אלף ימים חלפו אתמול, י"ז בתמוז, מאז טבח שמחת תורה תשפ"ד. אלף ימים למחדל הנורא ולמלחמה שהחלה באותו בוקר ועדיין לא הסתיימה. נכון, בשבועות האחרונים אין אזעקות תכופות, אין ריצות בלתי פוסקות למקלטים, והשגרה חזרה כמעט לכל מקום. אבל זו רק אשליה של שקט. המלחמה עדיין מתנהלת, רק בכותרות אחרות ובחזיתות אחרות.
במישור הצבאי השיגה מדינת ישראל בס"ד הישגים דרמטיים: ראשי חמאס וחיזבאללה חוסלו, איראן איבדה חלק ניכר מההרתעה שלה, וגם האפשרות לתקוף אותה ישירות כבר אינה נחשבת לטאבו. מנגד, תמונת הסיום עדיין רחוקה: חמאס טרם הוחלף ברצועה, חיזבאללה עדיין מחזיק בנשקו, המשטר האיראני נותר על כנו, סוגיית האורניום המועשר רחוקה מפתרון, וההבנות עם ארצות הברית ממשיכות להתעכב.
ואז, כמעט בלי הכנה מוקדמת, שוב משתנה התמונה. טראמפ חוזר לאיים על איראן, נחתם הסכם עם לבנון, ומה שנראה לפני שבוע כקיפאון מוחלט מקבל לפתע תפנית. במזרח התיכון כבר למדנו מזמן שאי אפשר לתכנן אפילו יום אחד קדימה. ישועת ד' כהרף עין.
ובתוך כל זה, נדמה שגם הפוליטיקה הישראלית חזרה במהירות למסלולה המוכר. התקשורת אמנם העניקה בולטות נרחבת לציון אלף הימים, אך מיהרה לקשור אותו גם לחוק יסוד לימוד תורה, שעבר אתמול בקריאה ראשונה בכנסת (ראו להלן), תוך שילוב מתקפה צפויה על הממשלה, העומד בראשה והמפלגות החרדיות.
גם המערכת הפוליטית שבה לעסוק בסיסמאות בחירות, בסקרים, בקמפיינים ובהתכתשויות, כאילו לא חלפו אלף ימים מאז אותה שבת. אפילו נתניהו נסחף לכך. השבוע התראיין לראשונה מזה זמן רב לכלי תקשורת ישראלי (ערוץ 14 כמובן), והשיב במשך יותר מארבעים דקות על שורה ארוכה של שאלות. אבל משפט אחד בלבד השתלט על סדר היום. כשנשאל כיצד השתנה מאז שבעה באוקטובר, השיב בחיוך: "ירדתי במשקל".
אין צורך להצטרף ל"מקהלת המזדעזעים" האוטומטית של האופוזיציה והתקשורת. אולם גם מי שסבור שחלק גדול מהביקורת נגוע בשיקולים פוליטיים, יכול לומר ביושר שזו הייתה בדיחה מיותרת וחסרת טעם. בפועל, נתניהו השתנה מאוד מאז פרוץ המלחמה, וגם מבקריו מודים שהוא נטש את מדיניות ההכלה ועבר למדיניות התקפית הרבה יותר, שהובילה לשורת הישגים צבאיים משמעותיים. זו הייתה יכולה להיות גם תשובתו.
הוא יכול היה להוסיף ולומר שמאז הוא מהרהר יום יום בנופלים ובמשפחותיהם, בשבויים שחלקם נרצחו וחלקם שוחררו ובצלקת שהותירה בו המלחמה. במקום זאת, הוא העניק ליריביו את מתנת הבחירות הראשונה שלהם.
ספק אמנם אם המשפט הזה יכריע את הבחירות, אבל אין ספק שהוא עוד ילווה אותן, וייכנס לפנתיאון המשפטים של הפוליטיקה הישראלית, לצד "הערבים נוהרים לקלפיות" ו"בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים". מעתה יש גם: "ירדתי במשקל מאז השביעי באוקטובר". טעות!
