הקרון הרעיד את יסודותיו על גבי המסילה המאובקת, בדרכו אל העיר סלוצק. שעות ספורות בלבד נותרו עד להתקדש יום הכיפורים, ובחלל האוויר עמדה תחרות סמויה בין הזמן שנוקף לבין המצווה היקרה: "ובתשעה לחודש בערב" – מצוות אכילה בערב היום הקדוש, ששקולה כנגד התענית עצמה. מרן ה'בית הלוי', הגאון רבי יוסף דובער הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ישב שם, כשהדאגה והמחשבה שקועות כולן בעבודת היום.
רק שעות אחדות קודם לכן, כ שנפרד בידידות ובאהבה ממרן רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, חזה המהרי"ל בעיני בדולח כי הדרך תתארך, וה'בית הלוי' לא יספיק להגיע לסלוצק בשעות המוקדמות. ברוח קודשו וברגישותו כי רבה, הפקיד בידו שקית ובה חלקי עוף מבושלים ומהבילים, כדי שיוכל לקיים את מצוות האכילה במורד הדרך.
עתה, בתוך המולה של נוסעים וטרדות הדרך, הוציא הרב את העוף והכין עצמו לקיום המצווה. אך ברגע שקירב את הבשר אל פיו – נעצר. ריח בלתי נעים, מורכב ומטריד, נדף מן המאכל. היה תוהה ומתלבט ה'בית הלוי': האם הבשר מקולקל ונפסל, או שמא אך מחמת שאינו מבושל כל צרכו נודף ממנו ניחוח זה?
הרב החזיר את העוף אל התיק ושקע חזרה בלימודו בספר. חלף זמן מה, ומצוות היום שוב לא נתנה לו מנוחה. הוציא הוא בשנית את העוף, מתוך מחשבה שמא הריח אינו כה חריף ואין זו אלא חוסר טעם בלבד. אך שוב, ככל שקרב העוף אל הפה – נדף ממנו אותו ריח מוזר וחריף. פעמיים ושלוש חזר הדבר על עצמו: הרב מוציא, מריח, מתלבט, ומחזיר אל השקית אל מול דפי הספר, מבלי להכריע.
כל אותה עת, ישב בספסל הסמוך נכרי בלבוש כפרי פשוט, שעיניו היו חדות כסכין. הוא עקב בעניין רב אחר הדרמה השקטה המתחוללת מולו. כשהגדישה הסבלנות את סאתה, פנה אל הרב ואמר: "יאמר לי מר, רואה אני כי נפשך מתאווה לאכול ואתה שרוי בספקות עמוקים. אמור נא לי – מה חשש יש בלבך?".
השיב לו הרב בענווה: "נדמה לי שהעוף הזה מקולקל, אך אין לי הכרע בדבר". חייך הכפרי ואמר: "יסלח לי מר, יתן לי להריח מן הבשר! הלא סוחר בשר אנכי זה שנים רבות, וכל ריחות הבהמות והעופות גלויים וידועים לפניי. הגש נא אליי ואומר לך במומחיות מוחלטת מה מצבו".
נטל הגוי את הבשר, קירבו אל חוטמו, ואמר בביטחון מלא: "הבשר ראוי ואכיל לחלוטין! אין זה קלקול כלל, אלא סוג בישול מיוחד בתבלינים שונים היוצרים ריח כזה. אכול לבטח, ללא כל חשש!".
קיבל ה'בית הלוי' את דברי המומחה, נטל את הבשר על מנת לאכול – והנה באותו הרגע ממש נפלט מן העוף ריח חזק וגדוש, בעוצמה שלא היתה קודם לכן! נפשו של הרב קצה בו, והוא פסק נחרצות: "אינני יכול לאכול את זה!".
אמר הגוי בלהט: "אם כבודו אינו אוכל, תן אותו לי ואוכלנו בשמחה!". מסר הרב את העוף לידיו, והלה חיסלו בתאווה גדולה.
