81 ימים נותרו עד יום הבחירות, ו"קמפיין הגעוואלד" המוכר של נתניהו עדיין לא החל. בשלב זה משדר ראש הממשלה ביטחון וניצחון. אבל לכולם ברור שככל שיתקרב מועד הבחירות, גם זה יגיע. נתניהו יעבור מתחנה לתחנה ומאולפן לאולפן ויזהיר בקולו: "אם לא תצאו מהבית להצביע, אנחנו עומדים להפסיד. השמאל והערבים יקימו ממשלה. צאו להצביע!"
בינתיים הוא עדיין אינו עושה זאת, אבל במפלגתו כבר מתחילים להדליק נורות אדומות. הראשון שהשמיע השבוע אזהרה פומבית היה יו"ר הקואליציה, ח"כ אופיר כץ, שמכיר היטב את תמונת המצב. הוא הזהיר מפני פיצול קולות במחנה הלאומי למפלגות קטנות שעלולות שלא לעבור את אחוז החסימה. "אלו קולות ימניים שילכו לאיבוד", אמר, "הם יישבו בבית ויראו איך השמאל מקים ממשלה".
לדבריו, השמאל הפסיד בבחירות הקודמות יותר ממאה אלף קולות בגלל משחקי אגו, "ועכשיו, כפי שזה נראה כרגע, זה עלול לקרות דווקא אצלנו". מדובר אולי במספר קטן של מנדטים, אבל הם עשויים להכריע את הבחירות. "אנחנו הולכים לסבול ארבע שנים", הזהיר.
בעבר ידע נתניהו להתערב ולאחד רשימות. כך נהג עם בן גביר, סמוטריץ' ואבי מעוז. הפעם המשימה מורכבת הרבה יותר. אין לו כל השפעה על מפלגות "הגוש השלישי", כמו הנדל–טרופר או ארדן-אדלשטיין. להפך. הן כבר מצהירות שלא ישלימו לו 61 מנדטים. במערכת הפוליטית מעריכים כי אם יידרשו לכך, הן קרובות הרבה יותר להמליץ על איזנקוט.
בשיחה שקיימתי השבוע עם ח"כ בכיר בקואליציה, שביקש שלא להיחשף, הוא הודה כי במסדרונות השלטון ובמשרדי הממשלה כבר מורגשת תחושה אחרת. "יש באוויר ריח של מהפך", אמר. "יותר ויותר אנשים מדברים על האפשרות שאיזנקוט יהיה ראש הממשלה הבא".
גם פרופ' משה כהן-אליה, המזוהה עם ערוץ 14, סיפר על מפגש עם מצביעי ליכוד ותיקים, רובם בני עדות המזרח, שאמרו כי הפעם בכוונתם להצביע לאיזנקוט. "נמאס להם מביבי", הסבירו. "הם מרגישים שהמדינה אינה מתפקדת".
לכך מצטרף גם "קמפיין ההצלה" התקשורתי, הקורא ליורדי השמאל בחו"ל להגיע במיוחד ליום הבחירות כדי להצביע. בתקשורת מדברים על כך בגלוי, ובארגוני השמאל נערכים לסייע למהלך. אם נוסיף לכך את הנתון שפורסם השבוע באוניברסיטת תל אביב, שלפיו כ-270 אלף ישראלים עזבו את הארץ בשלוש השנים האחרונות, רובם רופאים, מהנדסים ואקדמאים, הנוטים ברובם שמאלה, ברור מדוע בליכוד מביטים בדאגה על תמונת המצב. אם אכן הם יגיעו ארצה להצביע, זה עלול לשנות את התוצאות מקצה לקצה.
ולמרות הכול, ראוי לסיים בהערת אזהרה. זו אינה הפעם הראשונה שבה נשמעות תחזיות שכאלו. גם בעבר דיברו על "סוף עידן נתניהו", ובסופו של דבר הוא הצליח להפוך את המגמה ולנצח. ייתכן שגם הפעם זה יקרה. אלא שהפעם, כך מודים גם בתוך הליכוד, המשימה נראית קשה מתמיד.
