הרבה אנשים מאמינים שזוגיות טובה היא כזו שבה בני הזוג משתדלים לא להעיר זה לזה. הם מעדיפים לשתוק, להבליג ולשמור לעצמם את הדברים שמפריעים להם, מתוך מחשבה שכך הם שומרים על השקט בבית. אלא שיש בעיה אחת: ביקורת שלא נאמרת לא באמת נעלמת.
כשמשהו מפריע לנו לאורך זמן, קשה מאוד להסתיר אותו. גם אם החלטנו שלא לומר דבר, חוסר שביעות הרצון מוצא את דרכו החוצה: בפרצוף חמוץ, בשתיקה, בהתרחקות, בעקיצה קטנה או בציניות. לפעמים אנחנו אפילו משכנעים את עצמנו שלא אמרנו כלום ולכן לא ביקרנו, אבל בן הזוג מרגיש היטב שמשהו אינו כשורה. הוא מזהה את הטון, את המרחק ואת המתח, וכעת הוא גם נדרש לנחש מה בדיוק מפריע לנו.
לכן, הבחירה בזוגיות אינה תמיד בין ביקורת לבין היעדר ביקורת. לא פעם היא בין ביקורת ישירה וכנה לבין ביקורת סמויה, שמתבטאת בהתנהגות ובמסרים עקיפים. במקום להשקיע מאמצים בהסתרת מה שמפריע לנו, כדאי ללמוד איך לומר אותו בצורה נכונה.
אבל כאן חשוב להבחין בין ביקורת לבין ניסיון לחנך את בן הזוג. ביקורת ישירה אינה מחייבת להושיב אותו לשיחה ארוכה, להסביר לו מה לא בסדר בהתנהגות שלו ולחכות שיבין, יתנצל ובעיקר ישתנה.
לא מעט שיחות זוגיות נפתחות במשפט "אני רק רוצה להגיד לך מה אני מרגיש", אבל מאחוריו מסתתרת לעיתים ציפייה אחרת לגמרי: שבן הזוג יבין שאנחנו צודקים, יכיר בכך שטעה ויבטיח שבפעם הבאה יתנהג אחרת.
ברגע שאנחנו לא מסתפקים בעצם הבעת התחושות שלנו, אלא זקוקים לכך שבן הזוג יסכים איתנו וישנה את התנהגותו, הביקורת הופכת למאבק. אנחנו כבר לא רק מביעים את מה שמפריע לנו, אלא מנסים לגרום לאדם שמולנו להיות מישהו אחר.
אז איך נראית ביקורת בוגרת?
לפעמים היא פשוטה הרבה יותר ממה שנדמה לנו. מספיק לומר: "זה מפריע לי", "נפגעתי ממה שקרה", "זה לא מתאים לי" או "כאן הייתי רוצה משהו אחר".
בלי נאום ארוך, בלי כתב אישום ובלי להפוך את התגובה של בן הזוג למבחן להצלחת השיחה. הוא יכול להסכים, אבל הוא גם יכול לחשוב אחרת. הוא יכול להתנצל, והוא יכול שלא.
וזה אולי החלק המאתגר ביותר: לדעת לומר משהו שחשוב לנו, גם כשאין לנו שליטה על מה שיקרה אחר כך. להביע עמדה, רצון או פגיעה, בלי לנסות לנהל את התגובה של האדם שמולנו.
התפקיד שלנו הוא לומר בצורה ברורה מה מפריע לנו ומה היינו רוצים שיהיה אחרת. בן הזוג, מצדו, רשאי לבחור כיצד להתייחס לדברים.
ומה קורה כשהוא שומע, אבל שום דבר לא משתנה?
כאן מגיעה נקודה חשובה: המטרה של ביקורת בוגרת אינה בהכרח לשנות את בן הזוג, אלא לאפשר לנו להביע את הרצון שלנו גם כשהוא אינו מסכים איתו.
מותר לנו לרצות מאוד שבן הזוג ישתנה. מותר לנו לומר מה מפריע לנו, מה אנחנו צריכים ומה היינו רוצים לראות אחרת. אבל כשהמטרה הופכת להיות לגרום לו להשתנות בכל מחיר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו משכנעים, לוחצים וחוזרים שוב ושוב על אותה ביקורת.
האתגר הוא ללמוד לומר: "זה מה שאני רוצה", גם כשהאדם שמולי חושב אחרת. אני מביא את הרצון שלי אל תוך הזוגיות, והוא מביא את הרצון שלו. המטרה אינה למחוק כל התנגדות או להגיע להסכמה בכל מחיר, אלא ללמוד להישאר ברורים ונוכחים גם כשאנחנו חלוקים בדעותינו.
זוגיות טובה אינה זוגיות נטולת ביקורת
במערכת יחסים קרובה אנחנו נפגעים, מתאכזבים ולפעמים גם לא אוהבים את מה שבן הזוג עושה. הניסיון ליצור זוגיות שבה אסור לומר את הדברים האלה אינו הופך אותה לבריאה יותר. במקרים רבים הוא דווקא הופך אותה לפחות כנה.
המטרה אינה להפסיק לבקר, אלא ללמוד לומר את מה שמפריע לנו בלי להפוך את השיחה לניסיון לחנך את בן הזוג או לשנות אותו. דווקא כשאפשר לדבר באופן ישיר וברור גם על דברים לא נעימים, פוחת הצורך בעקיצות, בשתיקות ובמסרים סמויים.
זוגיות בוגרת אינה זוגיות שבה אין ביקורת, אלא זוגיות שבה שני אנשים יכולים לומר גם דברים שקשה לשמוע, להישאר שונים זה מזה ולא להפוך כל אי הסכמה למאבק על השאלה מי צריך להשתנות.
כי בסופו של דבר, זוגיות טובה אינה מחייבת את אחד מבני הזוג להיעלם כדי לשמור על השקט. היא מאפשרת לשני אנשים להיות עצמם, להביע את רצונותיהם וגם לחלוק זה על זה, מבלי לאבד את הקשר.