ממשלה רחבה
אם יש ביטוי אחד שחזר השבוע שוב ושוב בכל המחנות הפוליטיים, הרי זו "ממשלה רחבה". לכאורה, אחרי אלף ימי מלחמה, כולם הגיעו לאותה מסקנה: די לחרמות, די לפילוג, הגיע הזמן לאחדות. אלא שמאחורי אותה מילה מסתתרות לפחות שלוש ממשלות שונות לחלוטין.
נתניהו מדבר על "ממשלה רחבה לאומית". במהלך הראיון שהעניק השבוע אמר כי בממשלה כזו ניתן יהיה להעביר בהסכמה גם את חוק הגיוס וגם את הרפורמה המשפטית. כיצד בדיוק תושג אותה הסכמה, הוא לא הסביר. גם השאלה מי יהיו שותפיו לממשלה כזו נותרה פתוחה. אבל המסר ברור: הציבור עייף מהחרמות, והסקרים מלמדים שרבים מעדיפים לראות ממשלה רחבה על פני עוד מערכת בחירות.
גם בני גנץ מדבר כבר חודשים על ממשלת הסכמות לאומית. מבחינתו זו כמעט תפיסת עולם. אלא שכעת הוא כבר אינו לבד. יותר ויותר פוליטיקאים מצטרפים לרעיון, כל אחד מן הזווית שלו וכל אחד בהתאם למצבו בסקרים.
גם בגוש השינוי החלו להשתמש באותה שפה. אלא שכאשר בגוש השינוי מדברים על "ממשלה רחבה", הם מתכוונים לממשלה שונה לחלוטין מזו שעליה מדבר נתניהו. אם לא יצליחו להגיע ל-61 מנדטים, "הממשלה הרחבה" עלולה לכלול גם הישענות על המפלגות הערביות (ראו לקמן).
במילים אחרות, לא חל מהפך אידיאולוגי באף מפלגה. הפוליטיקאים לא גילו לפתע את קסמה של האחדות. הסקרים הם שדחפו אותם לשם. ככל שהחשש מתיקו פוליטי גובר, כך גם גובר החיפוש אחר נוסחאות חדשות להרכבת ממשלה.
גם הסיסמאות משתנות בהתאם לסקרים. אתמול כולם דיברו על חרמות. היום כולם מדברים על אחדות. ההבדל היחיד הוא שכל אחד מתכוון לממשלה שבה הוא יהיה בפנים, והיריב שלו יישאר בחוץ.
"ברית האחים" המסיתה
כלל ידוע במערכות בחירות: ככל שפוליטיקאי נחלש בסקרים, כך הוא מעלה את גובה הלהבות. ככל שמערכת הבחירות מתקדמת והמצוקה הפוליטית גוברת, כך גם השפה הופכת חריפה יותר. יאיר לפיד נחשב זה מכבר לגדול מובילי קמפיין ההסתה נגד הציבור החרדי. מצבו בסקרים רק מגביר את עוצמת ההסתה.
בנאומו בכנס הרצליה השתלח יו"ר האופוזיציה בחוק יסוד לימוד תורה ובנציגי הציבור החרדי במילים חריפות במיוחד: "הפוליטיקאים החרדים אומרים שלא מעניין אותם שהילדים של משרתי המילואים והחברה הכללית מתים. כל מה שחשוב להם הוא העברת כספים למגזר".
מדובר כמובן בעלילת דם זולה. איש מהנציגים החרדים לא אמר דברים כאלה, ואף אחד מהם אינו אדיש לנופלים או למשפחות השכולות. אבל במערכת בחירות, כאשר המפלגה שלך מדשדשת והסקרים אינם מאירים פנים, הכותרת הופכת לעיתים חשובה יותר מן העובדות.
לפיד נמצא באחת התקופות הקשות בקריירה הפוליטית שלו. גם האיחוד עם בנט לא עצר את הירידה בסקרים, בעוד איזנקוט ממשיך למשוך אליו מצביעים מן המרכז. במצב כזה, החרדים הופכים שוב לשק החבטות, ומותר לומר עליהם הכול.
