בסמטאותיה המושלגות של הלוסק, בין כתלי בית המדרש הישן בעיירה הבלארוסית, עלה והתעלה עילוי צעיר ורך בשנים – הבחור אריה לוין. עודנו נער בן שש עשרה בלבד, וכבר שקד בעמלה של תורה יומם וליל, עד אשר היו נהירים לו כל שבילי סדר נשים על בוריים, עם פירש"י ותוספות.
כשראה ראש הישיבה, גאון הדור מרן בעל ה'ברכת שמואל' זיע"א, את שקידתו הבלתי נתפסת ואת עמלו הטהור של התלמיד הצעיר, נהפכו מעיו. הוא ניגש אל הבחור והפתיעו בבשורה שגרמה ללבו לפעום בחוזקה: רצונו לקבוע עמו סדר לימוד בחברותא קבועה, לצלול יחד אל מעמקי מסכת עירובין המורכבת!
התרגשותו של הבחור אריה לוין לא ידעה גבולות. לזכות ללמוד עמוק בתוך קודש הקדשים, בצוותא חדה עם הגאון ר' ברוך בער?! השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, והדבר הפך לשיחת היום בפי כל בני הישיבה. אלא שאז אירעה דרמה מופלאה ובלתי נתפסת.
חלף זמן קצר בלבד, והנה צעד הבחור אריה אל מעונו של ראש הישיבה, ובפנים כבושות ביקש ממנו מכתב המלצה לישיבת וואלוז'ין – כי נפשו חשקה לעזוב את המקום. הלם ופליאה גדולה אחזו בכל רואיו. כיצד זה, לאחר שזכה לקירבה נדירה כה גדולה מאביו הרוחני, ואף לקביעות חברותא שרק יחידי סגולה זכו לה, מחליט לנטוש הכול?
שנים רבות חלפו. הילד הפך לגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, "אבי האסירים" ולימים, נשברה השתיקה. ר' אריה סח באוזני מקורביו כי דבר אחד ברור לו כשמש: כל סבלו ושלל הייסורים הקשים שמילאו את חייו, נחתו עליו אך ורק מחמת הפגיעה שפגע אז, בצעירותו, ברבו הגדול.
כששאל אותו מקורביו בחרדת קודש: "אם כן, מדוע זה עזבת את הישיבה בעצם ימי זוהרך לצד ר' ברוך בער?"
השיב ר' אריה בקול חנוק: "בלתי אפשרי היה עבורי להישאר שם עוד רגע אחד! בעל הבית במקום ה'סטאנציע' – דירת הלינה הצנועה שלי – היה מן המשכילים. בכל יום ויום פתח עלי במטר של שכנועים והפצרות, השתדל בכל כוחו להרחיקני מבין כתלי בית המדרש, והפציר בי לנטוש את הלימוד וללכת לאחת האוניברסיטאות. והנה הרגשתי כי מרוב שידוליו ודיבוריו, מי יודע, שמא יצליח חלילה להשפיע עלי… ומיד גמרתי בלבי: אני קם ועוזב את הישיבה!"
"אבל רבנו!" תמהו מקורביו, "אם החזיקה בידך סיבה כה מוצדקת וקריטית, מדוע לא גילת את אוזנו של ראש הישיבה? הרי בוודאי היה מעניק לך רשות ואף מוצא לך מקום חלופי!"
נענה ר' אריה זצ"ל ואמר: "גם דבר זה היה בלתי אפשרי מבחינתי. ידעתי שאם אציג לפני ר' ברוך בער את הניסיון המאיים ואת הסיבה המאלצת אותי לעזוב, תעלה בו קפידה חמורה על בעל ה'סטאנציע' שלי. ודבר זה לא יכלתי להרשות שייגרם בעטיי! הרי האיש הזה העניק לי מיטה לישון עליה ולחם לאכול, ומכוח חובת 'הכרת הטוב' אסור היה לי להרע לו בשום פנים ואופן. אף שידעתי כבר אז כי קפידת מורי ורבי תרדוף אותי – לא הייתה לי ברירה, הייתי אנוס על פי מידת הכרת הטוב!"
סודו של מביא הביכורים
בפרשת כי תבוא, ניצבת לפנינו מצוות הביכורים במלוא הוד רוממותה. התורה מצווה: "וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ" (דברים כו, ה) ופירש רש"י הקדוש: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה".
הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל מדקדק כצורף ללשון רש"י: מדוע השתמש בלשון שלילה – "שאינך כפוי טובה", ולא אמר בלשון חיוב שהנך "מכיר טובה"?
מבאר הגרא"ב זצ"ל יסוד מרטיט: באמת, אין שום אדם בעולם שמסוגל לרדת לעומקה ולפרטיה של הטובה האלוהית ולהכיר בה באופן שלם. כי מי יוכל למנות את מיליארדי החסדים הנרקמים בכל שבר שנייה? וכפי שאנו זועקים בתפילת נשמת כל חי: "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם… אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ… עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ". אם כן, כל מה שביכולתנו המצומצמת הוא אך ורק להיחלץ מגדר "כפוי טובה".
