הטור של שושנה חן: קרבים ליום בו חרדי יחשוש ללכת ברחוב

פתיחת חלק מתלמודי התורה והישיבות במגזר החרדי מסמלת מאבק בשני צירים מכריעים: מחד, מרכזיות לימוד התורה והנחלתה לדורות הבאים; מאידך, עוצמתם של גדולי ישראל. שני אלה, טענו מומחי מגזר בעיני עצמם, נחלשו במהלך משבר הקורונה. מול כל זאת, ממשל מחושב ומתכנן ולא פרטאצ'י, ממשל המכיל את אזרחיו ולא מנותק מהם וכופה עליהם, לא היה מגיע לעימות הזה. ניתן היה לטפל בבעיה מראש.

מדינת ישראל עתירת הפרויקטורים והשרים רק העמיקה את השסע בגלל היעדר משילות ובורות. במקום ליצור פתרונות, היא הולידה בעיות חדשות. המדינה יצרה מציאות בה כל חרדי מרגיש נרדף.

מהר מאוד הוא יחשוש ללכת ברחוב, במדינתו, בין ששלח את ילדיו השבוע לישיבה או שנמנה עם ציבור לא מבוטל שיושב עם ילדיו הרבים בדירה צפופה כי לא כל מוסדות הלימוד נפתחו. במדינת היהודים הדמוקרטית די בזקן, כיפה ופאה כדי שיצמידו לך אות קין. במקום שהקורונה תאחד, המונח שתי מדינות לשני עמים קיבל משמעות אחרת, בלי קשר לפלסטינים.

אין ספק כי ציבורים שונים החליטו כי הקורונה לא נמצאת באג'נדה שלהם. זה קרה בחתונות, בלוויות, בטישים. השבר העכשווי נוצר משום שהחילונים לא מבינים שעבור רבים תלמוד תורה הוא הפתרון. ככל שנרבה בו, כך תמהר המגפה להיעלם. אפשר לא להסכים לכך, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזו אפילו לא המצאה חרדית. במשך אלפי שנים מוכר בהיסטוריה היהודית הציבור שהאמין שביטול תורה משמעותו אובדן הנפש ובגידה בתכלית החיים – מה שהרבה יותר גרוע מקורונה וגם ממוות. האמונה הלכה איתו בזמנים בהם המוות היה חלק מההוויה היומיומית, ולא חסרו תקופות כאלו. "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי", כתב דוד המלך.

אני בת למשפחה שבניה למדו תורה בגטו ורשה תוך סכנת חיים. בארץ הזאת חיים צאצאי יהודי תימן שלמדו תורה מחומש אחד לחדר שלם וצאצאי יהדות משהד וברית־המועצות לשעבר שלמדו תורה תוך סיכון חיים. אנחנו פותחים את יומנו בתפילה "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל". אבל לא דאגנו מספיק להסביר מחוץ למחנה החרדי את הטעם הערב של התורה.

תפיסת העולם החרדית רואה בתורה את ספר ההוראות האולטימטיבי. ללא לימוד שלה העולם לא יתקיים. החדרים והישיבות הם כור היתוך. החברותות, הבראן (אש), הצעקות המאפיינות את הלימוד באולם, ההתמדה שחשובה לא פחות מההישגים האינטלקטואליים. קשה להסביר את זה, במיוחד בחברה שהופכת יותר ויותר אכולת דעות קדומות, שטחיות וסטריאוטיפיות.

במגזר החרדי יש חילוקי דעות בשאלה איך צריך לשמור על פיקוח נפש בתנאי קורונה. הרב אשר וייס, פוסק ידוע, ראשי ישיבות ליטאים לא מעטים וגם אדמו"רים חסידים הביעו עמדה נחרצת: לא לפתוח חדרים וישיבות. הרב חיים קנייבסקי סבור אחרת. ואגב, גם לפותחים מוסדות לימוד הוא הורה להקפיד על כללי בטיחות. חילוקי דעות אינם המצאה של היום, הם לב־ליבו של התלמוד.

לפרויקטור הקורונה, שר הבריאות או ראש הממשלה אין את הכלים להכריע מהו פיקוח נפש. הכרעה זו כרוכה בניהול סיכונים, תוך הקשבה לדעת מומחים. ומי שחושב שהרב קנייבסקי לא נחשף לדעות של מומחים בנושא הקורונה, לא יודע מה הוא שח. בעיניו, הפסקת לימוד התורה במוסדות החינוך לבנים מוסיפה סכנה למגפה ולא מפחיתה ממנה. כמו שרופאים ומדענים בעולם סבורים שהנזקים הנפשיים והכלכליים של הסגר עולים על הסכנה הבריאותית.

אני לא יכולה שלא להתפעל מהאומץ של היהודי בן ה־92. נאה דורש ונאה מקיים. הוא לא הפסיק ללמוד תורה יום אחד מאז שלמד לקרוא, כולל בימי הקורונה. הוא לא חת מראש הממשלה ומלחצים פוליטיים. ממרומי גילו, מול המשפחה המסועפת שהקים, מה שחשוב לו הוא לימוד התורה של ילדים מגיל חמש, נערים ובחורים, רובם המכריע זרים לו לחלוטין. גם הקורונה בה חלה לא שינתה את תכלית חייו. אין לי ספק שהרב קנייבסקי דואג דאגה אמיתית לכל יהודי, בארץ ובעולם, הרבה יותר מכל חברי ממשלת ישראל והכנסת גם יחד. למרות עוצמתו, לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. די לראות את תנאי מגוריו. קטונתי.

כמה אנשים בישראל מוכנים להעריך נתונים אלה? איזה מחיר נשלם כחברה בגלל חוסר היכולת להעריך את האחר? כמה נשלם, כפרטים, במפגשי חילונים וחרדים בעבודה, בבית החולים, בחנויות, ברחוב? עד כמה ייכרכו כל החרדים באשר הם חרדים בחבילה מנודה אחת של מרעילי בארות כשהשיסוי הוא הכוכב הנולד התורן?

הטור מתפרסם הבוקר בעיתון 'ידיעות אחרונות'