גם העיתוי אינו מקרי. חוק יסוד לימוד תורה סיפק ללפיד, הזדמנות לחזור לשדה הקרב המוכר ביותר שלו. מי שעשה את שירותו הצבאי בעיתון "במחנה", ממשיך גם היום להצטיין בעיקר בקרבות מילוליים. מבחינתו, זהו ניסיון להחזיר הביתה מצביעים שאיבד.
אגב, לפיד אינו הראשון. עוד לפניו האשים בנט את הציבור החרדי בכך שהוא שוחק את חיילי צה"ל ואף קשר בין סוגיית הגיוס לבין מספר הנופלים. השבוע הצטרף גם לפיד לאותו קו. "ברית האחים" המסיתה חזרה לעבוד. כל עוד הסקרים לא יחייכו אל בנט ולפיד, גם ההסתה נגד החרדים תמשיך להיות חבל ההצלה הפוליטי שלהם.
מחיר היהירות
בשיחות סגורות ביניהם, תוהים בוודאי נפתלי בנט ויאיר לפיד, היכן בדיוק טעו בכל הקשור לגדי איזנקוט. כיצד לא לקחו בחשבון שהאיחוד המוקדם ביניהם, שנועד לבסס את בנט כמנהיג הגוש וללחוץ על איזנקוט להצטרף אליהם, ישיג דווקא את התוצאה ההפוכה. חודשיים בלבד חלפו מאז ההכרזה על "המפץ הפוליטי הגדול", ובמקום שאיזנקוט ייחלש וייאלץ להצטרף אליהם, הוא הפך למגנט של מנדטים, בעוד הם ממשיכים לצנוח בסקרים.
קריאתם היהירה באותה מסיבת עיתונאים: "גדי, אנחנו מחכים לך", נאמרה מתוך הנחה שהוא יצטרף כגלגל שלישי. היום אותה קריאה נשמעת הרבה יותר כמו בקשת עזרה וחבל הצלה. אלא שאיזנקוט אינו ממהר להיענות: בסביבתו אומרים כי איחוד משולש בשלב הזה רק יקטין את כוחו וירחיק ממנו מצביעי "ליכוד לייט", שמוכנים לשקול להצביע עבורו דווקא משום שאינו מזוהה עם לפיד ובנט. במקרה הטוב מבחינתו, אותם מצביעים יישארו איתו. במקרה הפחות טוב, הם יעדיפו להישאר בבית. במקרה הגרוע הם יחזרו היישר לליכוד, ומכך הוא חושש.
זו גם הסיבה שבנט ולפיד שינו אסטרטגיה: במקום לתקוף את איזנקוט, הם הורו לאנשיהם להפסיק את האש הישירה נגדו. הם מבינים שכל מתקפה רק מחזקת אותו ומחלישה אותם. במקום זאת הם מנסים להבליט את ניסיונם הפוליטי, תוך רמז ברור: אנחנו כבר היינו ראשי ממשלה, איזנקוט עדיין לא.
גם דף המסרים של בנט, שנחשף השבוע, מדגיש שוב ושוב את יתרון הניסיון: "בנט מביא ניסיון אדיר, למדינה אין זמן לניסיון". המסר הזה נועד לחדד את ההבדל בינו לבין הרמטכ"ל לשעבר, גם אם העקיצות כלפיו הפכו מרומזות יותר. במקביל, בסביבתם מקווים שהמומנטום של איזנקוט ייבלם בדרך, וממתינים ל"מהמורה" פוליטית שתעצור את נסיקתו. במילים אחרות: בנט לפיד מחכים למעידה בקמפיין של איזנקוט (לידיעת רונן מנליס).
ולמרות כל הפרשנות הזו, גם בסביבת איזנקוט אינם פוסלים איחוד בעתיד. כדי שזה יקרה צריכים להתקיים שני תנאים במקביל: בנט ולפיד ימשיכו להיחלש, ובאותו זמן הליכוד יפתח מחדש פער משמעותי על איזנקוט. רק אז, אם יחוש שהוא זקוק לתוספת כוח כדי להיצמד לנתניהו, הוא עשוי לחשב מסלול מחדש ולהסכים לאיחוד. במקרה כזה, מי שעלול לשלם את המחיר הכבד ביותר הוא דווקא לפיד, שייאלץ להסתפק במספר קטן בהרבה של מקומות ברשימה המשותפת.
