הרה"ק בעל ה'דברי יחזקאל' משינווא זצ"ל נסע פעם לבקר באחת העיירות. לפי התכנון המקורי, היה אמור הצדיק לשהות במקום עד ליום רביעי בשבוע. והנה, בבוא בוקרו של יום רביעי, בעוד משמשיו בקודש ובני פמלייתו עוסקים בהכנות האחרונות לשוב לעירם, קרא להם הרבי והודיעם בפתאומיות כי בדעתו להישאר בעיירה עד לאחר השבת.
השתוממו הגבאים עד מאוד: על מה ולמה שינה הרבי את תוכניתו והחליט להתעכב בעיירה? אך הצדיק לא גילה להם את צפונות ליבו, והדבר נותר כתעלומה סתומה בעיניהם.
מי ששמחו למעלה מן המשוער על החלטתו של הרבי היו, כמובן, בני העיירה. לאחר שכבר נערכו להיפרד בצער רב מן הצדיק, זיכו אותם מן השמים לשהות במחיצת צדיק הדור עוד מספר ימים מזוככים.
יום שבת קודש הגיע ובא. המוני בני העיירה התאספו בליל שבת קודש בבית המדרש הגדול כדי להתפלל במחיצת הצדיק ולחזות בעבודת קדשו בעת עריכת שולחנו הטהור. לאחר שזכו להתעלות נשגבה בליל השבת, שבו למחרת בבוקר אל בית המדרש הגדול של העיירה והמתינו בכיליון עיניים לבוא הרבי. אלא שאז התברר להם מחזה תמוה: הרבי לא יבוא הבוקר לבית המדרש הזה.
עם שחר, קרא הרבי לגבאיו והודיעם כי הוא מתכוון להתפלל היום דווקא בבית הכנסת של החייטים… הגבאים והמקורבים לא ירדו לסוף כוונתו של הרבי: כלום ראוי לנטוש את חשובי הקהל ואת פרנסי העיר הממתינים לצדיק בבית הכנסת הגדול, ובמקום זאת להתפלל במחיצת דלת העם?! אך כיוון שכך הורה הצדיק, מילאו את רצונו בלא אומר ודברים, והוליכוהו לבית הכנסת הדל של החייטים.
אלא שפרנסי העיירה וחשובי הקהל לא ויתרו על השהות במחיצת הרבי. כששמעו שהחליט לקבוע את תפילתו בבית הכנסת של החייטים, מיהרו לשרך רגליהם מבית הכנסת הגדול אל בית הכנסת הפשוט שבפאתי העיירה. אך בתוך תוכם נותרה הפליאה עמוקה: על מה ולמה בחר הרבי להתפלל דווקא עם דלת העם?!
בעליית 'מפטיר' התכבד חתן צעיר, שאמור היה להינשא בשבוע הבא. ואז התרחש לנגד עיניהם מחזה מוזר ומסעיר: מיד כשפתח החתן בברכת התורה, התחיל הרבי להרעיש בקולו, לדפוק בידיו על השולחן ולרקוע ברגליו בקול רעש גדול, בלהט ובהשתדלות אדירה, משל שרוי הוא בעיצומה של תפילה נשגבה – עד שלא נשמע קולו של החתן כלל! וכמעשהו בברכה הראשונה, כך עשה בברכה השנייה, וכן בברכות ההפטרה…ויהי הדבר לפלא נשגב בעיני הכל: על מה ולמה עשה כן הרבי?! אולם ידעו כולם שאין להרהר אחר מעשי הצדיק, וקיבלו את הדבר בדומייה.
לאחר התפילה נכנסו המקורבים אל הקודש פנימה, ולא יכלו לעצור עוד ברוחם. הם פנו אל הרבי ואמרו: "רבנו הגדול, הלא תורה היא, ולימוד אנו צריכים!". השיבם הצדיק: "הואיל ושאלתם, אגלה לכם. דעו כי מתחילה סברתי שאעזוב את המקום במועד, כפי שנקבע מראש. אולם זמן קצר טרם הגיע המועד, נכנס אליי אחד מבני העיירה, יהודי פשוט, וסיפר לי בבכי תמרורים: 'בני הגיע לפרקו וזכה להשתדך עם בת טובים, ובשעה טובה עומד להינשא בשבוע הבא'.
