יש רגעים שבהם אתה מבין שהסיפור כבר מזמן אינו על מחסום, על פקק או על עוד ויכוח נקודתי, הסיפור פה הוא אחר לגמרי, העובדה המקוממת שמשהו השתנה, שהיחס השתנה, שהמפגש הפשוט ביותר עם הרשויות, שאמור להיות טבעי וענייני, הופך למפגש טעון ומאיים.
ביום ראשון בלילה הגעתי להילולת הצדיק רבי יצחק גברא זצ"ל בעג'ור, עשרות אלפי יהודים נהרו למקום, והמשטרה נערכה בהתאם, ציר הגישה הראשי נחסם והציבור הופנה לכניסה חלופית, זה מובן לחלוטין. באירוע בסדר גודל כזה חייבים להסדיר את התנועה.
אלא שמה שקרה במחסום עצמו היה קשה להתעלם ממנו. הגעתי למקום עם אישור כניסה מסודר, אך למרות זאת לא הוכנסתי, עמדתי בצד והתחלתי להתבונן בנעשה סביבי. נהג אחרי נהג עצר מול השוטרים ושאל שאלה פשוטה: "איך מגיעים?"
זו הייתה שאלה שניתן היה לפתור בתוך כמה שניות, הסבר קצר, הכוונה פשוטה, והכול היה ממשיך הלאה, אבל במקום זאת, הנהגים נתקלו בצעקות, באיומים בדוחות וביחס בוטה. אנשים עמדו מבולבלים, לא ידעו לאן לנסוע, ובמקום שהשוטרים יהיו שם כדי לעשות סדר, נוצר יותר בלבול, יותר עצבים ויותר כאוס.
עמדתי מהצד והסתכלתי. שוב ושוב ראיתי את אותה תמונה: נהגים חרדים שמבקשים רק להבין מה עליהם לעשות, ומקבלים במקום הסבר יחס חסר סבלנות, לעומת זאת כשהגיע נהג חילוני או ערבי היחס שונה להפליא, הכל טוב חיוכים והכלה.
בשלב מסוים החלטתי לגשת לקצין שהיה במקום (שמו שמור במערכת) ושאלתי אותו: "למה אתה מדבר ככה לנהגים? למה לא להסביר להם בצורה פשוטה איך להגיע?" במקום לענות, הוא שאל אותי: "מי אתה?"
הוצאתי את תעודת העיתונאי שלי. ברגע שהוא ראה את התעודה, הקצין החוויר ושאל: "למה לא אמרת מהתחלה שאתה עיתונאי?"
עניתי לו: " מדוע אני צריך מהתחלה להגיד לך שאני עיתונאי? האם רק בגלל שעכשיו אתה יודע שאתה מתועד והדברים יכולים להתפרסם החוצה, אז אתה נזכר להבין שאנשים שעומדים מולך הם בני אדם וגם ראויים ליחס הוגן, ולא בהמות שצריך את הרפתן לצעוק להם "שנעל שנעל", אתה צריך להתנהג יפה לכולם, לא רק לעיתונאים."
אבל הסיפור הזה לא באמת עוסק באותו שוטר, הוא רק מקרה אחד מתוך תחושה רחבה יותר. בתקופה האחרונה מגיעות אליי – ואני בטוח שגם אתם שומעים על כך – עדויות רבות מאברכים ובחורי ישיבות על תחושת חוסר ביטחון שמלווה אותם במרחב הציבורי, צעירים שמספרים כי גם באירועים יומיומיים הם חוששים ממפגש עם גורמי אכיפה, רק לאחרונה פרסמנו על בחור ישיבה שנפצע בתאונה קשה וחשש להתפנות באמצעות טיפול נמרץ, בגלל הפחד שהפרטים שלו יגיעו לרשויות הצבא.
גם אם יש מי שחולק על עצם החשש, עצם המציאות שבה אדם פצוע חושב פעמיים לפני שהוא מקבל טיפול רפואי, היא מציאות שאמורה להטריד כל אדם במדינת ישראל.
ואני אפילו לא מדבר עכשיו על ההפגנות, לא על העימותים הגדולים, לא על התמונות הקשות של קריעת מכנסיים של אזרחים שגם להם מותרת זכות המחאה, אני מדבר על היום יום, על האזרח החרדי הפשוט, על הנהג בכביש, על הבחור ברחוב, על מי שמבקש רק לחיות את חייו בשקט.
ובתוך כל זה, גם השיח הציבורי הפך מדאיג.
בשבוע שעבר נשמעה התבטאות של רוני קובן, שבה אמר דברים קשים כלפי הציבור החרדי, בשידור חי ביקש שיכניסו חרדי לאולפן שיוכל לחבוט בו, אמירה כזאת הייתה צריכה לזעזע את אמות הסיפין. קשה לדמיין מה היה קורה אילו אמירה דומה הייתה מופנית כלפי ציבור אחר. ומנגד, כאשר אחד מרבני בני ברק התבטא בחריפות כנגד הרמטכ"ל, נשיא המדינה החד צדדי יצחק הרצוג מיהר לגנות, פתאום התברר שהוא שוחר אחדות ושלום.
השאלה המתבקשת היא: האם אותה רגישות קיימת גם כאשר הפגיעה מופנית כלפי הציבור החרדי? כי בסופו של דבר, לא מדובר בבקשה ליחס מועדף, לא מדובר בדרישה לפריבילגיות. מדובר בבקשה בסיסית אחת: שוויון. ששוטר יזכור שמולו עומד אדם, כשאיש ציבור יגנה הסתה גם כאשר היא מופנית כלפי חרדים, ושאף ציבור בישראל לא יהפוך ליעד לגיטימי לבוז, ללעג או ליחס שונה.
כי ברגע שחברה מתרגלת שציבור אחד יכול לקבל יחס אחר, היא לא פוגעת רק בו, היא פוגעת בערכים שעליהם היא עצמה בנויה.
מסכימים? רוצים להביע את דעתכם? כתבו לנו בתגובות