כאמור כרגע המציאות הפוכה לחלוטין: איזנקוט אינו זקוק לבנט וללפיד. הם אלו שזקוקים לו. היפוך התפקידים הושלם: מי שלפני חודשיים ביקש להכתיב לאיזנקוט את כללי המשחק, מגלה שעכשיו איזנקוט הוא זה שקובע את הכללים. ברצותו יתאחד עימם וברצותו ידחה אותם.
מפתח הזהב
כל מי שמיהר להספיד את בני גנץ, וחשב שהאיש סיים את הסיבוב הפוליטי הקצר שלו, כדאי שימתין מעט. דווקא מי שנראה כיום כשחקן משני ושולי במערכת הבחירות, עשוי להתברר אחריה כשחקן החשוב ביותר בהרכבת הממשלה.
לפי הסקרים האחרונים, אם גנץ ירוץ יחד עם דדי שמחי ויועז הנדל, כפי שמסתמן, הרשימה המשותפת צפויה לקבל כשבעה מנדטים. גנץ אמור לעמוד בראשה, אחריו שמחי ולאחר מכן הנדל. לפי שעה הנדל מערים קשיים ודורש התחייבות שלא להצטרף לממשלה עם המפלגות החרדיות. גנץ ושמחי מסרבים. מבחינתם, הדגל המרכזי הוא דווקא "אי החרמה".
גנץ ממשיך להצהיר בפומבי שאינו פוסל ישיבה עם אף אחד מהגושים, והוא למעשה היחיד במערכת הבחירות, שממשיך לדבוק בקו הזה. דווקא העמדה הזאת, שבעיני רבים נתפסה כחולשה, עלולה להפוך ליתרון הגדול ביותר שלו.
בעוד בנט, איזנקוט, ליברמן ויאיר גולן חוזרים בכל הזדמנות על הסיסמה "רק לא נתניהו", גנץ משאיר לעצמו את שתי הדלתות פתוחות. הוא גם משוכנע שהסקרים אינם משקפים את כוחו האמיתי, וכפי שכבר קרה בעבר, הוא מאמין שביום הבחירות יפתיע עם מספר דו ספרתי של מנדטים. חלומו הגדול הוא לעקוף את בנט ולפיד, שהותירו אותו מאחור כשחילקו ביניהם את ראשות הממשלה בממשלת השינוי.
מי שמתקשה להבין את האסטרטגיה הזאת, מוזמן להיזכר בבחירות 2021. גם נפתלי בנט הגיע אז עם מספר חד ספרתי של מנדטים, אבל החזיק במפתח להקמת הממשלה. הוא יכול היה ללכת עם נתניהו, ויכול היה ללכת עם גוש השינוי. ברגע שהבין את עוצמת הקלף שבידיו, הוא הציב תנאי ברור לגוש השינוי: ראשון ברוטציה. מספר המנדטים שלו היה משני, אבל עמדת ההכרעה היא שקבעה את המחיר.
עד לאחרונה היו מי שהעריכו כי אביגדור ליברמן, ינסה למלא את התפקיד הזה בבחירות הקרובות. אלא שליברמן כבר הבהיר שלא יישב עם נתניהו, ובכך סגר לעצמו אחת משתי הדלתות. גנץ, לעומתו, מקפיד שלא לסגור אף אחת מהן.
אם כך יהיה גם לאחר הבחירות, לא מן הנמנע שהוא יהיה זה שיציב את התנאים: לאיזנקוט, שותפו לשעבר שהפנה לו עורף; ללפיד, שנוא נפשו; ואולי אפילו לנתניהו. וכך בדיוק כפי שבנט דרש וקיבל ראשון ברוטציה עם שבעה מנדטים, גם גנץ עשוי לדרוש את אותו המחיר.
