מסדרונות בית החולים הפרטי והמפואר בארצות הברית היו שקטים למראית עין, אך בתוך חדר הטיפול הנמרץ רחשה דרמה מתחת לפני השטח. על המיטה שכב קשיש עשיר, אזרח שומר חוק ונאמן לארצו, שכנו של הגאון הרב וולרשטיין שליט"א. הלב, אותו איבר שהפך אותו לעשיר מופלג בעסקיו, החל לאותת על סופו הקרב. הרופאים, לאחר ניתוח מורכב, יצאו בפנים חמורות סבר וגילו לו כי ימיו ספורים.
המסקנה היתה ברורה, והאב המיוסר מיהר להזמין את עורך דינו. מטרה אחת עמדה לנגד עיניים הדומעות: לחלק את רכוש העתק שלו. אלא שעל שמחתו העסקית העיבה העובדה שבנו יחידו אשר אהב, נסחף שנים קודם לכן אל תרבות ה'היפים'. התנהגותו הייתה מרושלת, חסרת עול ונטולת משמעת עצמית שכזו המהווה בושה וכלימה לכל אב נורמלי. הורים מודאגים אלו ניסו בכל כוחם להחזיר את בנם אל המסלול, אך ככל שהרבו להפציר, כך הלך הבן והתרחק, עד שעזב את אדמת ארצות הברית ונעלם במעמקי יבשת אפריקה. אפילו אות חיים קטן לא טרח להותיר, והוריו, בבכי ושיברון לב, כבר נואשו מלראותו שוב בחייהם.
שלושים שנה תמימות חלפו. בעוד האב מטפס בסולם העושר וההצלחה, זכרון בנו נותר כפצע פתוח. כעת, כשהוא ניצב מול מלאך המוות, גמלה בלבו ההחלטה: שום ארגון חסד יהודי – ובוודאי לא 'עזר מציון' – לא יראה ממונו. הוא יעד את מיליוני הדולרים לארגונים להגנת צער בעלי חיים ולארגוני הירוקים שממחזרים פסולת בקפדנות.
היום המיועד הגיע. סביב שולחן עגול ישבו ראשי הארגונים, מלווים באנשי יחסי ציבור נמרצים, אלבומים מרהיבים, מצגות מושקעות ומאזנים כספיים נפתחים. כל אחד ניסה להוכיח את גודל מוסדו והתועלת שבהחזקתו, והעשיר המופלג מורה לעורך הדין בקור רוח: "לזה רשום מיליון דולר, ולזה – עשרה מיליונים". אך ההשגחה העליונה כבר טוותה עלילה אחרת לגמרי.
יומיים בלבד לפני אותה אסיפה דרמטית, ישב במסעדה באפריקה איש עסקים, ממכריו של האב העשיר. פתאום צדו עיניו דמות מוכרת. הוא ניגש אל האדם הזרוק ושאל בתמיהה: "האם קוראים לך ג'וני? האם נולדת בשכונה פלונית בארצות הברית?". כשהמענה היה חיובי, לא יכול היה איש העסקים לעצור את מילותיו: "הוריך מתגעגעים אליך בכל ליבם נפשם! הם כבר נואשו לחלוטין מקיומך, לא שכחו את קיומך!".
המילים הללו היו כחץ בלב הבן. הזיכרונות עלו כנחשול אדיר, ודמעות שליש החלו לזלוג על פניו. הוא נזכר בילדותו, בחיים הטובים שהעניקו לו הוריו, ובפזיזותו הנוראה כשנטש אותם והסב להם סבל בל יתואר. ללא שיהוי, רכש כרטיס בטיסה הראשונה בחזרה לארצות הברית. כשהגיע לשכונת ילדותו, גילה כי דיירים אחרים התגוררו בבית; אביו שהתעשר עבר לווילה רחבת ידיים בשכונה יוקרתית. הבן הנסער לא ויתר, בירר והגיע עד לבית הוריו החדש, אך שם בישרה לו המשרתת: "האב מאושפז בבית החולים במצב קשה, והאם סועדת אותו".
ג'וני מיהר לבית החולים. הוא חיפש את חדר אביו, אך הרופאים בלמו אותו בדרכו. "אינך מוזמן לאסיפה המיוחדת המתנהלת כעת בחדרו של החולה הנוטה למות!", קבעו נחרצות. הבן החל לצעוק בכל כוחו: "מה פירוש איני מוזמן?! אני בנו היחיד של המאושפז!". הוויכוח והזעקות שבחוץ הגיעו לאוזני האב הגוסס. כשהבין כי בחוץ עומד אדם הטוען שהוא בנו, קרא מיד: "הכניסו אותו פנימה!".