וקבלה עתיקה ומרעישה עברה אלינו מדור לדור! כותב מרן ה'כף החיים' (סימן רפא ס"ה): "קבלה בידנו מרבי יהודה החסיד, ששבח 'נשמת כל חי' מסוגל על כל צרה שלא תבוא לקבל על עצמו כשיהיה ניצול הימנה לומר נשמת כל חי בתודה וקול זמרה בפני עשרה, ובו ניצלו רבים".
הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמן זצוק"ל גולל מעשה שהיה עמו: כשהגיע לגיל גיוס, בעת שצל אימים ריחף מעל ראשי הצעירים, פחד נורא נפחד שמא יגויס. ביום ההתייצבות החורצי דינים, נכנס בברכיים כושלות אל מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי זי"ע. אמר לו הגרח"ע: "לדך אל לשכת הגיוס, אך רגע לפני שתפנה להיכנס אל פקידי הרישום – אמור בכוונה עצומה וביוקד הלב את תפילת 'נשמת כל חי', ורק לאחר מכן תפסע פנימה".
הבחור עשה כדברי רבו. כשצעק בלבו את מילות התפילה ונכנס אל הפקיד, אירע מחזה בלתי ייאמן: בדיוק באותו רגע התחלפו הפקידים באשנב. הפקיד החדש שיישב מולו הביט בפניו, גילה כי מדובר בידיד אישי קרוב של אביו – ובו במקום הנפיק לו פטור מלא!
תאנה אחת בודדת המרעידה עולמות
מהו אם כן הסוד הטמון בתפילת "נשמת"? מדוע בכוחה לבקוע כל מסך ולפתוח שערים נעולים וסתומים? פתרון התעלומה נחשף בין שורותיה של פרשת כי תבוא. המשנה והרמב"ם בהלכות ביכורים מתארים את החגיגה ההמונית, ההוד וההדר שעשו סביב הבאת הביכורים – הפקה רוחנית שאין לה אח ורע בכל תרי"ג מצוות.
ומהי בעצם מצוות הביכורים וכמה הוא שיעורה? יורד אדם לכרמו באחד מימי הקיץ, ורואה תאנה ראשונה שבכרה או אשכול ענבים שביכר. הוא כורך עליה חוט סימון לציון, וזהו כל שיעור הביכורים מהתורה! כפי שניסחו חז"ל (פאה א, א): "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר… וְהַבִּכּוּרִים". אפילו יש לו לאדם פרדס של מאה עצים – סך כל הביכורים יכול להסתכם במאה תאנים בודדות!
לשם השוואה, במצוות מעשר ראשון מחויב האדם להפריש עשרה אחוזים מכלל יבולו – כמות אדירה ועצומה. השיעור של הביכורים הוא זעיר וזניח לחלוטין.
המשגיח הגה"צ רבי אורי ויסבלום שליט"א מעמיק להוכיח מכך את רוממות התורה: אדם נוטל תאנה אחת, שערכה הכספי כמעט אפסי, ובכוח הכוונה והמצווה הוא הופך אותה לנצח נצחים. בכך נוכחים אנו כי כדי להתקרב לבורא אין צורך להשיג מלאכים; אפשר לעשות זאת בקלות, בפשטות ובזול!
אלא שבכך מתעצמת השאלה: מה ראו חז"ל לעשות "עסק" כה כביר ומפואר סביב הבאת כמה פירות בודדים שאינם מהווים אפילו שבר אחוז מן השדה? זאת ועוד: במצוות הביכורים קיים אלמנט ייחודי – "מצוות ההגדה". מביא הביכורים נעמד במקדש ומודה לה' על כל השתלשלות ההיסטוריה, החל מירידת יעקב למצרים, דרך הסבל והשעבוד, ועד האותות, המופתים והכניסה לארץ זבת חלב ודבש. פסוקים אלו הם הם השלד של הגדה של פסח! וכי מה עניין סבל מצרים והיציאה ממנה אל תאנה אחת בודדת שהבכירה בגינה?
רואים יסוד זה גם בשתי מצוות נוספות: וידוי מעשרות וברכת המזון. לאחר שמקיימים אותן, פותחים בסדרת בקשות אישית ("הרחמן הוא…") וגם כאן יש להבין, מה מיוחד במצוות אלו שדווקא בעקבותיהן אנו באים אל הקב"ה עם שק של בקשות?
הצעקה שלפני השחר
לפני כשנים עשר עשורים, חי בירושלים רבי מרדכי לייב הכהן קמינסקי ז"ל. לאחר שעלה מרוסיה, שימש בארץ כמלמד דרדקי מסור. בכל לילה, בשעה שהעיר נמה את שנתה, היה משכים לבית המדרש לומר תיקון חצות, להתרפק על פסוקי תהילים וללמוד תורה.