קולות אבודים
עיקר החשש של הליכוד מאובדן השלטון נובע משריפת קולות במפלגות "הגוש השלישי", הזוכות לתמיכת מצביעי "הימין הרך". חודש נותר לסגירת הרשימות, והמפלגות הקטנות מסתערות על מאוכזבי הקואליציה. יועז הנדל וחילי טרופר השיקו את "בית ציוני", המכוונת לציונות הדתית הליברלית ולמילואימניקים, גלעד ארדן ויולי אדלשטיין השיקו מפלגה משלהם, עופר וינטר מאותת על כניסה אפשרית למרוץ, וברקע ניצבים בני גנץ ודדי שמחי, שעדיין לא הצליחו לסכם על ריצה משותפת ו"זהות" של משה פייגלין.
לכאורה, כל אחת מהמפלגות הללו הוקמה כדי להציל את המחנה. בפועל, אם לא תהיה התלכדות, הן עלולות להיות אלו שימסרו את השלטון לאיזנקוט. בכל אחת מהן משוכנעים שהם יהיו אלו שיעברו את אחוז החסימה, אבל במערכת הפוליטית מימין חוששים מהתרחיש ההפוך: כל מפלגה תיקח שניים שלושה מנדטים, ואף אחת לא תיכנס לכנסת.
זו בדיוק הסיבה שבכירי הליכוד עוקבים בדריכות אחר כל סקר חדש. מבחינתם, השאלה איננה רק כמה מנדטים יקבל הליכוד, אלא כמה קולות יאבדו המפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. די בשניים שלושה מנדטים שיירדו לטמיון כדי להכריע את הבחירות ולהעביר את השלטון לגוש היריב.
הנדל וטרופר נהנים לפי שעה מהנתונים הטובים ביותר: בכמה סקרים הם אף עוברים את אחוז החסימה, וטרופר מבטיח שלא ישרוף קולות. ההערכה היא שאם הרשימה לא תתרומם די הצורך, הוא יחבור ברגע האחרון לאיזנקוט או לבנט. הנדל כבר סימן לעצמו את תיק הביטחון הלאומי (הרחבה בהמשך), וטרופר, המקובל בציונות הדתית, מביא עמו את הקהל שהתרחק מסמוטריץ' ומבן גביר.
ארדן ואדלשטיין פועלים בשיטה הפוכה: הם מצהירים כי ירוצו לבד עד הסוף, בתקווה שהנחישות שלהם תאלץ את האחרים להתאחד סביבם. ארדן שרף את הגשרים לליכוד, ואדלשטיין כבר פרש מהמרוץ הפנימי במפלגה. השניים ניסו לצרף את משה כחלון ונענו בשלילה, וכעת הם בוחנים שמות כמו עליזה בלוך, אורן סמדג'ה וחזי נחמה. מבחינתם, לא נותרה דרך חזרה ולכן דווקא חוסר הברירה הוא נשקם המרכזי.
גם אצל גנץ ושמחי האגו משחק תפקיד. שניהם תומכים באיחוד, אך מתקשים להסכים מי ינהיג אותו. שמחי מחפש "גלריה מנצחת", ובמקביל מקבל הצעות ממפלגות נוספות, כולל מהליכוד. חברי הכנסת שנותרו עם גנץ כבר יושבים על הגדר ותוהים אם יישארו עמו גם אם יתעקש לרוץ עד הסוף מתחת לאחוז החסימה.
אל כל אלה מצטרפים עופר וינטר, המשוכנע שרק פנים חדשות יחזירו מצביעי ימין הביתה, ושרן השכל עם "ישראל תחילה". כולם בטוחים שהם המושיעים. אבל אם משחקי האגו יימשכו, הם עלולים לגלות לאחר הבחירות שלא רק שלא הצילו את המחנה, הם היו אלו שהטביעו אותו.
קרב הישרדות
חברי הכנסת של הליכוד, בעיקר מהשורות האחרונות של הסיעה, נוהגים לסנוט בחברי "יש עתיד" על כך שהם נתונים לחסדיו של יאיר לפיד, ורובם ממילא לא יהיו בכנסת הבאה. "אתם לא צריכים להחניף לו, כי ממילא אין לכם מספיק מקומות ברשימה עם בנט", הם לועגים להם. עד כה החרישו ח"כי "יש עתיד" מבלי יכולת להשיב. אבל השבוע, לנוכח המתחולל בליכוד, הם יכולים לענות להם חזרה: גם בליכוד יותר ממחצית הח"כים (וחלק מהשרים) לא יהיו בכנסת הבאה.