המפגש היה מרטיט לב. השניים פרשו לשולחן צדדי, והבן, בקול חנוק מדמעות, שאל: "אבא, מה אני יכול לעשות עבורך?". האב, אמריקאי שורשי בכל רמ"ח איבריו, הביט בו בעין דומעת ואמר: "אני רוצה לאכול איתך פיצה, כפי שאכלנו יחד פעם…". הבן מיהר להזמין פיצה, והם ישבו יחד, מתרפקים בגעגוע על החיים הטהורים של לפני למעלה משלושים שנה.
כשסיימו, פנה הבן שוב אל אביו: "אבא, מה אני יכול לעשות בשבילך?". האב פנה אל עורך הדין והורה בקול רם: "קרא לעורך הדין! ביטלתי את הכל. ערוך צוואה חדשה וכתוב: 'אני מוריש את כל רכושי ונכסיי לבני יחידי ג'וני'".
ראשי הארגונים, שראו כיצד המיליונים חומקים מבין אצבעותיהם והירושה הולכת לטמיון, היו מוכי הלם. אחד מהם קם, נגש אל מיטת החולה ולחש באוזנו בערמומיות: "סלח לי, נכנס לכאן אדם זר וטוען שהוא בנך. לא ראית אותו שלושים שנה – מי אמר שהוא אכן הבן שלך?!".
האב התעלם מדבריו כלא היו. ואז, בפעם השלישית, חזר הבן ושאל בנאמנות מזוככת: "אבא, מה אני יכול לעשות בשבילך?". אז הישיר האב את עיניו, נבט אל תוך עיני בנו ואמר בחדות: "קום. תוציא את הצוואה החדשה מהכיס שלי – אותה צוואה שבה כתבתי שאני מוריש לך את כל אשר לי. קרע אותה לגזרים, זרוק את הגזרים לשירותים ותוריד עליהם את המים!".
ללא הרהור שני, ללא שמץ של ניסוח או היסוס, קם הבן וביצע את בקשת אביו ככתבה וכלשונה. או אז, סובב האב את ראשו אל ראשי הארגונים הנדהמים ושאל בקול מרעים: "אם הייתי מבקש מכם, לאחר סיום הצוואה, לקרוע אותה – הייתם קורעים?!". דממה מוחלטת אופפת את החדר. אין מענה. "הוא כן קרע את הצוואה!", הכריז האב בגאווה עצומה ובדמעות שליש, "הוא הבן שלי!".
בפרשת השבוע אנו קוראים את הפסוק "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם… וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק… וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה"(בראשית כב)
כדי להבין את עומק המסר, עלינו להביט על יתר אבות האומה. חייו של יעקב אבינו היו מורכבים ומלאי ניסיונות קשים מנשוא. עשיו אחיו שנא אותו וביקש להורגו, והוא נאלץ לנוס על נפשו לבית לבן. שם, בגיל מבוגר ביותר, נכנס לשידוכים ועבד בעבודת כפיים מאומצת מול כל הרמאויות של לבן – שהחליף לו את רחל בלאה. עשרים שנה תמימות בילה במחיצת זה שביקש לעקור את הכל. והשאלה זועקת מן הלב: למה יעקב אבינו היה צריך לעבור את כל מסכת הגלגולים הקשה והכואבת הזו?
התשובה היא: יעקב, אבי האומה היהודית – מיועד לדברים גדולים! ודברים גדולים רוכשים אך ורק דרך ניסיונות גדולים! קשיים הם התשלום עבור רוממות נצחית. עם ישראל נועד לחיות בעולם בו יכירו וידעו כל יושבי תבל בגדלותו ובמרום מעלתו, וכולם עוד ישרתו אותו. אי אפשר לקצר תהליכים, ואי אפשר לזכות לדרגה זו "במזומן". העולם כולו צועד בתהליך מובנה שנטע בורא עולם, כדי להגיע בסופו של דבר לייעודו השלם. צריך לעבור אלפיים שנות גלות המרופדות בייסורים כדי להגיע למדרגה הראויה לו.
נבואת מלאכי מבטאת זאת בדיוק נמרץ: "כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת – כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרֹוס"(מלאכי א)
אמנם כרגע זה נראה שאומות העולם גדלות וצומחות ואנחנו כביכול "באדמה", מושפלים ומדוכאים, אך אל דאגה! הקב"ה מייעד אותנו לגדולות. כך הוא המהלך: מתוך הקושי – צומחים! אי אפשר לקנות דברים גדולים בקלות.
חומש בראשית כולו מתעסק בניסיונות. היו שלא עמדו בהם והמיטו עליהם ועל העולם כולו אסון נורא; ומי שעמד, כמו נח שנלחם מול דור המבול כולו – שרד. אך למעלה ממנו ניצב אברהם אבינו. עשרה ניסיונות עבר אברהם, וכל אחד טמן בחובו אכזבה קשה וצורבת מזו שקדמה לה. הוא מצטווה לעזוב את כל עברו וללכת אל ארץ עלומה, תוך הבטחה כי שם יקבל את כל הטוב, ייעשה לגוי גדול, יתברך בממון ובגדלות ויהיה מקור הברכות.
