שמו של העילוי החריף, רבי יצחק זאב סולוביצ'יק התפרסם עד למרחקים. הכל שיבחוהו והיללוהו, עוד ימים רבים בטרם הכירוהו בתואר 'הרב מבריסק'. כבר משחר עלומיו, היה כלי חמדה זה לאבן שואבת והכל סחו בחוכמתו ובתורתו.
כאשר הגאון רבי משולם אוירבך זצ"ל, הלא הוא בנו של הגאון רבי מאיר אוירבך מקאליש ורבה של ירושלים, מח"ס 'אמרי בינה', זכה באוצר זה כחתן לנכדתו מרת הענדל, הוא לא חסך מממונו דבר. מלבד נדוניה מכובדת, העניק לחתן הצעיר נכס יקר ערך: בית דירות גדול בוורשה. המטרה היתה ברורה – למען יוכל לשקוד על התורה במנוחה, ואת פרנסתו יפיק מדמי השכירות החודשיים.
חלפו השנים. מחירי הנדל"ן בבירה הפולנית האמירו אל על, ושוויו של הנכס נסק לגבהים. הגרי"ז, שביקש לפטור את עצמו מעול הטיפול בשוכרים ומהטרדה הכרוכה בגביית הכספים, גמר בליבו למכור את הבניין, לממש את שוויו ולחסוך את הטירדות למען לימוד התורה. הוא אכן מצא איש עסקים מקומי שאיחל לקנות את הנכס, והשניים נכנסו למשא ומתן מתקדם לקראת סגירת העסקה.
אלא שאז החלו לצוץ עיכובים שונים, העסקה התמהמהה, וטרם שהספיקו לחתום סופית – פרצה מלחמת העולם הראשונה. תותחי המלחמה טרפו את כל הקלפים והשביתו לחלוטין את המסחר.
עם שוך הקרבות וסיומה של המלחמה, ניצבה ורשה מדממת אך מבקשת שיקום. מאחר שבתים רבים חרבו במהלך המלחמה והביקוש לפתרונות דיור הגיע לשיאו, זינק ערך הדירות בעיר לגבהים עצומים. כעת, מששקט הים, התפנה הרב מבריסק למכור את הבית ששוויו עלה בינתיים עוד ועוד. בכסף הרב הזה קיווה שיוכל לשבת על התורה בעושר ובמנוחה. שוב תר הגרי"ז וחיפש אחר קונים, ואלו אכן נמצאו במהירות.
הצדדים המאושרים צעדו אל בניין העירייה על מנת להעביר את בעלות הנכס היקר מרשות המוכר לרשות הקונים. אך שם, בין מסמכי הטאבו הרשמיים, נכונה להם הפתעה של ממש: הבית כלל אינו רשום על שמו של הרב מבריסק! הנכס, אלפי המטרים רשום היה על שמו של אדם זר, אותו לא הכיר הגרי"ז כלל…
חקירה מקיפה ודרישה נמרצת חשפו את גודל התרמית והגניבה המחוצפת: אותו איש עסקים מוורשה, שנכנס בשעתו למשא ומתן עם הגרי"ז לפני פרוץ המלחמה, נצל את הנגישות למסמכים. תוך כדי המשא ומתן שטרם הסתיים, הוא זייף בחוצפה את חתימת הגרי"ז, העביר את הבניין על שמו, ומכר את הנכס היקר לאדם אחר. בעל הבית האמיתי – הרב מבריסק – נותר ברגע אחד נקי מכל נכסיו.
כאשר קרא אליו הרב מבריסק את אותו סוחר והציג לפניו את המסמכים החותכים המוכיחים את הגזל, ניצבה השאלה הנוקבת במלא מערומיה: "כיצד ייתכן שמכרת את ביתי שלי לאדם אחר?!"
פניו של הסוחר חוורו כסיד. משנחשף בקלונו, הודה על האמת במבוכה עצומה: "נקלעתי לצרה גדולה ואיבדתי את כל הוני. בצר לי נכשלתי בעוון הנורא – זיפתי את חתימתו של הרב על החוזה, העברתי את הבית על שמי, וכך הצלחתי לגרוף לכיסי הון רב. אלא שאין הברכה שורה במעשים כאלו, ובתוך זמן קצר הפסדתי את כל הסכום שהרווחתי ממעשה הרמייה. אילו היה הכסף בידי, הייתי משיבו לרב בשלימות; אך מה אעשה שנותרתי ללא פרוטה לפורטה? בוש אני במעשיי מאוד, אך את הנעשה אין להשיב".
