בשעות המאוחרות של הלילה, בעוד היכל ישיבת 'כפר חסידים' נטוף זיעה ועמל תורה, צעד הבחור אשר לרנר – 'אשי' בפי רעיו – בצעדים כבדים אל עבר תחנת האוטובוס. בידיו החזיק את כל רכושו עלי אדמות, דחוס במזוודות עמוסות.
שעות ספורות קודם לכן הוכרז קבל עם ועדה: "אתה מסולק מהישיבה". היה זה לאחר שהנהלת הישיבה גזרה גזירה שווה ותקנה חדה כתער לחיזוק עניין התפילה: בחור שנעדר, מסולק לאלתר. ביום הראשון לפרסום התקנה נעדרו שניים: האחד סיפק נימוק ראוי ונשאר, ואילו אשי סירב לגלות את סיבת איחורו.
כשיום רביעי הגיע ושוב נפקד מקומו, ניתנה ההוראה: "קח את חפציך וסע לביתך". אשי רק ביקש רשות אחת זעירה: להישאר עד שעות הלילה המאוחרות, לעלות על האוטובוס האחרון של קו 72 לחיפה, כדי שאף עין לא תבחין בחרפתו ובמזוודותיו, ולא תיגרם לו בושה.
על אותו אוטובוס נסע גם ידידו הקרוב, הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א (לימים ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר'). למראהו של אשי העמוס במזוודות, תמה הגרמ"צ עד למאוד, ומכוח הקשר העמוק ביניהם עבר לשבת לצדו.
שם, באפלת האוטובוס, פתח אשי את סגור לבו וחשף סוד מטלטל: בישיבה לומד בחור יתום מאב ומאם שעומד להינשא בעוד שבועות ספורים, ולרש אין כל – אין פרוטה לפורטה, אין דירה ואין משענת. באותו הזמן, אשי שמע על יהודי חרדי בחיפה שהחזיק במרתף מוזנח, מלא לכלוך ואשפה, והבטיח: "אם יצליח מאן-דהו לנקות את המקום, לשפצו ולשכללו, אהיה מוכן להעמיד את המרתף – למשך שנתיים, חינם אין כסף לחתן וכלה מחוסרי אמצעים".
כששמע זאת אשי, גמלה בלבו החלטה נחושה להתמסר לעניין בכל ישותו, אף שלא היה לו כל קשר מיוחד לאותו יתום. הוא הבין כי אין מצווה גדולה מזו, לבש בגדי עבודה והחל לנקות את המחסן מבוקר עד ערב במשך כמה ימים סוערים. כדי לנצל את זמן העבודה עד תום, התפלל בחיפה ולא הגיע לתפילה בישיבה. כשנשאל לפשר היעדרותו, העדיף לספוג את חרפת הגירוש ולא לגלות את האמת – פן ייוודע הדבר לחתן, יבין מי ניקה את ביתו ותיווצר אי-נעימות עצומה. הוא המשיך במסירות נפשו זו גם לאחר שפורסמה תקנת התפילה החמורה, וכשסולק – נטל את מזוודותיו ובלע את דמעתו.
כששמע הגרמ"צ את הסיפור המפעים, מיד עם ירידתם מהאוטובוס נטל מונית ספיישל בחזרה לכפר חסידים והתדפק על דלתו של המשגיח, מרן הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל. המשגיח הזדעזע עד עמקי נשמתו לשמע הדברים, ושיגר תלמיד שיורה לאשי להגיע למחרת בשעה 11:00 בבוקר. כשנכנס לרנר להיכל הישיבה, קם המשגיח ממקומו ונישקו לעיני כל הבחורים הנפעמים.
פרשת השבוע שלנו, החלה תמיד בתחילת חודש אלול, גדושה ומלאה במצוות הנוגעות לזהירות מופלגת שבין אדם לחברו. "לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ… הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ… וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכָל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ… לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם" (דברים כב).
בנוסף, הפרשה מעניקה לנו במתנה את מצוות החסד הנשגבה: "יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ", המתארת חסד של אמת שאין עמו שום תמורה. ישנה גם המצווה היקרה והשכיחה של 'ביומו תתן שכרו', הכוללת הפרטים רבים שרבים אינם מודעים להם ומפסידים אותה בידיים.
בהמשך, כשאדם זורע תבואה עליו להשאיר לקט, שכחה ופאה; כשהוא נוטע כרם, מלבד איסור ערלה ונטע רבעי, מוטלת עליו חובת פרט ועוללות לעניים, ועל כל אלה מתווספת החובה להאכיל את הפועלים ולתת מעשרות כדת וכדין. החסד הזה מעורר רחמי שמים, עוצר גזירות רעות מלבוא עלינו חלילה, ויוצר פתחי שפע נרחבים לכל העם היהודי כולו.
הפרשה מלמדת אותנו לשים לב לפרטים הקטנים ביותר, לחיות בחשבון מדוקדק על כל צעד ושעל בכל תחום, ולהיות דרוכים ונזהרים. כתב הגר"א (בפירושו למשלי ומובא באבן שלמה), כי ישנם שני בני אדם שאין נכנסים עמם לפנים משורת הדין, אלא נכנסים עמם בעומק המשפט ודנים אותם על כל קוצו של יוד: הראשון הוא בעל הגאווה, השחצן והיהיר, שלא מוותרים לו על דבר; והשני הוא מי שאינו נזהר בבין אדם לחברו. שהרי איך יוכל אדם לבקש שירחמו עליו מן השמים אם הוא אינו מרחם על אחרים?
