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ', בן כספית או רביב דרוקר ולהכריז 'הם לא יקבעו'."
"נתניהו נמצא היום במעמד היסטורי מיוחד," מסכם בושינסקי בחיוך מעורב ברצינות. "במונחים ביולוגיים, הוא כבר מבוגר יותר מדוד בן גוריון כשהיה ראש ממשלה. בעבר אמרו 'תגידו כן לזקן'. נתניהו יכול לעשות היום קמפיין של 'כן לזקן' – להפגין ממלכתיות, בגרות ואחריות לאומית, ולהוריד מעליו המון זעם ואנטי. זה אמנם קשה יותר אחרי אירועי השבעה באוקטובר והמאבק המורכב על שחרור החטופים, אבל זו הדרך היחידה לאחד את העם."
מנגד, רוני רימון מציג בפני 'המחדש' ניתוח פוליטי חד ונוקב, ומצביע על טעות אסטרטגית כבדה שנתניהו ביצע לדעתו בהתנהלות הקואליציונית. "הטעות המשמעותית ביותר של נתניהו בשנים האחרונות," קובע רימון, "היא שהוא מאפשר לגורמים הקיצוניים בקואליציה שלו השפעה רבה מדי, מעבר לכוחם האמיתי ולמה שנכון לו כראש ממשלה. אני מדבר באופן ישיר על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. נתניהו לא עצר אותם מספיק פעמים במהלך הקדנציה."
כשכיסוי הטיעון הקואליציוני מועלה – לפיו נתניהו חייב לשמור על יציבות הממשלה מחשש ששותפיו יפרשו – רימון דוחה את הטענה על הסף. "בחיים צריך לקחת סיכונים מחושבים. כבר במשא ומתן הקואליציוני נעשו טעויות שנתנו להם יותר מדי. כשאתה רואה ששותפים עושים דברים שמזיקים לך מול מנהיגי העולם, פוגעים בתדמית המדינה ויוצרים קרע בעם – תעצור את זה! תצא נגד זה בגלוי ותבהיר שזה לא על דעתך."
"לפי ההערכה שלי," מסביר רימון לאתר 'המחדש', "אף אחד מהם לא היה מפרק ממשלת ימין באמת. כל החלקים בימין הפנימו היטב את לקח נפילת ממשלת הימין בשנת 1992 והעלייה של הסכמי אוסלו. ראשי מפלגות הימין לא היו מפילים ממשלה רק בגלל שראש הממשלה עושה איתם סדר ומציב להם גבולות. בקטע הזה, נתניהו לא דפק מספיק על השולחן."
בנוסף, רימון חושף בפני 'המחדש' החמצה פוליטית היסטורית של נתניהו במהלך המלחמה: "הייתה הזדמנות מוזהבת לצרף את אביגדור ליברמן לקואליציה. ליברמן דרש להיות חבר בקבינט המלחמה המצומצם, אך נתניהו סירב והציע לו להיות רק בקבינט הרחב, ועל הצירוף הזה האירוע התפוצץ. זו הייתה החמצה ענקית. היחסים בין נתניהו לליברמן עכורים על רקע אישי כבד, ולא על רקע אידיאולוגי. ליברמן הוא איש ימין מובהק שיושב באופוזיציה. אם הם היו יושבים יחד שעות ארוכות בקבינט המצומצם תחת עול המלחמה, המתיחות האישית הייתה עשויה להתרכך, ונתניהו היה יכול להרוויח שותף ימני אסטרטגי שהיה משנה את כל התמונה הפוליטית בישראל. זו ההחמצה הגדולה ביותר של המחנה הלאומי."
מבעד לעדויותיהם החושפניות של אביב בושינסקי, רוני רימון וניר חפץ, מצטיירת דמות מורכבת ומרתקת: מנהיג שאינו מהסס להמתין בסבלנות למרבה השתאות מול סערות הענק, אדם שמסוגל לשקוע בקריאת ספר באמצע דרמת ענק, ומנגד מנהיג שמנהל מאבק עיקש ומחושב על כל פריים בתקשורת. הוא קשוב לביקורת נוקבת בחדרים הסגורים, אך נתון ללחצים כבדים בסביבתו הקרובה; הוא מבוקש ונערץ כמלך במעוזיו, אך מתמודד עם אנטגוניזם עז מנגד.
דבר אחד ברור לחלוטין מתוך הריאיון הבלעדי לאתר 'המחדש': בין אם אוהבים אותו ובין אם מתנגדים לו, כל עוד בנימין נתניהו נמצא בזירה, הוא המודל שסביבו נחרץ גורלה הפוליטי, הביטחוני והציבורי של מדינת ישראל. הקסם, המאבק, הדרמה והסודות – ממשיכים להיכתב בכל יום מחדש.
