יצפנני בסוכו: לא הרי 'זמן קיץ' כ'זמן אלול', ולא הרי 'זמן אלול' כ'זמן אלול תש"פ'. וכל כך למה?

'אלול' – – –

חודש אלול, על שלל מעלותיו ומשמעויותיו, היה מאז ומתמיד 'נקודת השיא' – גולת הכותרת של תופשי התורה בכלל, ועולם הישיבות בפרט.

וכמים הפנים לפנים: לא רק חודש אלול הוא 'נקודת השיא' של עולם הישיבות, אלא גם הישיבות הם 'נקודת השיא' של חודש אלול.

לאמר: ההתקרבות שלנו לדודנו, כמה פנים לה. יש מי שהתקרבותו באה לידי ביטוי בשמיעת קול השופר או באמירת סליחות, בעלי-המעלה יקצבו לעצמם זמן מסוים כדי להתבונן בדרכיהם, אבל בעולם הישיבות – ההתקרבות אינה קצובה בזמן, אינה מסתיימת בשמיעת קול השופר: היא באה לידי ביטוי בכל רגע ורגע. בסדר א' ובסדר ב', בסדר מוסר ובסדר ג'. התפילות הן 'תפילות של אלול', וההוויה והשיח כולם 'אלוליים'. עולם אחר.

הוי אומר: הישיבות כמהות לאלול, ואלול כמה לישיבות. ועזה כמוות אהבה שביניהם.

אלול תש"פ הוא אלול שונה.

מזה חודשים עומדים להם 'אלול' מן הצד האחד, 'הישיבות' מן הצד השני, רואים את העולם השרוי בתבהלה, וממתינים בדריכות, צופים בחרדה, תוהים אם גם השנה יזכו להסתופף יחד, או שמא – חס וחלילה…

עוד לפני בוא האלול, הקיץ עצמו היה אתגר גדול לקיומו של עולם הישיבות, ולדמותו של בן-הישיבה. הצורך ללמוד תורה 'באף', כהגדרת מרן שר התורה שליט"א, לא היה קל לכולם.

ומבחינה טכנית – הקושי באלול היה צפוי להיות גדול מהאתגר שבקיץ. העובדה שמדובר ב'זמן' קצר, הקשתה על ההיערכות הטכנית והחוקית, ואיימה להפוך את ה'אלול' מזמן של חיזוק והתעלות, לזמן של רפיון ואוזלת יד.

עיני העדה, העיניים הצופיות למרחוק, הרימו קולם כשופר, הריעו כחצוצרות: "הגזירה הגדולה ביותר בעת הזאת" – קראו מרן שר התורה שליט"א ורבינו מרן ראש הישיבה שליט"א – "היא הביטול תורה הגדול".

ולקולם, 'ויחרד כל העם מאוד'.

ראשי הישיבות שליט"א עמלו, מנהלי הישיבות טרחו, והנה, ברוך ה', אושר מתווה, ועולם הישיבות כולו – בצורה ובאופן יוצאי דופן, עם הכל ולמרות הכל, פותח שוב את שעריו. שהחיינו וקיימנו והגיענו לרגע המרגש הזה – 'פתיחת הזמן'.

לא סתם זמן: 'זמן אלול'. לא סתם 'זמן אלול': 'זמן אלול תש"פ'.

כן, 'זמן אלול תש"פ'!

אלול תש"פ ייצרב לעד בתולדות דברי הימים של עולם הישיבות ושל הציבור החרדי.

וכל כך למה?

כל מי שעבר במפתנה של ישיבה יודע היכן ומתי קנה לו חודש אלול את סגולתו. עם ישראל, שהיו ברום המעלה בעת קבלת התורה, נפלו לדיוטא תחתונה בחטא העגל. משה רבינו, הרועה הנאמן, מתפלל בעדם ארבעים יום, ואחר עולה למרום פעם נוספת, לקבל את הלוחות השניות.

בראש חודש אלול עולה משה למרום, לקבל את התורה. עת רצון, פיוס והתקרבות. השופר מריע במחנה, ולזכרו – ראש חודש אלול שבכל שנה הפך ליום המסמל את ההתנערות מעפר החולין, את היקיצה משנת היומיום.

משה רבינו עולה לשמים, גדודים מכאן ושרפים מכאן, 'לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי', – בלתי לד' לבדו.

מראש חודש, מאותה עת רצון שבה התנתק משה רבינו מעולמנו החומרי, ועלה לשמים לקבל את התורה, עם ישראל כולו אומר מדי יום ביומו את מזמור 'לדוד ה' אורי'. מזמור שכל כולו זועק מסר אחד: 'בלתי לד' לבדו'.

'אחת שאלתי', שבתי בבית ה', לחזות, ולבקר. 'יצפנני בסוכו', יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני. אני בפנים, בתוך בית המדרש, מנותק לחלוטין מכל העולם שבחוץ, כל חמודי תבל נעצרים בפתח הישיבה – לא כי הם לא יכולים להיכנס: כי הם פשוט מאבדים שם משמעות לחלוטין.

משה רבינו התנתק מהארץ ועלה לשמים, ותופשי התורה, תלמידי הישיבות, מתנתקים מן החולין ונכנסים לתוך ה'תיבת נוח', יצפנני בסוכו.

זהו האלול.

אלול תש"פ עולה על כולנה!

באלול תש"פ אמהות דאגניות אורזות את מזוודות בניהן, מנגבות דמעה סוררת, יודעות שבניהן הולכים ללמוד ארבעים יום רצופים בלי לצאת מהישיבה. הם לא יחזרו הביתה לשבת, ואף לא 'יקפצו' לביקור של ליל-שישי.

הם נכנסים לישיבה באותו יום שמשה רבינו עלה לשמים, ויוצאים ממנה באותה עת שהתבשר 'סלחתי כדבריך'. ובכל אותם ארבעים יום סגוליים, הם מנותקים לגמרי, לגמרי – – – מהבית, מהסביבה, מהעולם. 'בלתי לד' לבדו'.

אלול כזה, שבו אתה נכנס ל'קפסולה' בתחילתו, ו'ננעל' בה עד צאתו, – אלול כזה עוד לא היה לנו. לא היה!

זהו האלול של משה רבינו, על האלול הזה דיבר דוד המלך.

אה! איזה אושר לעמוד היום בפתחו של בית המדרש, לראות את העיניים הבורקות, המתרגשות, של בחורי הישיבות, במיטב שנותיהם, חוזרים אל ספסלי היכלי התורה, שבים אל הסטנדר ואל הגמרא, מתאחדים עם רש"י ועם 'תוספות'.

מה לי ביבי ומה לי גנץ, את מי מעניין אם יש תקציב או אין תקציב. 'אמר אביי' יתנגן בשפתותיהם, בפימו שיר חדש. 'יצפנני בסוכו', כפשוטו.

'אמת מה נהדר' – – –