הוא למד שנים בכולל, חלם להיות רב עיר, ניסה להתעלם מהמשיכה למוזיקה, ובסוף מצא את עצמו על במות, במסעות לקברי צדיקים ובאולפני מוזיקה. איצי אקרמן, שמגדיר את עצמו עד היום כמי ש"נגרר" לעולם הקומזיצים, הגיע לריאיון מיוחד ב"המחדש" ומספר בכנות מפתיעה איך הכל התחיל.
"כליטאי שגדל על הנזר הבריאה, זה האברך ואני עד היום מאמין בזה בקיצוניות, היה לי מאוד מאוד קשה לקבל את זה שיש עוד קול בנפש שלי שאומר אני רוצה אבל גם עוד משהו. לא הבנתי, בוא נדחוק את החלק הזה, בוא נהרוג אותו. שמונה שנים הרגתי אותו". הקול הזה, מתברר, לא הסכים להיעלם. טלפונים לקומזיצים החלו להגיע, עוד אירוע ועוד אחד, ואקרמן המשיך לנסות לשכנע את עצמו שזה "לא באמת אני". אלא שהמציאות הייתה חזקה יותר.
גם השיר שהפך אותו למוכר הרבה יותר נולד כמעט בטעות. "למה נגרע" נכתב בלי תוכנית להוציא אותו, עד שבקומזיץ אחד קרה משהו שאקרמן לא ציפה לו. "קולות וברקים. וואו. זה עף. כאילו בשנייה הם תפסו את זה. אני זוכר את עצמי מסתכל על שאר הנגנים. הם על זה. בסדר. זה לא נורמלי".
אחר כך הגיעו הלחצים להוציא את השיר, חבר שהציע לשלם את כל ההפקה, ועוד חבר שאמר לו משפט שאקרמן לא הצליח להתעלם ממנו: "זו אמירה. הוצאת שיר זו אמירה, אתה שם". למרות הכל, הוא עדיין מתעקש: "אני לגמרי נגררתי".
אבל השיחה עם אקרמן רחוקה מלהיות רק מוזיקה. בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו במסעות לקברי צדיקים ברחבי אירופה, מול סיפורים קשים של משפחות ונוער נושר, ובתקופת המלחמה גם בקשר עמוק עם משפחות החטופים. החיבור לכיכר החטופים בתל אביב התחיל דווקא בחשדנות. אקרמן, אברך ממודיעין עילית, לא ראה את עצמו מגיע למקום שהפך מזוהה עם מאבק פוליטי. אבל במקום להגיע לבדו, הוא חשב על רעיון אחר: להביא ישיבה אמריקאית של בחורים מתקשים וליצור קומזיץ במקום.
מה שקרה שם שינה את הכל. "חצי אוהל אותם בחורים, חצי אוהל עמך בית ישראל, קולות וברקים, ממש. ואין, לא היה מקום לעמוד ליד האוהל". משם נוצר קשר שהלך והעמיק עם ארגון איילת השחר ועם משפחות החטופים. הקשר הזה גם גרם לו להתמודד עם שאלה לא פשוטה: מה קורה כשההשקפה והרגש מתנגשים?
"ואחרי המלחמה, ותוך כדי המלחמה, לא יכולתי לעשות את ההמצאות האלה. לא הייתי מסוגל להפריד בין הרגש לשכל. אני אני קורא לזה שהתקלקלתי". הוא מדבר גם על משפחת אדר, על הקשר שנשאר עד היום, על שיעורי תורה שהחלו להיכנס למשפחות שלא גדלו בעולם החרדי, ועל החלום שלו שהמפגשים הללו יהפכו יום אחד למשהו קבוע.
ובין כל אלה, יש גם את איצי שממשיך ליצור. הוא מספר על שירים שמחכים במגירה, על בחורים ששולחים לו חומרים ועל שיר אחד שתפס אותו במיוחד עם המשפט: "מלאכים יש לי רבבות. כמוך יש לי רק אחד". דווקא המשפט הזה נגע בנקודה הכי אישית שלו. "אני מאוד מאוד מסתבך עם זה כל הזמן. כאילו אני במקום הנכון? הוא מרוצה ממני? אני באמת הרי הייתי אמור להיות גדול בתורה. כאילו איפה אני נמצא? והיום לא למדתי מספיק. כל הזמן אני באכילות עצמיות".
בהמשך הריאיון הוא מספר גם על השיר החדש שצילם עם ישיבה, על המילים שהצליחו לגעת בו במיוחד: "תפסיק לחשוב שאני לא מרוצה ממך כי חוץ ממלך, אני אבא שלך, אתה בן אהוב שלי", ועל השיר השבתי שהוא חולם להכניס יום אחד לתפילה.
והשאלה הגדולה נשארת פתוחה: האם איצי אקרמן עדיין רואה את עצמו כאברך שנגרר למוזיקה, או שהוא כבר השלים עם העובדה שזה חלק מהשליחות שלו? את התשובה המלאה, יחד עם הסיפורים שמאחורי השירים, הקומזיצים, המסעות והמפגש עם משפחות החטופים, תוכלו לשמוע בתוכנית המלאה.