תמהתי באוזניו: 'אם כן עליך להודות לה' ולשמוח שמחה גדולה, ולמה תבכה?'. אמר האב: 'בשבת הקרובה ייערך ה'אויפרוף', בני יעלה לתורה כמנהג החתנים ויתכבד ב'מפטיר". המשכתי לתמוה: 'ומה בכך? הלא זהו מנהג ישראל מקדמת דנא!'.
או אז תינה האב את צרתו הנוראה לפניי: 'מרה עליי נפשי עד מאוד, מפני שבני יקירי אינו יודע קרוא וכתוב, כי בגלל עניי ודלותי שזעקה מן הקירות לא היה בידי לשכור לו מלמד שילמדו זאת. עד היום, בחסדי שמים, הצלחתי להסתיר ממחותני את החיסרון הזה. אך עתה ליבי מלא פחד ודאגה – אם חס ושלום יאזין המחותן לברכותיו העילגות של בני ויווכח בבורותו – השידוך עלול לרדת לטמיון, ואנה אנו באים…'.
"כאבו נגע לליבי," המשיך האדמו"ר וסיפר. "הרגעתי אותו ואמרתי לו: 'אל דאגה, תנוח דעתך, אני מבטיחך שהכל יעבור בשלום, ובעזרת ה' בנך יחגוג את החתונה במועד, ויזכה להקים בית נאמן בישראל'.
"באותה שעה," אמר הרבי, "החלטתי להישאר לשבות בשבת בעיירה, כמובן בלי שאף אחד יידע את סיבת הדבר. בתפילת שחרית התעקשתי ללכת להתפלל בבית הכנסת שבו החתן יעלה לתורה. כשעלה החתן לתורה ובירך את הברכות, הרעשתי בקולי, דפקתי בידיי ורקעתי ברגליי, כדי שהמחותן לא ישמע את קולו, ולא יתפוס אותו בקלונו!
"בחסדי שמים," סיים הרבי את דבריו, "השגתי את מבוקשי, ועתה אפשר לעזוב את העיירה בנחת ובשלווה, בידיעה שזכינו להציל כבודו של אדם למען יוכל להקים את ביתו לכבוד ולתפארת."
הדאגה והזהירות לכבוד האדם והחשש מפגיע בו נזכר בהרחבה בפרשת השבוע בה מסופר על אברהם אבינו שנמצא באבלו הכבד על שרה אמנו, ומגיע לעפרון החיתי כדי לקנות ממנו את חלקת הקבר אשר במערת המכפלה. באופן טבעי, חושבים אנחנו שככל אדם המצוי באבלו רחמנא ליצלן, גם אברהם הגיע לפגישה זו עם עפרון כשהוא עצוב, פניו אדומות מבכי, בגדיו מרושלים ומחשבותיו שקועות בצער כבד.
והנה אומרת התורה: "ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור". מהו עניין הקימה הזו מעל מתו? מסביר מרן המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ ממיר זצ"ל: כאשר הוצרך אברהם אבינו לדבר עם בני חת, הוא לא בא לדבר איתם כאבל וחפוי ראש. אלא הוא 'קם מעל פני מתו' – התרומם מאבלו, סידר את עצמו ואת מחשבתו, רחץ והסיר את צערו מעל פניו, וכך ניגש לדבר עם בני חת.
וכל זה למה? מפני שכשבאים לדבר עם בני אדם, אין זה מכבודם לעמוד מולם מרושלים, שטופי דמעות ושאינם מרוכזים בהם אלא בדברים אחרים! כשבא אברהם לדבר עם בני חת, הוא הסיר כל סימני אבלות מעצמו, התגבר על רגשותיו וצערו, והתמלא שמחה וצהלה על פניו – והכל כדי לכבד את המדברים עמו, כי בני אדם הם! ובני אדם, באשר הם, יש לכבדם – כי בצלם אלוקים עשה את האדם.
