שלום וברכה מורי ורבותי!
שתי שאלות שלכם שהגיעו בו ביום!
השאלה הראשונה: "רעייתי בחודש תשיעי וחטפה קורונה", בלשון השואל, "ומשרד הבריאות הודיע לה שהיא הולכת להיכנס לחדר הלידה לבד ללא אביה, אימה, בעלה או יתר בני המשפחה, והיא גם אמורה לצאת משם לבד, ללא התינוק אותו תלד. הוא ילך למחלקה אחרת, היא תלך למחלקה אחרת, וישנו סיכוי סביר שהיא תכיר את התינוק רק שבועיים לאחר הלידה, והיא עצובה, אוהו כמה שהיא עצובה, היא בדיכאון עמוק".
שיחה נוספת שהייתה לנו היא עם משפחה שלמה שברגע זה התבשרה על היותה חיובית לקורונה ואת כולם מפנים למלונית, ומצב הרוח ברצפה, על הקרשים, מתחת למרתף…
שימו לב טוב מורי ורבותי!
חנה כל כך רצתה שיהיה לה ילד, עד שהיא הבטיחה לקדוש ברוך הוא: "תן לי בן ואני אפילו לא אכיר אותו. מיד כאשר אוכל להוציא אותו מהבית, אני אתן אותו לבית המקדש ושם הוא יעבוד אותך יום ולילה", כי כאשר אין ילדים יודעים להעריך ילד גם כאשר לא רואים אותו.
כאשר אין ילדים, יודעים ורוצים לקבל ילד גם אם בתמורה לכך יהיה צורך לִגְלוֹת לא רק מחוץ לבית, אלא אפילו מחוץ לארץ ואפילו מחוץ לאטמוספירה.
זה לא שבכל צרה שיש לנו אנחנו אמורים להסתכל על הסובלים יותר מאתנו, ממש לא!
זה אחרת לגמרי כאשר אתה מסתכל על הצרות שלך.
שים לב טוב!
כמה דברים טובים יש לך מסביבה של אותה צרה? האם אתה באמת אומלל ומסכן גדול כל כך, או שאתה מגדיל את הבעיה בזכוכית מגדלת עד שאתה כבר לא רואה את כל הדברים הטובים והיפים שקיבלת מהקדוש ברוך הוא?
אמא יקרה שאמורה ללוות את בנה בעולם הזה חמישים ושישים שנה ואולי אף יותר, האם באמת בטווח הארוך הזה תזכרי את השבועיים שהוא לא שהה לצידך?
משפחה שלמה שזכתה להקים בית נאמן בישראל ולראות נחת אמתית, האם באמת בטווח של דורות תצליח להיזכר באותם שבועיים שהיו צריכים להצטמצם באיזושהי מלונית? ממש לא!
זה סוג של בגידה במתנה הגדולה שהעניק לנו הקדוש ברוך הוא.
מתרכזים בטוב, מתמקדים בו, ונהיים מאושרים באמת, כי אין לאף אחד מאתנו סיבה לא להיות מאושר.
ברוכים תהיו!