כשהגיעה הרכבת לבסוף לתחנת סלוצק, קיבלו את פני ה'בית הלוי' רבני העיר כשהם חיוורים ומבוהלים. בידים רוטטות הגישו לו מברק דחוף שנשלח מבית הגאון רבי יהושע לייב דיסקין מבריסק: "במחצית העוף שנשארה בבריסק נתעוררה שאלה חמורה, ונפסק הדין שהעוף טריפה! לפיכך הנני מבקש לבל יאכל מן העוף כלל!"
פניהם של המקבלים זעקו חרדה: הלא הרכבת איחרה לבוא, ומי יודע אם לא נכשל הרב באכילת איסור בערב היום הקדוש? אך איזה אור של שמחה והתרגשות הוצף בעיניהם כשהרב תיאר בפניהם כיצד הריח המוזר הניא אותו מן המעשה, וכיצד אכל הגוי הסוחר את הבשר הטריפה!
השמועה עשתה לה כנפיים וטסה בחזרה לבריסק. כששמעו זאת תלמידי המהרי"ל, נזכרו בדברים שאמר רבם ברגע שבו שיגר את המברק: "אמנם יודע אני כי רבי יוסף דובער לא יכשל חלילה באכילת טרפות, ומן השמים יסייעו לו; ברם לפי הדין מחויב אני להודיע על כך, ולפיכך אשלח את המברק".
המקרה המופלא הזה מעורר שאלה עצומה בשרשי יסודות ההשגחה. בפסוקים בהם אנו למדים על בריאת העולם נאמר: "וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל … וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל"(בראשית ג', ו') וחז"ל קבעו יסוד ברזל: "אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לבהמתן של צדיקים, וכל שכן לצדיקים עצמם".
לפי זה הקשה רבנו החיד"א זצ"ל בספרו 'ראש דוד': והרי אדם הראשון, קודם החטא, היה צדיק גמור שמעשי ידיו של הקב"ה היו בו! כיצד, אם כן, באה לידו תקלה נוראה כזו של אכילת עץ הדעת?
ותירץ החיד"א על פי דברי התוספות במסכת שבת (יב.), בחלוקה יסודית אשר ישנה במושג 'תקלה': האפשרות האחת היא מאכל שאסור מצד עצמו (כגון טריפה, נבלה וכדומה) – בו אין הקב"ה מביא תקלה לצדיק לעולם, לפי שיש באכילתו גנאי עצמי ופגם בנפש.
האפשרות הנוספת היא מאכל שאינו אסור מצד עצמו, אלא שהזמן גורם לו איסור (כגון חמץ בפסח) – בו שייך שתבוא תקלה אפילו לצדיק, לפי שאין המאכל עצמו נתעב, אלא הנסיבות החיצוניות גורמות לו.
והביא החיד"א כי מפרשים רבים, ובהם הש"ך על התורה, שכתבו שלא נאסר אדם הראשון באכילת עץ הדעת אלא עד הלילה בלבד, ואילו היה ממתין לליל שבת, היה מותר לו לאכול ממנו על ידי קדושת השבת! נמצא, שעץ הדעת לא היה חפצא של איסור בעצמותו, אלא הזמן גרם לו להיות אסור באותה שעה. על איסור כזה, שאינו עצמי, לא נאמרה הסגולה השמיימית של "אין הקב"ה מביא תקלה".
כפי שמוסיפים התוספות: ככל שהדבר הוא איסור עצמי – יש בו גנאי לאדם, ובמקום שיש גנאי לנפש, מפעיל הקב"ה שמירה מעולה. אך בדבר שהזמן גורם, כמו חמץ או עץ הדעת שהיה ככל העצים, אין הגנאי כה חמור, ולכן לא פועלת שם הסגולה של הצלה מתקלה.
היסוד העצום הנלמד מכאן: ככל שהעבירה והאיסור נתפסים בעיני האדם כגנאי וכדבר מאוס יותר – כך זורמת אליו מן השמיים סייעתא דשמיא אדירה להצילו מכל מכשול!