השורה התחתונה פשוטה: בפוליטיקה הישראלית לא תמיד מי שמביא את מספר המנדטים הגדול ביותר, מגיע ראשון ללשכת ראש הממשלה. לפעמים דווקא מי שמחזיק במפתח הזהב הוא זה שפותח ראשון את דלת הלשכה. לכן, מי שמיהר להספיד את בני גנץ, עוד עלול לגלות שהאיש שנדחק לשולי הסקרים הוא גם הראשון שנכנס ללשכת ראש הממשלה. זה נשמע דמיוני ותיאורטי, אבל יכול בהחלט להפוך למציאותי.
כביש המנדטים
יש פרשנויות פוליטיות שנשכחות אחרי כמה שעות, ויש כאלה שמצליחות לזקק רעיון שלם באמצעות דימוי אחד. הפרשנית הפוליטית טל שניידר, עשתה זאת השבוע כשהפכה את מפת הכבישים של מדינת ישראל למפת הבחירות. נדמה שקשה למצוא דימוי מדויק מזה למערכת הבחירות הנוכחית.
על פי מפת הדרכים הפוליטית, גדי איזנקוט הוא כביש 4; נפתלי בנט ויאיר לפיד הם כביש 2; ואילו נתניהו והליכוד הם כביש 60. כולם שואפים בסופו של דבר להתחבר לכביש 1, הדרך המובילה ללשכת ראש הממשלה בירושלים.
החלוקה עצמה מעניינת: כביש 2 הוא כביש החוף, תל אביב, הרצליה, קיסריה, ההייטק, הים והבועה הליברלית. זהו הקהל שאליו פונים בעיקר בנט ולפיד. מנגד ניצב כביש 60, המהווה את הציר ההררי המחבר בין ההתיישבות ביהודה ושומרון, הערים המעורבות והמרחב האידאולוגי של המחנה הלאומי. זהו הכביש שעליו נוסע נתניהו כבר שנים. לא במקרה טרח להעניק לו לאחרונה את השם "דרך התנ"ך", שם שמבטא היטב את הזהות הלאומית וההיסטורית שהוא מבקש להדגיש גם בקמפיין הנוכחי.
איזנקוט, לעומת זאת, אינו מחפש את תל אביב של שדרות רוטשילד, וגם לא את ההתיישבות האידאולוגית שעל רכס ההר. הוא מכוון אל הרצועה הרחבה של מדינת ישראל העובדת: כפר סבא, פתח תקווה, קריית אונו, ראשון לציון, חולון והיישובים שביניהן. ישראל שקמה בבוקר לעבודה, עומדת בפקקים, משלמת משכנתה ומחפשת בעיקר יציבות אחרי שנות מלחמה וטלטלה.
גם השקת הקמפיין שלו השבוע שידרה את המסר הזה. לא בהאנגר בנמל תל אביב, ולא במופע ענק עם זיקוקים, אלא בדרום השרון, סמוך לכביש 4. שום פרט לא נבחר במקרה. אפילו הנאום היה "איזנקוטי": פשוט, ענייני, נטול סיסמאות והתלהבות. הוא לא ביקש להיראות כמו כוכב פוליטי, כפי שהופיע בזמנו גנץ, וכפי שבנט ולפיד מנסים לשדר. להפך. הוא שידר בדיוק את מה שהוא: רמטכ"ל לשעבר, אב שכול ואיש מערכת שמעדיף שקט על פני רעש.
גם הקהל התאים לתפאורה: לא צעירים עם דגלים ורחפנים, אלא ציבור מבוגר וממלכתי, שמחפש סדר לפני כריזמה, ומוכן לוותר על אנגלית רהוטה ומצוחצחת. הקמפיין כולו מכוון לאותו ישראלי ממוצע של כביש 4, ולא לשום בייס אידאולוגי מובהק.
אלא שכאן בדיוק מצוי הקושי: כביש 4 יכול להביא הרבה מנדטים, אבל הוא אינו מסתיים בלשכת ראש הממשלה. בסופו של דבר, מי שמרכיב ממשלה בישראל צריך לדעת לרדת גם לכבישים אחרים, להתחבר למחלפים נוספים ולבנות קואליציה, לא רק קמפיין.