עד כמה הגיעה הזהירות בדין 'צלם אלוקים', ניתן ללמוד מהסיפור הבא: מעשה באחד הימים כשחלה מרנא הסבא מסלבודקא זצוק"ל. רופא הוזעק למיטת חוליו לבודקו: הוא מדד את החום, האזין בריכוז לפעימות הדופק, הביט באישוני העין, ואז ביקש מהסבא שיפתח את הפה ויוציא את הלשון כדי שיוכל לבדוק את הגרון.
פתח הסבא את פיו, אבל לא הוציא את לשונו. ביקש הרופא שוב מהסבא שיוציא את הלשון כדי שיוכל להיטיב לראות את מצב גרונו, והסבא מצידו הזיז את הלשון, ניסה להוריד ולהעלות אותה בתוך פיו כדי שהרופא יוכל לראות, אך בשום אופן לא הוציא את הלשון החוצה.
השתומם הרופא ושאל את הסבא: האם יש למר איזה פצע או כאב שלכך אינו מוציא לשונו?! נענה הסבא בשלילה. המשיך הרופא ושאל: אם כך, מדוע אינך מוציא את הלשון כבקשתי?!אז נזדעק הסבא ואמר: "איך אוכל לשרבב לשון כלפי אדם צלם אלוקים?!"הסבא, שכל תורתו עמדה על תורת גדלות האדם, לא יכול היה אפילו לחשוב על מעשה כזה – להוציא לשון כנגד בן אדם שנברא בצלם.
הצורך לפעול בתחבולות כדי לכבד את הזולת ולא לפגוע בו, חוזר על עצמו פעם נוספת בפרשתנו. כשאליעזר הולך לבחור כלה ליצחק, מתפלל הוא (בראשית פרק כד):"וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק"
תמהים המפרשים: וכי הבדיקה להצעת שידוכין מורכבת וחשובה כזו היא רק לבדוק האם המדוברת חברה באגודת צער בעלי חיים?! ודאי שזהו דבר חשוב, אבל האם זה הדבר המרכזי שעליו התפלל אליעזר שיהיה לסימן מובהק על יושרתה ואישיותה?
ביאר מרן ה'בית הלוי' את עניין בדיקת רבקה על ידי אליעזר: שהרי כשרבקה הציעה לאליעזר לשתות, לא היה שם כוס אלא דלי. ואם כן, כשישתה אליעזר מן הדלי ויישאר שם משאריות שתייתו – מה תעשה רבקה עם המים שנותרו בדלי?
אם תשפוך את המים – הרי היא עלולה לפגוע באליעזר, שכן היא רומזת לו שיש חיידקים בפיו ולכך המים אינם ראויים עוד לשתייה. ואם תיקח את השיריים לביתה – לא יהיה זה מעשה חכם, כי אולי באמת האיש חולה ומסוכן לשתות משארית מימיו!
כך בדיוק בדק אליעזר את רבקה: לבחון כיצד תתמודד עם הדילמה הרגישה ומה תעשה. והנה מצאה רבקה פתרון נפלא: "וגם לגמליך אשאב". בתושייתה העמוקה הציעה להשקות את הגמלים, ובכך לא צריכה הייתה לפגוע בו ולשפוך את מימיו בפניו, אלא ניצלה את המים הנותרים לצורך הבהמות!
אם כן, לא הייתה כאן רק בדיקה לראות האם רבקה דואגת לבעלי חיים, אלא בדיקה עמוקה ומזוקקת: האם דואגת היא לבני אדם בדרגה גבוהה ורגישה כזו!
זוהי גאונות נשגבת של כבוד האדם. זהו היחס הדורש לחשב עד דק איך כל מעשה ומילה עלולים לגרום פגיעה בזולת. זוהי הסיבה שראינו עד כמה הקפידו אבותינו הקדושים ורבותינו לחפש תחבולות ולעשות כל טרחה כדי לשמור על כבוד הבריות.
יהיו הדברים לע"נ אבי מורי, ר' מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
