שלום וברכה מורי ורבותי!
אנחנו כהורים מנסים הרבה מאוד להעיר הערות לילדינו: ללמד אותם מה הם החיים, לנתב אותם, לכוון אותם.
אבל היום, בדקות הללו של חינוך הילדים שלנו, וליתר דיוק, חינוך ההורים, נלמד עד כמה ניתן לעשות את אותו תהליך אבל פי מאה יותר טוב.
מלמדים אותנו חז"ל הקדושים: "טובה מרדות אחת בתוך ליבו של אדם יותר ממאה תוכחות" (ברכות ז' ע"א).
כלומר, מאה פעמים שתשב עם הבן שלך ותסביר לו עד כמה מעשה זה הוא מעשה שלא נכון, לא שוות כמו פעם אחת שהבן שלך יאמר לעצמו: "ככה לא מתנהגים".
תרנגולת מלאה בעפר ואפר לא ניתן לנקות גם לא מאה בני אדם יחד, אבל אם היא מחליטה לבד לנער מעליה את הכל, הרי שהיא תהיה צחה ונקיה באותו הרגע.
הילדים שלנו לפעמים עושים שטויות וזה במאה אחוזים שטויות, מעשים אשר לא יעשו, אבל אם נשאיר אותם בצורה הזו, בעוד כמה ימים הם יגיעו לקיר ויבינו שזו הייתה טעות, בעוד כמה חודשים הם יבינו שהמעשה הלא כל כך מוצלח שהם עושים או שהם עשו בעבר מוביל אותם לכדי מפלה.
כאשר הם יגיעו נכון למסקנה הזו, זה יהיה פי מאה טוב יותר מאשר אם אנחנו מובילים אותם לשם.
יש דברים שלא ניתן להשאיר את הילד לבדו, בגלל שזו סכנת נפשות רוחנית או גשמית, ברור ששם צריכים לעצור ולא עושים חשבונות עתידיים כי לא יהיה עתיד אם חלילה וחס הילד ימות בשלב הזה.
אבל אם לא מדובר על דברים של יהרג ואל יעבור, אם לא מדובר על דברים של סכנת חיים, בואו ונשתוק, השקט שלנו שווה הרבה יותר.
מה שיגרום לילד לבד להבין בעוד כמה חודשים או אפילו במקרים הטובים בעוד כמה שעות או ימים, עד כמה הוא עשה טעות, זה שווה הרבה יותר מכל הערה שלנו.
לפני שפותחים את הפה, חושבים לפחות מאה פעמים, האם הילד יכול להגיע לאותה מסקנה ולהתקרב אליה לבד, או שאין ברירה ואנחנו חייבים להאיר את עיניו.
אם ניצחנו ושתקנו, זכינו לילד המושלם ביותר, זכינו לילד שיקויים בו: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", ורק אז "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".
ברוכים תהיו!
וואוו
זו הפתעה
אבל נשמע חיובי
השאלה אם גדולי ישראל מאשרים את זה