גם כאשר כופף גוו והגיע לשנות השיבה המופלגות, ניתן היה לראותו פוסע ברחובותיה החשוכים של ירושלים עוד בטרם עלה השחר, אוחז עששית נפט קטנה ומשרך את רגליו הכבדות. לא פעם ולא פעמיים מעדו רגליו והוא נפל אפיים ארצה, אך בעקשנות חסידית טיפוסית קם, ניער את האבק והמשיך בצעדו. בגיל תשעים ושש עדיין התמיד במנהגו, והדבר היה לפלא עצום בעיני כל.
הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, שהיה אז אברך צעיר, ניגש יום אחד אל רבי מרדכי ושאל בערגה: "רבי מרדכי, גלה לי את סודך! כיצד אתה מוצא כוחות לקום מדי לילה במזג אוויר כה קשה? מאיזה מעיין אתה שואב את העוצמה הזה?"
הביט בו רבי מרדכי ואמר: "דע לך, שבחטא המרגלים גזר הקב"ה שכל הגברים מגיל עשרים עד שישים ימותו במדבר. מובא במדרש שבכל ערב תשעה באב היו חופרים לעצמם קברים וישנים בתוכם. בבוקר הייתה בת קול יוצאת ואומרת: 'יבדלו החיים מתוך המתים!'. חמישה עשר אלף איש נותרו טמונים בעפר, והשאר קמו לחיים.
אמור לי, ר' שלום," המשיך הישיש, "האם אלו ששמעו את בת הקול וראו כי עודם בחיים, הסתובבו לצד השני וחזרו לישון? הרי הם שכבו בלילה כששיניהם נוקשות מאימה, בטוחים כי סופם בא! וכשהפציע השחר והתברר שהם חיים – כל אחד מהם קפץ מקברו בצעקה: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי! זכיתי לעוד שנת חיים!'"
קולו של רבי מרדכי רעד: "בצעירותי ברוסיה חליתי במחלה אנושה ושכבתי על ערש דווי. הרופאים נואשו מחיי. והנה, בחסדי שמיים גלויים, הבראתי כנגד כל הסיכויים! לאור זאת, האם יעלה על הדעת שבכל בוקר, כשיגיע הזמן לעבוד את ה', אתהפך לצד השני ואמשיך לישון? הרי אני ראיתי את המוות בעיניים! איני מתחשב בגיל, במזג האוויר או בחולשה – אני קם וצועק 'מודה אני' על עוד יום חיים שקיבלתי במתנה!"
כמה עמוק ומטלטל המבט הזה. אין צורך לחלות חלילה כדי להפנים זאת, אלא רק לעורר את הלב בתזכורת יומיומית!
החסר והסוד של החיים
חז"ל הקדושים (במדרש חסרות ויתרות) מביאים גילוי מרעיד: כל תיבת 'הודו' במקרא נכתבת בכתיב מלא (עם שתי אותיות ו'), חוץ ממקום אחד שבו היא נכתבה בכתיב חסר: "הֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה'…" (תהלים קז, א-ב).
ומדוע חיסרה התורה את הו"ו בפרק זה, העוסק בארבעה חייבים להודות? מלמד שלא הודו להקדוש ברוך הוא עד שעשה עמם ניסים גלויים! אומרים חז"ל: טענה קשה יש על אותם אנשים. אמנם עליכם להודות על הנס – אך מדוע נזכרתם לשבח רק לאחר שאירע לכם נס חריג? היכן ההודאה על הניסים, הנשימות והחסדים של יום-יום?! ה"הודו" הזה – חסר הוא!
הקב"ה מעניק לנו חיים בכל רגע. בברכת 'אשר יצר' אנו מתוודים: "שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת". האדם עומד על רגליו רק משום שהוא "לפניך" – כי בורא עולם מחיה אותו, מעניק לו כוח דיבור, שיווי משקל, יכולת תנועה ואת כל צרכיו.
כשפוקח האדם את עיניו ויודע להודות על כל פריחה קטנה – הוא חי את בורא עולם בכל שנייה, וכל עבודת ה' שלו לובשת צורה אחרת לגמרי!
זהו המסר העצום של מצוות הביכורים: אל תמתין לאירועי ענק. העץ החל לנבוט? ראית סימן של פרי ראשון? עשה לך אות! דע כי ה' מעניק לך עוד אות חיים. וראוי שתמנה את עברך, תביט מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – היית עבד נרדף במצרים, עברת סבל בל יתואר, וה' הוציאך משם ביד חזקה אל ארץ זבת חלב ודבש. עתה, בתאנה הבודדת הזו, מקופלת כל היסטוריית החסד!
זוהי גם סגולתה הנוראה של תפילת "נשמת כל חי". השיר הנפלא הזה אינו מתמקד רק בניסים הגלויים, אלא רובו מזמר ומריע על מציאות החיים היומיומית והטבעית שלנו. מי שחי בתחושה שהנשימה עצמה היא נס עצום – מושך על עצמו הנהגה ניסית בכל עניין!
וכפי שכותב רבי חיים ויטאל זצ"ל בספרו 'שערי קדושה': המידות הטובות לא נמנו בתרי"ג מצוות, משום שהואיל והן היסוד והשורש לכל המצוות כולן – בלעדיהן אי אפשר לקיים תורה כלל!
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