זה בדיוק המבחן שממתין עכשיו לאיזנקוט. את כביש 4 הוא כבר סימן לעצמו. השאלה האם יצליח למצוא גם את הדרך שמובילה ממנו לבלפור.
חשבון הגוש
כלפי חוץ משדרים ראשי גוש השינוי ביטחון מוחלט, בדיוק כפי שמחייב כל קמפיין בחירות. בפוליטיקה אין מקום להססנות: מי שמשדר חולשה מאבד קולות, ומי שמשדר ביטחון, לפחות משאיר לעצמו סיכוי לנצח. בהתאם לכך מתנהגים גם ראשי הגוש: יאיר לפיד הכריז השבוע שנתניהו לא ירכיב עוד ממשלה. איזנקוט מדבר על ניצחון, ובנט משוכנע שהמומנטום עוד יתהפך לטובתו. אלא שמאחורי הקלעים עוסקים ראשי הגוש פחות בסיסמאות ויותר בחשבון פשוט: האם בכלל קיימים 61 מנדטים שיחליפו את הממשלה.
החשש הראשון נוגע דווקא לרע"ם, מפלגתו של מנסור עבאס, השותף הטבעי, גם אם אינו מוצהר, של גוש השינוי. על פי הסקרים האחרונים מתנדנדת רע"ם סביב אחוז החסימה. לכאורה מדובר בארבעה מנדטים בלבד, אבל בגוש השינוי יודעים שזו עלולה להיות אבן הדומינו הראשונה. אם רע"ם תישאר מחוץ לכנסת, כל אותם קולות יירדו לטמיון, והדרך להחלפת השלטון תהפוך לכמעט בלתי אפשרית.
בהקשר הזה ראוי להזכיר את בחירות 2019, כאשר בנט ואיילת שקד התרוצצו סביב פחי האשפה בקלפיות בניסיון לאתר כ-1,400 קולות שחסרו להם כדי לעבור את אחוז החסימה. כבר אז הוכח כיצד מערכת בחירות שלמה עשויה להיות מוכרעת על מספר זעום של קולות.
גם דבריו השבוע של איזנקוט ב"כנס הרצליה" לא נשמעו מקריים: איזנקוט דיבר על אפשרות שבה יעמוד לרשותו גוש של 58 מנדטים בלבד, והבהיר כי גם אז יפעל להחלפת נתניהו. הוא לא פירט כיצד בדיוק יעשה זאת, אבל הרמז היה ברור: גם במחנה שלו מבינים שהמתמטיקה הקואליציונית אינה מסתיימת במפלגות הציוניות בלבד, אלא גם במפלגות שבלעדיהן אין 61, אבל את שמן מעדיפים בגוש השינוי שלא להזכיר בקול רם (רע"ם).
מכאן גם אפשר להבין תופעה נוספת שהולכת ומתפתחת במערכת הפוליטית: יותר ויותר אישי ציבור מדברים לפתע על ממשלת הסכמות, ממשלה רחבה או ממשלת אחדות. גנץ, יועז הנדל (מסתייג רק מהחרדים והערבים), דדי שמחי, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, איילת שקד ואחרים מציגים מודלים שונים לאותה נוסחה. קשה להאמין שמדובר במקרה. ככל שהחשש מפני תיקו פוליטי גובר, כך הולך ומתרחב גם החיפוש אחר נתיב מילוט שיאפשר הקמת ממשלה בלי מערכת בחירות נוספת.
זו אולי התמונה האמיתית שמסתתרת מאחורי הסקרים המחמיאים לגוש השינוי. כלפי חוץ הם משמיעים הכרזות ניצחון, אבל מאחורי הקלעים כבר עוסקים ביום שאחרי. בסופו של דבר, גם הסקרים הטובים ביותר אינם משנים את המציאות: הדרך להחלפת נתניהו עדיין עוברת דרך רע"ם.