הרי כלל גדול בידינו שעל פיו מנהיג הבורא את עולמו: כפי המידה שאדם מודד – כך מודדים לו. וכדברי רבותינו בפרק קמא דראש השנה (יז:): "למי נושא עוון? – למי שעובר על פשע".
הגר"א כותב באגרתו כי זהו עיקר התורה כולה. כשאדם מגיע לעולם העליון שואלים אותו סדרה של שאלות, ואחת המרכזיות שבהן היא: "האם היית נושא בעול עם חבירך?". כשהנך רואה חבר השרוי בצער, לא די להפטיר לעברו כלאחר יד 'יהיה בסדר', אלא יש להיות שותף אמיתי בצערו, באופן כזה שהוא יחוש וידע כי הנך משתתף בעולו.
כך נראים הדברים כשאדם כואב באמת את מצבו של הזולת. את הסיפור האלמותי על ה"צדיק הירושלמי" רבי אריה לוין זצ"ל, כולם מכירים. פעם חשה אשתו כאבים עזים ברגלה. הוא צעד עמה אל בית החולים, ולא כפי שאנו נוהגים לעשות לעתים כשאנו מתרצים בעסוקינו ובאיסור ביטול זמן ושולחים את הזולת לבדו…
רבי אריה נכנס יחד עמה לחדרו של הרופא ואמר לו בטבעיות: "אדוני הרופא, הרגל של אשתי כואבת לנו!". הוא לא אמר "כואבת לה", אלא "כואבת לנו", כי רבי אריה הרגיש באופן מוחשי וממש את הכאב של אשתו ולא השתמש במליצה בעלמא. דרגה עצומה היא להרגיש ממש את צער הזולת, אך מוטלת עלינו החובה לשאוף לכך ולהשתדל לפחות במה שביכולתנו להרגיש.
כיוצא בזה מצינו אצל הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, רבה של פוזנא שהייתה עיר ואם בישראל. הייתה לו קביעות נחרצת ללכת פעם בשבוע לבית החולים המקומי כדי לבקר את החולים. היה נכנס אצל חולה אחד ודורש בשלומו, פונה לאחר ומברר על מצבו, וכך עובר בין כל מיטות החולים. מדוע עשה זאת? כי כשהחולה רואה את גדול הדור והרב הנערץ נכנס לבקרו ושומע ברכה מפיו, הרי הדבר נחשב עבורו ליותר מחצי רפואה.
ואם לפעמים, מרוב טרדותיו המרובות וצרכי העיר הסבוכים שהשתרגו על צווארו, לא היה יכול להגיע בעצמו – לא פטר את עצמו בטענת 'אונס רחמנא פטריה', אלא היה שוכר בכסף מלא שליח מיוחד שילך לבקר בשמו את החולים, ידרוש בשלומם, וישוב לדווח לו על מצב בריאותם.
זהו שפתחה הפרשה ואמרה: "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" – זהו חודש אלול. על מה יבכה האדם בימים אלו? על דברים אלו ממש יבכה ויביט כיצד לתקן את מעשיו! הזכות להיות גדול בתורה, להרביץ תורה ולהורות הוראה בישראל, אינה תלויה אך ורק בעמל התורה, כי אם גם בעמל המידות ויגיעתן.
אמרו רבותינו במסכת בבא מציעא (ל:): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה". לא נכתב שם שהיו רוצחים או גזלנים, אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. ומאי חזית בזה? הבעיה הייתה שלא רצו לוותר מאומה לחבריהם, ועל קוצו של יוד היו מריבים זה עם זה. כשאדם צועק 'יקוב הדין את ההר', אזי גם מן השמים נוהגים עמו באותה מידה מדוקדקת ולא מוותרים לו על דבר – ולכך חרבה ירושלים, וכפי שביאר החפץ חיים זצ"ל בספרו 'שמירת הלשון'. אולם כשאדם מוותר לחברו ומעביר על מידותיו, משיבים לו מן השמים מדה כנגד מדה: "כְּפֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ" (איוב לד, יא) – ואף אם לא מגיע לו לפי הדין היבש, מעבירים על פשעיו ומעניקים לו לפנים משורת הדין.
כאשר אנו מייחלים שהקב"ה ינהג עמנו במידת הרחמים, מחובתנו לנהוג בעצמנו בקו זה. אדם אשר יקבל על עצמו בחודש זה להשתפר בעניינים שבין אדם לחברו – שהרי אין די בהבטחות בפה אלא יש צורך בצעדים מעשיים לתקן דרכיו – אם יקבל על עצמו לחדול מדיבור עוקצני ולעבור לשפה נעימה, בחיוך ובמאור פנים לסובבים אותו, הרי זו הכנה מעולה וראויה לימים הנוראים. והשי"ת יהיה בעזרנו ונזכה כולנו לשנה טובה ומבורכת, ולכתיבה וחתימה טובה, אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