והנה, מיד בהגיעו לארץ כנען – לא רק שלא התקיים דבר מההבטחות, אלא שהוא נזקק לרדת שוב לגלות מצרים בעקבות רעב כבד. הירידה למצרים הייתה מלווה באיום מוות ממשי, ושרה נאלצה לומר שהיא אחותו, אך גם זה לא הועיל והיא נלקחה בכוח לבית פרעה…
כך, פעם אחר פעם, העמידה בניסיון לא היטיבה איתו בטווח המיידי. אך דווקא משום כך זכה אברהם ליטול את שכר כל הדורות שלפניו, וממנו יצא עם ישראל – עם מקבלי התורה.
והנה נגיע לניסיון השיא. בקריאה של ציווי העקידה נאמר: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". חז"ל בדבריהם הקדושים דייקו מילה אחת: "קַח נָא – אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו 'הראשונות לא היה בהן ממש!'" (סנהדרין פט: ; רש"י).
התמיהה כאן זועקת עד לב השמים: אברהם אבינו כבר עמד בתשעה ניסיונות קשים מנשוא ומסר את נפשו שוב ושוב! מה שייך לומר שאין בהם ממש?! וכי מה יגלה ניסיון העקידה על כל שאר הניסיונות, שבזכותו יתברר שהיה בהם ממש?!
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במה שביקש אברהם אבינו מעודו. אחר מלחמת המלכים, פונה הקב"ה אל אברהם: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר: אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם: אֲדֹנָי יֱהוִה, מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר"(בראשית טו).
הקב"ה מבטיח לו: "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד!". האם יש לנו שבב של מושג מהו שכר של בורא עולם? מהי עוצמת המילים "הרבה מאוד" בעולם הזה ולנצח נצחים בעולם הבא?! והנה, מול הבטחה אלקית אדירה זו, טוען אברהם אבינו: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי!". איזה מין טענה זו? כלומר: אינך נותן לי כלום, שהרי אני הולך ערירי!
משפרש את הדברים מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד זיע"א: אברהם אבינו שומע מהקב"ה ששכרו הרבה מאוד, אך האם האדם בא לעולם רק בשביל לקבל שכר?! ברור שלא! האדם בא לעולם כדי למלא את תפקידו בשלמות.
ואברהם אומר לקב"ה: תפקידי המרכזי בעולם הוא "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אם אנכי הולך ערירי – אין לי למי להעביר את האמונה! אין מי שימשיך את מילוי התפקיד בעולם, ולמה אם כן אני חי?!
זה היה הדבר היחיד שאברהם ביקש! לא עשירות, לא כבוד, לא הצלחה, לא ברכה, לא בתים ולא עבדים ושפחות. הוא רצה בן! זה היה חשוב לו יותר מכל "שכרך הרבה מאוד". ובכל הניסיונות הקודמים, תמיד נלוותה הבטחה כי עתיד הוא להוליד ילדים – פעם כעפר הארץ ופעם ככוכבי השמים. הייתה מטרה העומדת להתגשם; הצוואה הייתה בידו!
והנה, מגיע הניסיון העשירי. הקב"ה פונה אליו ואומר: "קח את בנך יחידך אשר אהבת… והעלהו לעולה!".
תחשבו על הניסיון הזה: אברהם מתבקש לשחוט במו ידיו את כל תכלית חייו, את אותו הבן שעבורו ויתר על כל שכר שבעולם! ואברהם משכים בבוקר, חובש את חמורו והולך לבצע זאת בשמחה עצומה. זאת הייתה קריעת הצוואה הנצחית שלו!
כמו הבן בסיפור בית החולים, שקיבל את הצוואה המעניקה לו את כל עושר אביו, וכשאביו ביקש ממנו לקרוע אותה ולזרוק אותה לשירותים – עשה זאת ללא הרהור כדי למלא את רצון האב, כך עשה אברהם אבינו. הוא קרע את צוואת חייו, את כל משאלות נפשו, רק מפני שכך ביקש אביו שבשמים!
וברגע הזה, כשאברהם הוכיח שהוא מוכן לקרוע את צוואת רוחו למען קונו, הגיעה ההכרזה האלקית האדירה: "וַיֹּאמֶר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה, כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ – כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב)
זהו יישום ההבטחה הגדולה שהקב"ה מבטיח לאברהם, לא רק על עמידותו האיתנה בכל הניסיונות, אלא על גילוי העומק האינסופי של הנאמנות הנצחית של אבי האומה כלפי קונו. הוא קרע את הצוואה – והפך לבן הנצחי של מלך מלכי המלכים!
יהיו הדברים לע"נ אבי מורי, ר' מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