ואכן, בליכוד מתנהלת כיום מלחמת הכול בכל. המתח שבו נמצאים הח"כים והשרים לקראת הפריימריז בעוד שבוע וחצי מורגש בכל שיחה עמם. החלטת בית הדין של המפלגה למנוע מהח"כים המכהנים להתמודד במחוזות, שם קל יותר להיבחר, שלחה את כולם לרשימה הארצית, שם יש רק 18 מקומות פנויים (עד המקום השלושים), בקיזוז שמונת השריונים של נתניהו וארבעת מועמדי המחוזות.
על 18 המקומות הללו מתמודדים 37 חברי כנסת המכהנים כיום, ובהם גם שרים "נורבגים". שלושה כבר הודיעו שלא יתמודדו: דן אילוז, יולי אדלשטיין וגלית דיסטל, אבל גם בלעדיהם צפוף מאוד ברשימה. נתניהו אמנם הודיע כי יפעל להרחיב את החוק הנורבגי כדי להכניס בסופו של דבר יותר ח"כים שייבחרו לעשירייה השלישית והרביעית, אבל ההבטחות הללו אינן מרגיעות את הרוחות בליכוד. גם שם מבינים שמדובר בהבטחות על הקרח, בדיוק כפי שלא מעט הבטחות אחרות של נתניהו לשותפיו הקואליציוניים נותרו על הנייר (ויש כאן מה להאריך).
מלבד זאת, מבינים אותם הח"כים שמעמדם מתנדנד, כי צריך תחילה לנצח את הבחירות, ועל פי הלך הרוח בליכוד, בעיקר בקרב אלו שיישארו מחוץ לרשימה, המשימה תהיה קשה ביותר. "מצב הליכוד בסקרים לא טוב", הם אומרים. "נקודת הפתיחה מראה מראש שחצי מהסיעה תלך הביתה", ולכן איש אינו מתרשם מההבטחות העתידיות של נתניהו.
התסכול של אותם ח"כים מהשורות האחרונות, שיודעים שהם עלולים למצוא את עצמם מחוץ לכנסת, גובר לנוכח השריונים המתוכננים של נתניהו, שידחקו אותם עוד יותר לאחור. "כולנו עמדנו מאחוריו אחרי השבעה באוקטובר. בלמנו את המרד שניסו לעשות נגדו. לא שעינו לקולות חיצוניים שניסו לפלג את הליכוד, ועכשיו, במקום לגלות נאמנות כלפינו, הוא נוהג בכפיות טובה", הם מאשימים.
בשלב זה אין מי שיוצא בגלוי נגד נתניהו, מלבד ח"כ דוד ביטן. כולם מרוכזים בפריימריז ויודעים שיציאה גלויה נגד ראש הממשלה תזיק להם. יש להניח שלאחר פרסום התוצאות נשמע גם קולות גלויים ונוקבים הרבה יותר.
מבחן הנאמנות
לא כולם בליכוד מודאגים. יש את קבוצת "הבאנקרים" שאינם חוששים למקומם. מדובר בכאלו שייבחרו בוודאות לצמרת הרשימה. ההערכה היא שיו"ר הכנסת אמיר אוחנה ייבחר במקום הראשון. בחמישייה הראשונה עשויים להיכלל גם השר אלי כהן, שאינו מחמיץ כמעט שום אירוע פנימי של חברי מרכז ופוקדי ליכוד, ישראל כ"ץ, כמיטב המסורת בליכוד שנותנת כבוד לשרי ביטחון מכהנים, ח"כ טלי גוטליב בשל המאבק המשפטי והישיר שלה, ויריב לוין, שתמיד נבחר גבוה בעיקר בזכות נאמנותו לנתניהו והיושר האישי שמייחסים לו המתפקדים.
למטה יותר, אך עדיין במקומות גבוהים, ייבחרו מן הסתם השרה מירי רגב, השר שלמה קרעי, יו"ר ועדת החוץ והביטחון בועז ביסמוט ויו"ר הקואליציה אופיר כץ. כל השאר ינהלו קרב עיקש על מקומם כאשר עיניהם נשואות לכיוונו של נתניהו, בתקווה שבסופו של דבר יפחית את מספר השריונים שהוא מתכנן. לפי שעה לא ברור מי נמצא בוודאות ברשימת השריונים שלו, אף שבורסת השמות מתפוצצת מרוב מועמדים. חלקם כבר ירדו מהפרק, בעיקר ה"נוצצים" שבהם.
