עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פשטו השלטונות הרוסיים על הערים והעיירות, ותפסו כל אזרח שרק הצליחו להניח עליו את ידם. המטרה היתה אחת ויחידה: לשלוח אותם כחיילים אל החזית המדממת, ניצבים מול הצבא הגרמני האימתני. הצבא הרוסי באותם ימים היה פרימיטיבי וחלש, וכלי הנשק שברשותו היו מיושנים להחריד. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהחיילים והמגויסים הטריים כלל לא צוידו בכלי נשק חם; במקום זאת, הופקדו בידיהם סכינים וחרבות בלבד, לשדה קרב שבו המתינו להם הגרמנים כשהם חמושים במכונות ירייה קטלניות ובתותחים כבדים שטבחו בהם ללא רחם.
מה עשו המפקדים הרוסים? הם התייחסו אל אזרחיהם ואל חייליהם כאל בשר תותחים זול. השיטה היתה אכזרית ומחושבת: הם קיבצו קבוצה של עשרת אלפים מגויסים טריים ושלחו אותם ישירות אל מול האש הגרמנית. החישוב הצבאי היבש הניח כי הגרמנים יהרגו ששת אלפים או שבעת אלפים איש מתוך המסה האנושית הזו, אך ארבעת אלפים הנותרים יצליחו בסופו של דבר להגיע ממש עד לעמדות הגרמנים ולטבוח בהם בחרבותיהם ובסכיניהם. מובן מאליו שגם רבים מאותם ארבעת אלפים ימצאו את מותם בקרב, אך בדרך זו יצליחו לגבות מחיר דמים ולגרום אבדות גם בצד הגרמני.
בתוך התופת הזו נלכד יהודי בשם ישראל גריינמן. הוא שהה עם עוד אלפי מגויסים בעל כורחם בתוך מבנה גדול שהוחרם על ידי הצבא הרוסי. הכל כבר היה מוכן לשילוחם המהיר אל החזית, והם המתינו אך ורק לבואו של גנרל רוסי רם דרג, שהיה אמור לשאת בפניהם נאום תעמולה נלהב כדי להזריק בהם מוטיבציה ולהמריצם להקריב את חייהם למען רוסיה.
ישראל, בעל המעשה, ידע היטב את המציאות המרה: אין כמעט ספק שבתוך שעות ספורות הוא כבר לא יהיה בין החיים. ברגעים קורעי לב אלו, הוא גמר אומר בלבו להתפלל תפילת מנחה – אולי תפילתו האחרונה עלי אדמות. הוא נעמד בקרן זווית והחל מתפלל מעומק לבבו הסוער, כשהוא מתנתק מסביבתו, אינו רואה ואינו שומע דבר ממה שמתרחש סביבו.
תוך כדי התפילה הלוהטת, הגיע הגנרל בצעדים מדודים. המבנה כולו נדרך, כל הנוכחים נעמדו מתוחים כקפיץ, הצדיעו וחלקו מחוות כבוד עצומה למפקד הבכיר. רק היהודי הבודד עמד בצד, דבוק בבוראו, ולא מתייחס כלל אל הגנרל ואל פזמון הגינונים שסביבו.
חמתו של הגנרל בערה בו להשחית. הוא שאג פקודה חדה, וכהרף עין זינקו שני חיילים, תפסו את היהודי בברוטליות והשליכו אותו לצינוק כבולים באזיקים, עד שיועמד למשפט צבאי מהיר. ישראל ידע היטב מה משמעות הדבר: גזר דין מוות נחרץ. התנהגותו נחשבה כמרד גלוי בעיצומה של מלחמה, ובנסיבות מחמירות שכאלו אין סנגורים, אין עורכי דין ואין רחמים – רק חבל תלייה או כדור בחזה.
אבל אותו יהודי יקר לא הרהר חלילה 'זו תורה וזו שכרה? עונש מוות על תפילת מנחה?!'. תחת זאת, הוא אמר לעצמו בפשטות ובתמימות: 'לא משנה מה אומר או לא אומר לשופט בזמן המשפט, בכל מקרה יהרגו אותי. אם כך, אני אתפלל לה' גם במהלך המשפט עצמו'.
כאשר הובא מול השופט הצבאי החמור, חרק השופט בשיניו ושאל: "מה השם שלך, חייל?". השיב ישראל ברוגע: "למנצח מזמור לדוד".
השתאה השופט ושאל בתימהון: "מה הדרגה שלך?" וענה היהודי: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב". חמת השופט עלתה והוא צעק: "מה יש לך לומר להגנתך?" וישראל הוסיף ואמר: "ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך".
הביט בו השופט בביטול, הניף את ידו בביטול ואמר: "אין עם מי לדבר… החייל הזה משוגע לחלוטין, חולה נפש. סלקו אותו מכאן מיד ותשלחו אותו לבית חולים לחולי נפש".
ישראל הועבר לבית החולים למחלות נפש, שם ישב מספר שבועות. לאחר מכן בדק אותו רופא מומחה, אישר כי הוא בריא לחלוטין בנפשו, ושחרר אותו לביתו לחיים ולשלום. כך זכה להינצל מזוועות המלחמה ולהאריך ימים. ושנים רבות לאחר מכן, כשהיה יושב ומספר את הסיפור המופלא לנכדיו ולניניו, היה מוסיף ואומר להם נרגשות: "בתחילה נראה היה כאילו תפילת המנחה עומדת להביא עלי מוות ודאי, אבל האמת היא שדווקא התפילה היא זו שהצילה את חיי! בזכות התפילה הזאת לא נשלחתי לחזית כבשר תותחים, ולא נהרגתי כפי שנהרגו מרבית החיילים שהיו איתי באותה שיחת מוטיבציה של הגנרל".