יסוד זה הומחש בצורה מפעימה בדורנו. אחד מראשי הישיבות שליט"א סיפר מעשה מדהים שארע לו במהלך טיסה טראנס-אטלנטית ממושכת: קודם צאתו לדרך, הכינה לו רעייתו הרבנית קציצות בשר טעימות ומשובחות כדי להשיב את נפשו בדרך. בהגיע עת הסעודה, הוציא ראש הישיבה את הקציצות והניחן על מושבו במטוס. בטרם החל לאכול, קם ממקומו לסידור מסוים למשך מספר דקות.
כשחזר למקומו, התעורר בליבו ספק הלכתי חמור: הלא בשעה שנעדר, היו הגויים שבמטוס יכולים לגעת בבשר או להחליפו, ובכך קיבל הבשר דין של "בשר שנעלם מן העין" (כמובא בשולחן ערוך יורה דעה, סימן סג סעיף ב'). ללא ניד עפעף וללא שום התמהמהות, צרר ראש הישיבה את הבשר בחזרה בשקית והניחו בתיקו, מתוך החלטה נחושה להשליכו לאשפה בהזדמנות הראשונה.
בספסל שלצידו ישב נוסע גוי, שזיהה את המתרחש ותמה לפשר ההתנהגות. הוא פנה אל ראש הישיבה ולחץ עליו להבין מדוע נמנע מלאכול מן הבשר. ראש הישיבה ניסה להתחמק בתירוצים שונים כדי שלא לפגוע ברגשותיו, אך כשהגוי לא הרפה, נאלץ לשתף אותו בדין הגמרא והפוסקים החוששים להחלפת בשר על ידי נוכרי.
כששמע הגוי את הדברים, פרץ בקריאת התפעלות עצומה: "ברוכים חכמי ישראל שהצילו אתכם מן החטא!". תמה ראש הישיבה ושאל: "על מה ולמה ההתרגשות הרבה?"
השיב הגוי בהתרגשות: "דע לך, כשהלכת ממקומך, נכנס באפי ריחן המתוק של הקציצות. תקף אותי בולמוס רעב חריף ולא יכולתי לעצור בעד עצמי! לקחתי קציצה אחת מתוך השקית שלך ואכלתיה. אך כיוון שחששתי שתבחין בגנבה, הוצאתי קציצת בשר דומה מתוך המנה הלא-כשרה שהגישו לי הדיילים, והנחתי אותה במהירות בתוך השקית שלך! עכשיו תבין עד כמה נדהמתי מחכמת חכמיכם, שאסרו לאכול בשר שנעלם מן העין!".
את הסיפור המפליא הזה מיהר ראש הישיבה לספר למרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, אשר הלך וסיפרו לגיסו, מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל. ששמע זאת הגר"ח קנייבסקי, אורו עיניו ואמר: "אוסיף לך מעשה נוסף שהתרחש בצעירותי:
אמנו הרבנית קנייבסקי ע"ה (אחותו של מרן החזון איש זצ"ל), הקפידה עמנו מאוד שלא נשתה משקאות שהיו מגולים. ואף על פי שכיום אין נחשים מצויים בינינו כל כך, למרות זאת, מנעה אותנו לחלוטין גם משתיית חלב מגולה.
פעם אחת תמהנו לפני הנהגה זו ושאלנו אותה: 'הרי אין נחשים מצויים אצלנו, ולמה לחוש לכך?'. והנה, לא חלף זמן רב, וגילינו לחרדתנו נחש ארסי ממש בתוך קערה של חלב שעמדה מגולה בבית! כשסיפרנו את הדבר לדודנו מרן החזון איש זיע"א, נענה ואמר בהתרגשות:'כמה ברוכים חכמי ישראל, שראו הכל ברוח קדשם!'".
המורם מכל המעשים המופלאים הללו הוא יסוד אחד כביר: ככל שהאדם מרגיש בתוככי נפשו כי נגע העבירה והמכשול הוא גנות וסלידה עבורו – כך פורסת עליו ההשגחה העליונה כנפי שמירה, ומחלצת אותו מבלי שתבוא תקלה לידו.
יהיו הדברים לעילוי נשמת אבי מורי ר' מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