ממשלת מיעוט
מי שחושב שגוש השינוי יהסס מלהסתמך על רע"ם והמפלגות הערביות בדרך להקמת הממשלה הבאה, טרם הפנים לאן נושבת הרוח. כבר לפני כמה חודשים כתבנו כאן שאם לגוש נתניהו לא יהיו 61 מנדטים, נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. לא מפני שהצד השני ישיג רוב משלו, אלא מפני שהוא ימצא דרך אחרת להקים ממשלה.
גדי איזנקוט כבר אינו מסתיר זאת: בעבר הדברים נפלטו מפיו כמעט כבדרך אגב וחוללו סערה. היו שלעגו לו וטענו שהוא טירון פוליטי, שפלט בקול את מה שאחרים רק חושבים. השבוע, בכנס הרצליה, דבריו כבר נאמרו בצורה ברורה הרבה יותר.
הוא אמנם הציב יעד של "61 מנדטים ציוניים", אך הוסיף מיד שגם אם יעמדו לרשותו רק 58 מנדטים, מטרתו תהיה להחליף את נתניהו. הוא לא פירט כיצד בדיוק יעשה זאת, אבל בפוליטיקה הישראלית לא צריך הרבה דמיון כדי להבין למה התכוון. איזנקוט חוזר ומצהיר שלא יישב עם נתניהו, אבל מקפיד שלא לפסול את האפשרות להסתמך על המפלגות הערביות.
מי שניסח השבוע את התרחיש הזה באופן החד ביותר הוא השר לשעבר חיים רמון, מהפוליטיקאים המנוסים בזירה, שעמד מאחורי לא מעט מהלכים פוליטיים במשך השנים. רמון אינו נמנה עם תומכי נתניהו, אך גם אינו מסתיר את ביקורתו החריפה כלפי מחנה "רק לא ביבי". השבוע הוא חזר על התחזית שהוא משמיע כבר חודשים: נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא.
התרחיש שהוא מצייר פשוט: המפלגות הערביות יקבלו יחד בין 12 ל-15 מנדטים, ואף אחד משני הגושים לא יגיע ל-61 מנדטים. במצב כזה, טוען רמון, תקום ממשלת מיעוט של גוש השינוי בתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות, ואולי אפילו בתמיכה מבפנים. לדבריו, זהו התרחיש הסביר ביותר לאחר הבחירות.
רמון אף מרחיק לכת וטוען כי אם כך יקרה, נתניהו יעדיף לפרוש מן החיים הפוליטיים ולא לעמוד בראש האופוזיציה. הוא עצמו אף מצהיר שהיה רוצה לראות את איזנקוט עומד בראש הממשלה הבאה.
אפשר להסכים עם התחזית הזאת ואפשר לחלוק עליה. אבל קשה להתעלם מכך שהיא משתלבת היטב עם הרמזים שמשדר איזנקוט עצמו. בגוש השינוי מבינים שאם הבחירות יסתיימו בתיקו, הדרך למנוע מנתניהו להמשיך ולהחזיק בתפקיד ראש ממשלת המעבר תהיה להחליפו מיד, גם באמצעות תמיכת המפלגות הערביות.
ליברמן ובנט משמיעים אמנם כיום קולות נגד, אבל אם זה יהיה המחיר היחיד להחלפת נתניהו, הם כבר ימצאו את הדרך להסביר לציבור מדוע הפעם המציאות מחייבת אחרת. "זו לא הייתה הבטחת ליבה", יאמר בנט. "מילה שלי זו מילה", יסביר ליברמן, "אבל הבטחתי גם לשלוח את נתניהו הביתה. עכשיו אני מקיים את ההבטחה החשובה יותר".
שעה של תורה
מאחורי ביקורו של יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ הרב אורי מקלב, בכלא 10, הסתתר פרט שלא פורסם עד כה. במהלך השיחות עם העצורים ביקשו בני הישיבות דבר אחד בלבד: להרחיב את שעות הלימוד בבית המדרש גם לימי החול. עד כה התאפשר להם ללמוד בצורה מסודרת בעיקר בשבת. מפקד הכלא סיפר לח"כ הרב מקלב כי נעתר לבקשה והחל מהשבוע תתווסף שעה יומית נוספת ללימוד תורה.
