העיתון 'ידיעות אחרונות' מפרסם הבוקר את רשימת מעל אלף נפטרי הקורונה בישראל, ברשימה מופיעים כמאה שמות מתוך האלף והעיתון מציין כי שום גורם ישראלי לא מסכים לפרסם את שמות אלף הנפטרים
לפני כמה חודשים כאשר מספר המתים בארה"ב הגיע למאה אלף פרסמו בשער ה"ניו יורק טיימס" את שמותיהם של אלף מתוכם.
לצד שמות מאה מתוך אלף הנפטרים כתב עורך חדשות החוץ בערוץ 13, נדב אייל, טור בעיתון של המדינה את הדברים הבאים: "ראיתם את שמותיהם בעמוד הראשון. כן, כמעט כולם מבוגרים. קשישים. זקנים. בואו נשים את זה על השולחן: לכולנו ברור כי אם מאות רבות של נשים וגברים בגילי 30־50 היו מאושפזים, ואם היו מתים כ־430 מתוכם בחודש אחד כתוצאה מנגיף קטלני, המדינה הייתה עומדת מלכת. לא בגלל הגבלות הממשלה, או מאמץ רפואי תקיף, אלא משום שאנשים היו חוששים לצאת מהבית ולעתיד ילדיהם. ויש לכך הצדקה. כל אדם הוא עולם ומלואו ליקיריו, אבל כפי שאמרה לי קרובת משפחה מבוגרת פעם, זו לא טרגדיה נוראה למות אחרי חיים ארוכים. מי מהקוראים שלא שפר עליו גורלו וראה הורים קוברים את צאצאיהם, או ילדים נשארים יתומים בעודם קטינים, יודע היטב שמוות בגיל 80 לא שקול למוות בגיל 30. והנה, על בסיס האמת הזו החלה נושבת רוח רעה כזו בארץ ישראל. הם זקנים, הם חולים, עבורם להשבית מדינה?
ראשית, המדינה לא מושבתת. למעשה, בישראל היו בחצי השנה האחרונה פחות הגבלות, מבחינות מסוימות, מאשר בשוודיה. שם, לדוגמה, לא עשו חתונות ענק, אפילו לא עבור צאצאי אדמו"רים. הסגר בישראל היה קצר ביחס למדינות רבות במערב, והנזק הכלכלי האדיר שנותר עימנו איננו רק תוצאה של אמצעי הזהירות המצומצמים, אלא בעיקר בשל המדיניות האסונית של ממשלת ישראל הנוכחית שאף מחדל, חלטורה, או חוסר אחריות שלטוני איננו זר לה"
לדברי נדב אייל "יש משהו מוטעה ונורא בזלזול במתים המבוגרים ובפגיעת המחלה. מוסרית, זה ברור; האנשים האלה הם הורינו או הוריהם. בוני הארץ ומייסדיה. בנוסף, לא ידועות לנו ההשפעות ארוכות הטווח של הווירוס על צעירים יותר, ומדינות אחראיות נוהגות בזהירות יתרה בהקשר הזה"