אבל דווקא העובדה שנתניהו ממשיך להתעקש על שמונה שריונים, גם אחרי שרבים מהשמות הגדולים שהוזכרו סירבו או התרחקו, מלמדת שהסיפור איננו רק גיוס כוכבים. השר לשעבר משה כחלון עדיין מתלבט, ניצול הטבח אבידע בכר דחה את ההצעה, ראש עיריית מודיעין חיים ביבס אינו מגלה עניין, וגם שמות כמו גבי אשכנזי, יוסי כהן, רון דרמר וצ'יקו תמיר, הוזכרו בעיקר במסגרת הערכות וספקולציות. אם כך, מדוע נתניהו ממשיך להיאבק על כל אחד משמונת השריונים?
התשובה נעוצה כנראה פחות בזהות המשוריינים ויותר בשאלה מי יקבע את פניה של הרשימה. נתניהו כבר יודע היטב כיצד ייראה חלקה העליון של הרשימה אחרי הפריימריז. הוא גם יודע שהמתפקדים צפויים לבחור דמויות ניציות ובולטות כמו אמיר אוחנה, ישראל כ"ץ, טלי גוטליב, יריב לוין ואחרים. השריונים מעניקים לו אפשרות לאזן את הרשימה, להכניס דמויות ממלכתיות יותר אם יצליח למצוא כאלה, לתגמל בעלי ברית פוליטיים, או לתת מענה לשיקולים קואליציוניים ואסטרטגיים לקראת הרכבת הממשלה.
גם דבריו של ח"כ משה סעדה, שלפיהם תנאי הסף לקבלת שריון הוא תמיכה ברפורמה המשפטית "על מלא", מלמדים שנתניהו אינו מחפש רק שמות מוכרים, אלא גם אנשים שיצעדו איתו בקו הפוליטי שהוא מתווה.
זו גם הסיבה שבבורסת השמות הוזכרו בזה אחר זה כחלון, גדעון סער, חיים כץ, אלמוג כהן, ואפילו אפשרות לסיוע עתידי לבצלאל סמוטריץ'. לא כל השמות הללו ימצאו את דרכם לרשימה, וחלקם כלל אינם מעוניינים בכך. אבל עצם קיומם של השריונים מעניק לנתניהו את חופש הפעולה שהוא מבקש לעצמו עד הרגע האחרון. גם בתוך הליכוד כבר נשמעים קולות הקוראים לו להסתפק בארבעה עד שישה שריונים בלבד, אך לפי שעה נתניהו אינו מגלה נכונות לוותר אפילו על אחד מהם.
פוליטיקה בגלימה
"השופט סולברג הוא הכי מסוכן מבחינת החרדים", חזר ואמר ח"כ הרב משה גפני בראיונות שקיימנו עמו כאן לאורך הרפורמה המשפטית. היה זה כאשר שאלנו אותו האם הוא תולה תקווה כלשהי בשופטים הנחשבים ל"שמרנים". "הוא חובש כיפה וחושב שהוא יכול לחנך אותנו", אמר לנו הרב גפני.
האכזבה מהשופטים השמרנים באה השבוע לידי ביטוי ביתר שאת בשתי פסיקות: אחת של נעם סולברג והשנייה של אלכס שטיין. הראשון, בכובעו כיו"ר ועדת הבחירות, שינה נוהל שהיה קיים עשרות שנים והורה לאסור על נציגי המפלגות בקלפיות להעביר ביום הבחירות נתונים על המצביעים.
השני הקפיא את העברות התקציבים שאישרה ועדת הכספים בטענה ל"פגם פרוצדורלי", אף שפגם דומה לא מנע מהממשלה הקודמת לאשר ערב הבחירות הקודמות העברות תקציב בהיקף של יותר משני מיליארד שקלים. גם מינויו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, ימים ספורים לפני הבחירות הקודמות, לא נתקל אז באותה מידת רגישות מצד מערכת המשפט.
ההחלטה של סולברג נגועה פוליטית בעיקר בשל העיתוי שלה. הנוהל של העברת נתוני המצביעים מהקלפי למטות המפלגות לצורך המרצת המצביעים היה מוכר במשך עשרות שנים. עתירות שביקשו לאסור אותו נדחו פעם אחר פעם, וגם בית המשפט העליון לא מצא בעבר מקום להתערב בו. אם אכן מדובר בפגיעה כה חמורה בפרטיות, מדוע דווקא שבועות ספורים לפני הבחירות הוחלט לשנות את כללי המשחק?
השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה שהנושא היה מונח על שולחנו של סולברג חודשים ארוכים. בפברואר הוא ביקש את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, את תגובת הסיעות ואת חוות הדעת של הרשות להגנת הפרטיות. אם כך, קשה להבין מדוע ההכרעה פורסמה דווקא לאחר פיזור הכנסת, כאשר ברור שאין עוד אפשרות מעשית להסדיר את הסוגיה בחקיקה, אף שהוא עצמו מפנה את הכנסת לעשות כן.
מי שאינו מכיר את יום הבחירות במפלגות החרדיות עלול לחשוב שמדובר בפרט טכני. בפועל, זהו לב ליבו של מערך ההמרצה, שהחל בימי "דף האלף" הידני של "דגל התורה" והפך עם השנים למערכת ממוחשבת, המאפשרת לדעת בזמן אמת מי כבר הצביע ומי עדיין ממתין לתזכורת או להסעה לקלפי. שינוי כזה ערב בחירות איננו עוד תיקון מנהלי. הוא משנה את כל שיטת העבודה שעליה נערכו המפלגות במשך שנים, ופוגע בעיקר בליכוד ובמפלגות החרדיות.
ההחלטה עלולה גם ליצור כאוס ביום הבחירות. אם משקיפים ימשיכו לדווח מהקלפיות, מזכירי הקלפיות יידרשו לעצור את ההליך, ויכוחים יתפתחו, קלפיות עלולות להיפסל והמהומות עלולות להימשך גם לאחר סגירתן. מדובר בפסיקה חסרת אחריות שאינה מתחשבת במציאות. "זהו ניסיון חמור לדכא הצבעה", מאשימים בליכוד וקוראים לסולברג לחזור בו.
התחושה העולה מכל האירוע היא בלתי נמנעת: כששופט משנה את כללי המשחק שבועות ספורים לפני הבחירות, קשה מאוד לשכנע את הציבור שמדובר רק בפרשנות משפטית.
הלבנה פוליטית
האפשרות שח"כ (המתפטר) יואב סגלוביץ' ישתלב במפלגת רע"ם נמצאת על השולחן זה כמה שבועות. יו"ר רע"ם מנסור עבאס יושב במליאה שורה בדיוק לפני סגלוביץ', והשניים נראו לא פעם משוחחים תוך כדי הדיונים הארוכים (והמשעממים). לא מכבר, באחד הראיונות, פלט עבאס שהיה שמח לראות במפלגתו מועמד יהודי, ואף נקב בשמו של סגלוביץ'.
אם אכן המהלך ייצא לפועל, סגלוביץ' צפוי להשתבץ במקום השני ברשימה ולהיות המועמד של רע"ם לתפקיד השר לביטחון הלאומי. לכאורה מדובר בעוד חיבור פוליטי, אך בפועל זהו מהלך רחב בהרבה. עבאס מבקש להכשיר את רע"ם לקראת כניסה אפשרית לקואליציה הבאה, בעוד שמבחינת הליכוד מדובר במתנה תעמולתית.
מערכת הבחירות הקרובה עשויה להיות מוכרעת גם בשאלת התודעה: האם גוש השינוי יצליח להציג את רע"ם כשותפה לגיטימית, או שמא גוש נתניהו יצליח להציג אותה כחלק בלתי נפרד מממשלת השמאל העתידית ולעורר את מצביעי הימין לצאת לקלפיות.
מבחינת עבאס, ההימור כנראה משתלם. על פי הסקרים שנערכו סביב המהלך, צירופו של סגלוביץ' מזניק את רע"ם לשבעה מנדטים, יותר מכל מספר שקיבלה אי פעם בסקרים. בכך הוא לא רק מחזק את הרשימה, אלא גם מעניק לה תדמית ממלכתית ואזרחית יותר. סגלוביץ', ניצב בדימוס, לשעבר סגן השר לביטחון הפנים ואחד הפוליטיקאים היהודים הבודדים הזוכים לאמון גם בציבור הערבי, הוא בדיוק הדמות שעבאס מחפש כדי לשכנע את הציבור היהודי שרע"ם השתנתה. בכך הוא מבקש לשכנע את שותפיו הפוטנציאליים שאין עוד סיבה להחרים אותה.
גם לסגלוביץ' עצמו יש חשבון פוליטי אישי: מאז החיבור בין בנט ללפיד, מעמדו ברשימה נשחק. בתוך רשימה גדולה יהיה לו קשה להגיע לעמדת השפעה אמיתית, בעוד שברע"ם הוא עשוי להיות מספר שתיים, הפנים היהודיות של המפלגה. לא פחות חשוב מכך: מבחינתו זו אולי ההזדמנות האחרונה להגיע לתפקיד השר לביטחון הלאומי, התפקיד המזוהה ביותר עם הקריירה הציבורית שלו.