השעה שבה הועמד למשפט צבאי הייתה שעת חשיכה כבדה והסתר פנים מוחלט, ועל אף זאת התחזק היהודי באמונתו היוקדת והתפלל: "יענך ה' ביום צרה", כי ידע וידע שרק הקדוש ברוך הוא לבדו יכול הושיעו.
על הפסוק וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ [בראשית ח', י"א] מגלים חז"ל במדרש (בראשית רבה ל"ג) כי משמעות נסתרת ועמוקה במסר הטמון בתוך אותו עלה קטן שהיה בפי היונה. ככלות ימי המבול הנוראים, ולאחר שבמשך שנה תמימה היה זה נח שדאג לכל מזונה ומכלכלה במסירות, בוחרת היונה ומעדיפה מזון מר כלענה מידו הטובה והרחומה של בורא עולם, על פני מזון מתוק כדבש מידיו של נח!
אין זה משום שיש לה משהו אישי נגד נח – הלא הוא זה שהגיש לה נאמנה את מזונה במשך כל ימי המבול. אבל זו בדיוק הבעיה: היא אינה רוצה עוד מזון שבא מידיו של בשר ודם, היא אינה חפצה באוכל מתוק שמקורו בבן אנוש. היא מעדיפה בכל לבה מזון שכולו ביטחון זך בה', הישענות מוחלטת עליו וקשר קרוב ואמיץ איתו. 'יהיו מזונותיי מרורים כזית בידיו של הקדוש ברוך הוא, ואל יהיו מתוקים כדבש בידי בשר ודם!' – קובעת היונה נחרצות, ומעדיפה את העלה המר של הקב"ה על פני כל מעדני מלך.
ובכל זאת, גואה ועולה בלבנו שאלה מהותית: מדוע באמת הביאה היונה דווקא עלה מר של זית? אם אדם נהנה מידיו הטובות, הרחבות והמעניקות של בורא עולם, מדוע שלא יהיה מזונו מתוק, ערב ואהוב? למה לו לאכול מזון מר כלענה? אם בפיה של היונה ספון מסר כה עמוק ומחזק על הביטחון והאמונה בבורא עולם, מדוע לא יבוא המסר הנשגב הזה על מצע של עלים מתוקים ורעננים?
הסכיתו לגילוי מדהים ומרטיט, אותו חשף הרה"ק בעל ה'דברי ישראל' ממודז'יץ זי"ע, יסוד שכדאי מאוד להפנימו אל עומק הלב.
הפסוק מדגיש ומציין: "וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ" – היא טרפה את העלה. היא היתה שרויה בלחץ ובחרדה, מוטרדת בשאלה האם תמצא מזון אם לאו… נכון, היונה מעדיפה בכל נפשה עלה מר מידיו של בורא עולם על פני כל מזון שבעולם מידיו של בשר ודם, אך עדיין קינן בה שמץ של לחץ, דאגה וחשש שמא לא תצליח למצוא עלה כזה או שלא תזכה בו בקלות…
לכן היה העלה מר! מפני שניכרו ביונה אותות הלחץ והדאגה. לו היתה סמוכה ובוטחת באופן שלם, רגועה ושליווה, יודעת אל נכון שיימצא לה העלה גם אם לא תחפש ו'תטרוף' אותו מיד, וגם אם לא תיכנס ללחץ ולחרדה – בורא עולם היה מסדר לה מזון מתוק, טעים, משביע ונעים, שאין בו אפילו בדל של מרירות. אך הלחץ שלה, הדאגה המכרסמת ורצונה 'לטרוף' את הדבר הראשון שנחזה בעיניה כי מי יודע אם תמצא מזון אחר – אלו הם שהפכו את מזונה למר כלענה, ולא למתוק כדבש.
את המסר האדיר הזה מן הראוי שניקח עמנו מפרשת השבוע. כולנו חווים לעתים רגעי משבר, ימים של דאגה, לחץ ומבוכה. לפעמים זו בעיה רפואית מלחיצה, לפעמים נוחתת פתאום צרה לא צפויה, ולעתים מצב הפרנסה לוט בערפל כבד. כל יהודי מאמין בלב שלם שה' יפתח לו את השערים, אך אם הוא באמת יבטח בה' בכל לבו, יישען עליו ברוגע ויעשה את ההשתדלות הגשמית הנדרשת מתוך שלוות נפש – הישועה תבוא מהר, מתוקה ונעימה הרבה יותר מהצפוי!
אחים יקרים, מה לנו כי נדאג? מנין לנו הלחץ והחרדה? יהודי מאמין יודע שבכל מה שעובר עליו, בכל התמודדות ובכל מצב בחיים – אבא שבשמים עומד לצידו, חפץ בכל לבו בהצלחתו ופועל ללא הרף למענו. הבה נישאר רגועים ושלווים, סמוכים ובטוחים, שהרי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים!
יהיו הדברים לעילוי נשמת אבי מורי ר' מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