באותה שעה נוראה, בה התחוור להרב מבריסק כי איבד במחי יד את כל הונו ומשענתו הכלכלית, לא אבדו עשתונותיו והוא לא בא לידי כעס כלל. "מה אעשה לאדם זה שגזל ממני את כל רכושי והותיר אותי נקי מנכסי? וכי אמסרנו לשלטונות חלילה?!" הרהר בעומק לבבו, "מוטב שאעסוק ב'שער הבטחון' שב'חובות הלבבות', וכך אדע להאמין ולבטוח בבורא שהכל נעשה ברצונו…"
לימים, סיפר הרב זצ"ל את המעשה לתלמידיו, וסיכם במשפט שהפך לאבן יסוד בהשקפת עולמם: "אנשים סבורים שעשיר הוא זה שיש לו בית דירות גדול בוורשה, אולם האמת היא שעשיר הוא מי שיש לו בליבו ובאמונתו את 'שער הבטחון' שבספר 'חובות הלבבות'…"
יסוד עמוק זה, ניתן לראות בפרשתנו: "רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה" (דברים פרק י"א, פסוק כ"ו). ויש להבין: מהו לשון 'ראה' שכתבה כאן התורה? מדוע לא נקט הכתוב בלשון 'הנה אנכי נותן לפניכם'? והלא האם כלל שייכת ראייה בדבר שעדיין לא התקיים בעין?
יסוד כביר מונח כאן, כפי שביאר מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל: דע, כי לפי הסתכלות האדם על המקרים הקורים אותו במהלך החיים – הוא יכול לעשותם לברכה או לקללה, והדבר תלוי כולו בהסתכלות האדם. זהו שנעשה שימוש במילה 'ראה': הראייה היא "אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה" – ואתה הוא זה שתחליט! אם תסתכל על מקרה העולם והמאורעות בהשגחת ה' ובראייה חיובית, אזי יהיה לך המאורע לברכה. ואם תסתכל באופן שלילי – אותו מקרה עצמו יהיה לקללה.
הקדוש ברוך הוא אומר לכלל ישראל: דעו, כי לאחר שנפתחו השמיים וניתנה התורה, הרי הכל רואים בעיניהם ממש את הברכה שיש למקיימי המצוות ואת הקללה לאלו שאינם מקיימים המצוות. כל מי שיתבונן במקיימי המצוות יראה את הברכה השרויה בחייהם, את האושר והסיפוק הפנימי הקיים אצלם, ואת ההנאה הזכה מכל מה שחננם ה' יתברך. גם ברגעים הקשים והמאתגרים ביותר, יודעים הם שהכל נתון תחת השגחה פרטית מדוקדקת, ומביטים על המציאות בראייה חיובית.
לעומת זאת, אצל אלו שלא זכו לשמור על חיי תורה ומצוות, כל אחד רואה חיי קללה: החיים כולם מוקדשים לרדיפה בלתי נגמרת אחר מותרות, הם סובלים מחוסר סיפוק תמידי ממה שיש בידם, עינם צרה במה שיש לאחרים, וריקנות נוראה אופפת את כל ישותם מבוקר עד ערב.
התורה אינה מדברת רק על הברכה והקללה שתבואנה בעתיד כעונש או כשכר על קיום או אי קיום המצוות, אלא על המציאות כפי שהיא מופשטת כעת: "הברכה – אשר תשמרו לעשות את מצוות ה', והקללה – אם לא תשמרו לעשות". זוהי מציאות מוחשית שנראית לעין כבר עכשיו! מעתה, מי שמתבונן בעין פקוחה, לא יוכל שלא לבחור בחיים שיתנהלו על פי התורה והמצוות – כי שווה לחיות!
מבט מופלא זה על חווית המציאות מתבטא בסיפור המאלף שסופר על הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מנהיגה של ירושלים. פעם אחת, כשהלך באחת מסמטאותיה הצרות של ירושלים, זינק לעברו ערבי וזרק על גופו קליפות תפוז שאכל.
נעצר הרב, הסתכל על האיש ואמר לו ברוגע: "תודה רבה". שאל הערבי בתמיהה ובערבוביה: "מה אמרת?!" נענה רבי יוסף חיים ושנה בשפה ברורה: "תודה".
"מה שייך פה 'תודה'?!" קרא הערבי כאינו מבין.
במנוחת הנפש עילאית הסביר לו הרב: "הבן, אם היה בידך דבר אחר קשיח יותר – כגון מקל, אבן או ברזל – כלום היית מהסס מלזרוק זאת עלי?! על כן אמרתי תודה: על שהיה זה בסך הכל קליפות תפוז, ורק קצת התלכלכתי…"
זו הייתה גדלותו של הרב, שבתוך הביזיון והפגיעה ידע לראות ברכה והצלה.
"רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה" – על ידי הסתכלות נכונה ואמונה זכה, אפשר לראות את הכל כברכה, אפילו דבר שנראה במבט ראשון כקללה; ומאידך, אפשר לראות כקללה אף דבר שנראה בחיצוניותו כברכה. הכל, ללא יוצא מן הכלל, תלוי בראייתך!
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