יש אף הסבורים שכל המהלך הזה הוא בעצם מבחן שוק ובלון ניסוי, שנועד מלכתחילה לשפר את מעמדו בתוך "יש עתיד", ואולי גם לאותת ל"דמוקרטים" שהוא עדיין שחקן מבוקש.
אגב, הקרב על תיק הביטחון הלאומי כבר מתנהל, עוד לפני שנפתח רשמית קמפיין הבחירות. איתמר בן גביר ירצה כמובן להשאיר את התיק בידי 'עוצמה יהודית'. אביגדור ליברמן כבר הודיע שידרוש אותו עבור ח"כ חמד עמאר. יועז הנדל הצהיר שמפלגתו תבקש את התיק עבורו, גם הדמוקרטים לוטשים אליו עיניים, ואם סגלוביץ' אכן ינחת ברע"ם, ספק אם יעשה זאת בלי לשאת עיניו לאותו משרד בדיוק.
בסופו של דבר, ייתכן שהמרוויח הגדול מהמהלך יהיה דווקא נתניהו. ככל שרע"ם תצליח להכשיר את עצמה בעיני גוש השינוי, כך יהיה לליכוד קל יותר לשוב ולטעון שהממשלה הבאה תישען עליה. זו בדיוק מלחמת התודעה שתלווה את מערכת הבחירות עד ליום האחרון.
ההדחה והמבוכה
אין היום עיתונות אובייקטיבית. בעבר אמרו זאת בעיקר על העיתונות החרדית. היום כבר אין צורך להסתיר: גם כלי התקשורת הכלליים מזוהים עם צד זה או אחר של המפה הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי השבוע במאבק שהתפתח בין שני ערוצי החדשות המובילים 12, המזוהה עם מתנגדי הממשלה, ו-14, התומך בה, סביב דבריו של שר הביטחון ישראל כ"ץ.
כ"ץ התראיין ב-14 והתייחס להמשך תפקידו של אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט. בחדשות 12 מיהרו להכריז כי מדובר ב"הדחה בשידור חי", בעוד בחדשות 14 הוכיחו כי כ"ץ אף אמר במפורש שאינו מתכוון להדיח את בלוט. בהמשך אף התברר כי המועמד להחליפו, האלוף דדו בר כליפא, הוזכר כבר לפני חודשים כמועמד טבעי לתפקיד. כל צד נאחז במילים שנוחות לו, והסערה התקשורתית תפחה הרבה מעבר למה שנאמר בפועל.
אבל הסיפור האמיתי אינו אם הייתה הדחה או לא הייתה. הסיפור הוא מחול הצביעות שהתפתח בעקבותיה. אם אכן אסור לפוליטיקאים לדבר על החלפת קצינים בכירים, ואם כה חשוב לשמור על הפרדה מוחלטת בין הפוליטיקה לצבא, קשה להבין כיצד אותם גורמים המזדעזעים היום, אינם מסתירים כלל את תוכניותיהם ליום שאחרי הבחירות. יאיר גולן, נפתלי בנט ואחרים כבר מדברים בגלוי על החלפת שורת מינויים שביצעה הממשלה הנוכחית, מראשי מערכת הביטחון ועד בכירים נוספים. והנה דווקא שם, איש אינו מדבר על "הדחה בשידור חי". שם זו כבר "השבת האמון במערכות".
גם אבי בלוט עצמו הפך לפתע ליקיר המחנה, שמעולם לא הרעיף עליו מחמאות. דווקא בימין זכה בלוט במשך השנים לשבחים על מאבקו בטרור ועל יחסו להתיישבות, בעוד שבחלקים מהשמאל ובעיתון "הארץ" הוא ספג ביקורת חריפה. לפתע הוא הפך לסמל שיש להגן עליו בכל מחיר. קשה להשתחרר מהרושם שהדאגה אינה דווקא לבלוט, אלא להזדמנות הפוליטית שנקרתה בדרך.
גם מבחינה מעשית נשענה הסערה על יסוד רעוע: לשר הביטחון אין שום סמכות להדיח אלוף פיקוד. סמכות כזו נתונה לרמטכ"ל, ובנסיבות מסוימות אף מחייבת החלטות נוספות. כלומר, גם אילו היה כ"ץ מודיע על הדחה, לא היה בכך כדי להדיח בפועל את בלוט. דווקא העובדה הזו ממחישה עד כמה הסערה הייתה בעיקר תקשורתית ופחות עניינית.