מבחוץ זו אולי נראית החלטה טכנית בלוח הזמנים של מתקן כליאה. עבור בני הישיבות העצורים, זו הייתה הבשורה החשובה ביותר. לא עוד הקלה בתנאי המעצר, אלא עוד שעה ליד הגמרא.
זו גם הייתה הנקודה הבולטת ביותר בביקור: אפשר היה לצפות שהשיחות יעסקו בתנאי הכליאה, בביקורי משפחות או בהקלות שונות. במקום זאת חזרו הבחורים שוב ושוב לאותה בקשה: עוד זמן ללמוד. מבחינתם, גם מאחורי דלתות הברזל, סדר היום נשאר אותו סדר יום.
בהמשך הביקור הגיע ח"כ הרב מקלב, גם לבית הדין הצבאי. במסדרונות ישבו הורים ובידיהם ספרי תהילים, ממתינים לדיונים בעניינם של בניהם. בחדרים סמוכים התנהלו באותה שעה דיונים על עבירות ביטחוניות, גניבות נשק ותיקים פליליים חמורים. המראה הזה המחיש את תחושת האבסורד שמלווה את הפרשה כולה.
אבל את הרושם העמוק ביותר הותיר דווקא פרט קטן: במהלך השיחה סיפר מפקד הכלא כי הוא זוכר בשמם כמה מבני הישיבות שהיו עצורים במקום. לא בגלל בעיות משמעת, לא בגלל עימותים עם הסגל ולא בגלל בקשות חריגות. הוא זכר אותם מסיבה אחת בלבד: הם היו הבחורים שכל הזמן ביקשו עוד שעה עם הגמרא.
בעולם הישיבות אין בכך שום חידוש. אבל כאשר גם מפקד כלא צבאי מבחין בכך ומוצא לנכון לציין זאת, זו כבר עדות שמספרת את הסיפור כולו.
סערה מתוזמנת
לא כל סערה פוליטית נולדת במקרה. יש סערות שנולדות בעיתוי מתוזמן, במיוחד כאשר מפלגה שלמה שקועה בפריימריז פנימיים ומחפשת כותרות בכל מחיר. זה בדיוק מה שקרה השבוע סביב דבריו של ח"כ הרב יצחק פינדרוס.
במהלך דיון שגרתי בוועדת הכנסת העלתה ח"כ עדי עזוז מ"יש עתיד" תרחיש תיאורטי על ירי ברגליהם של מפגינים החוסמים כבישים. ח"כ הרב פינדרוס השיב לה בציניות והזכיר מי היו הראשונים שחסמו כבישים וזכו אז לרוח גבית מצד היועמ"שית תחת הסיסמה: "אין מחאה ללא הפרעה ציבורית". באותו הקשר הזכיר גם את ח"כ נעמה לזימי, שתועדה בעבר כשהיא חוסמת את נתיבי איילון.
מכאן הדרך כבר הייתה קצרה. במפלגת "הדמוקרטים", הנמצאת בעיצומם של פריימריז צפופים, עם עשרות מועמדים הנאבקים על כל כותרת, נמצאה ההזדמנות המושלמת. בתוך דקות החל מסע מתוזמן היטב: המועמד יא-יא פינק מיהר להגיש תלונה במשטרה, מועמדים אחרים הגישו תלונות לוועדת האתיקה, ולבסוף הצטרפה גם נעמה לזימי עצמה למקהלת המגנים.
לאף אחד מהם לא באמת היה חשוב ההקשר שבו נאמרו הדברים או העובדה שח"כ הרב פינדרוס כלל לא קרא לפגוע באיש, בדיוק כפי שח"כ עדי עזוז לא קראה לירות בח"כ הרב גולדקנופף. אבל כאשר מתמודדים על מקום ברשימה, כל הודעה לעיתונות הופכת לנכס, וכל סערה, גם אם היא מלאכותית, הופכת לקרש קפיצה פוליטי. שבת שלום.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