שורה תחתונה: אם אכן נקבע כאן כלל חדש, לפיו אסור לפוליטיקאים לדבר על החלפת בכירים במערכת הביטחון, ראוי שהכלל הזה יחול על כולם. אבל כל עוד הזעזוע נשמע רק כאשר מדובר באנשי הימין, ומתפוגג כאשר אותן אמירות בדיוק נשמעות מהצד השני של המפה, קשה להשתחרר מהתחושה שלא על עצמאות הצבא ניטש כאן הוויכוח, אלא על זהות הממשלה הבאה. הכול פוליטיקה.
הכתרה מוקדמת
ההיסטוריה הפוליטית בעשורים האחרונים מלמדת, שכמעט כל מועמד שנחשב כבעל סיכוי לסכן את המשך שלטונו של נתניהו, זכה לחיבוק תקשורתי חם במיוחד. הדוגמאות רבות: גנץ, לפיד, בנט, הרצוג, אבי גבאי, לבני, יצחק מרדכי, אמנון שחק ועוד. כל אחד מהם נהנה מתקופה שבה התקשורת הרעיפה עליו שבחים, לעיתים הרבה מעבר למשקלו הפוליטי, ובלבד שלא להפריע למטרה המרכזית: החלפת נתניהו. כיום נדמה שגדי איזנקוט זוכה ליחס אוהד אפילו יותר מקודמיו.
הבעיה איננה בעצם האהדה. העיתונאי דרור רפאל הצביע על תופעה חמורה יותר: התקשורת כבר מתנהלת כאילו איזנקוט הוא ראש הממשלה הבא, עוד לפני שביררה עם הציבור מי הוא באמת ומהן עמדותיו. במקום להציב בפניו שאלות קשות, לעמת אותו עם אמירותיו ולבחון את שיקול דעתו, היא מסתפקת בראיונות נוחים, שבהם כמעט הכול מתקבל בהבנה.
לא במקרה איזנקוט מצליח לשמור על עמימות כמעט בכל נושא מרכזי: ככל שפחות שואלים אותו, כך פחות הוא נדרש לבחור בין חלופות קשות או להתחייב לעמדות ברורות. מבחינה פוליטית זו אולי אסטרטגיה מצוינת, אבל מבחינת הציבור זו בעיה. מי שמבקש להיות ראש ממשלה אינו יכול להסתפק בסיסמאות כלליות. הציבור זכאי לדעת לא רק מה הוא חושב, אלא כיצד הוא חושב.
כך למשל, כאשר איזנקוט מותח ביקורת על התנהלות הממשלה במלחמה, כמעט שאינו נדרש להסביר כיצד היה פועל בעצמו אילו ישב בחדר קבלת ההחלטות. גם כשהוא נשאל שאלות מורכבות, לא פעם הוא מתחמק או משיב באופן כללי, והמראיינים עוברים מיד לנושא הבא. כך הציבור נשאר עם רושם חיובי, אך בלי מידע שיאפשר להעריך כיצד ינהיג את המדינה ברגעי מבחן.
דווקא משום שראש ממשלה בישראל נדרש לקבל החלטות הרות גורל כמעט מדי יום, הציבור זכאי לדעת הרבה יותר. לא די לשמוע שאיזנקוט הוא אדם ישר, צנוע וממלכתי. השאלה היא כיצד יכריע ברגעי משבר, כיצד יתמודד עם לחצים בינלאומיים וכיצד יקבל החלטות כשלא תהיה לו אפשרות להתחמק מתשובה.
כדאי גם לזכור את לקחי העבר: לא מעט ראשי ממשלה נכנסו לתפקיד כשהם עטופים בגל של ציפיות ובאהדה תקשורתית. יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו, נתניהו ב-1996, אהוד ברק ב-1999 ונפתלי בנט ב-2021 גילו עד כמה גדול הפער בין מערכת בחירות לניהול המדינה. המשותף לכולם: עד שנכנסו ללשכת ראש הממשלה, איש לא באמת ידע כיצד יתפקדו תחת האחריות הכבדה ביותר במדינה. את הניסוי הזה ערכו בזמן אמת, ואת מחיר הטעויות שילם הציבור.
ייתכן שאיזנקוט יהיה ראש ממשלה מצוין, וייתכן שלא. דווקא משום כך אסור שהתקשורת תמהר להניח את הכתר על ראשו. תפקידה איננו לבחור ראש ממשלה אלא לבחון את מי שמבקש להיות כזה. את השאלות הקשות צריך לשאול לפני שהציבור מצביע, לא אחרי שהוא כבר מגלה את התשובות בעצמו.
דו עט – המילים שעשו את השבוע
אותן כותרות: בשבוע שעבר לא הופיע "מקור נאמן" עקב חופשת בין הזמנים קצרה. אבל מי שקיווה שבינתיים המציאות תתקדם, גילה שגם הכותרות נשארו אותן כותרות. "המתקפה שלא הייתה" על איראן התחלפה ב"ההדחה שלא הייתה" של אבי בלוט (ראו לעיל). אחריה באה ההצהרה המיותרת של נתניהו על "חוק המעצרים שלא היה", ובמסדרונות הליכוד כבר מדברים גם על הפריימריז שאולי לא יהיו. בקצב הזה, הכותרת של השבוע הבא כבר מוכנה: "האירוע שלא היה".
התגוששות באופוזיציה: העקיצות ההדדיות בתוך "גוש השינוי" נמשכו גם השבוע. בעוד בנט מכריז על קטאר כמדינת אויב, עקץ אותו איזנקוט והבהיר שלא עושים מזה "גימיק פוליטי", אלא דנים בכך בכובד ראש. במקביל ליברמן קרא לגולן "לסתום את הפה" ולא לספק חומר תעמולה לנתניהו, וגולן השיב שעל ליברמן להפסיק לשרת את קמפיין ההסתה של נתניהו. ובתווך נמשכות השמועות על פרידה אפשרית בין בנט ללפיד אם מגמת הסקרים תימשך. אם כך נראית האחדות באופוזיציה לפני הבחירות, אפשר רק לדמיין כיצד תיראה ממשלה משותפת אחריה.
משחק הכיסאות: חודש לסגירת הרשימות, והמרוץ אחר מקום ריאלי כבר בעיצומו. ח"כ דן אילוז, שפרש מהליכוד, מצטרף לליברמן ומקווה לקבל מקום ריאלי. ח"כ איתן גינזבורג נטש את כחול לבן ועבר לבנט בתקווה לגורל דומה. ארדן ואדלשטיין השיקו מפלגה חדשה, ובמערכת הפוליטית כבר מהמרים שבסופו של דבר היא תמצא את דרכה לאיחוד עם הנדל וטרופר, ואולי גם עם גנץ, שיביא עמו את הנכס המבוקש ביותר בתקופת בחירות: מימון המפלגות.
בלי רטבים: בניסיון לקרוץ לצעירים, מתארחים המועמדים לראשות הממשלה בערוצי הסכת (פודקאסטים) שונים, ומנסים למצוא חן באמצעות תשובות קלילות. השבוע סיפר גדי איזנקוט, באחד הראיונות הללו שהוא אוהב לאכול "נקניק בסנדוויץ' בלי שום רטבים". טוב לדעת. עכשיו רק נותר לקוות שבאחד הראיונות ישאלו אותו גם מה יעשה כראש ממשלה, ולא רק מה הוא שם בסנדוויץ'.
מוסר כפול: העיתונאית שרית אביטן הזכירה השבוע בחדשות 12 כי גם הממשלה הקודמת אישרה בשבוע האחרון לכהונתה העברות תקציב בהיקף של יותר משני מיליארד שקלים (ראו לעיל). תגובת המגישה (עדי זריפי) הייתה: "אבל זה היה לחינוך, לא לחרדים". אביטן לא התבלבלה והשיבה: "גם אצל החרדים זה לחינוך. גם להם מגיע". לפעמים די במשפט אחד כדי להבין שלא רק העובדות שנויות במחלוקת, אלא גם היחס אליהן. דיאלוג שאומר הכול.
איבוד בתרגום: במהלך הדיווח על השקת מפלגתם של חילי טרופר ויועז הנדל, התייחס הנדל לנושאי דת ומדינה והבהיר כי לא יסכים לניהול אוטונומי של "שטעטלים נפרדים" בציבור החרדי. אחד מערוצי החדשות התקשה כנראה לפענח את המושג, ותרגם את המילה "שטעטלים" ל"שתי היטלים". הטעות הפכה מיד לוויראלית, כשרבים תהו אילו היטלים חדשים בדיוק מתכנן הנדל להטיל על החרדים.
שבת שלום.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
