פגשתי אותו לפני כשבועיים. יהונתן, בחור צעיר ונמרץ. "אני רוצה להיות זמר ולהופיע בקיסריה" – כך הוא
מדקלם לי תוך כדי גלגול התפילין של יד והנחתן במקומן הראוי להן. מצמצתי קמעא, וניסיתי לשווא למרוח על פניי את פרצוף ה"בהחלט, רעיון מעולה! מאחל לך המון בהצלחה ואין לי ספק שעוד תגיע רחוק"..
מי שמכיר אותי יודע שבשעות הבוקר (המוקדמות?) קשה יהיה לקבל ממני טפיחת עידוד שכזו, ובמיוחד
כשאין בינה לבין המציאות ולא כלום…
"וכי מה חושב לעצמו הנער הלזה" – חשבתי בליבי באותו הרגע, "שבבוקר בהיר יקום הוא ויבנה לעצמו קריירה שכזו מבלי להניד עפעף?! "ועוד איזו קריירה.. אחת כזו, שגדולי ענקי ומאורי ומקובלי הזמר החסידי (והפחות חסידי) – עבדו יומם ולילה, או ליתר דיוק – לילה אחר לילה, בכדי להגיע לצפיחית ממעמד זה, בעוד שרובם המוחלט לא בהכרח 'יזכה' לראות את האתר המכונה "קיסריה", גם לא מהצד של דרגשי הקהל.. ואף אלו ש'זכו' בסיעתא דשמיא ללחך את רצפת הבמה השחורה באתרא דכיסופא – יטען בחלקו – מאחורי הפרגוד – כי אין הצר שווה בנזק המלך..!" (ועבור אלו שלא עקבו, עד כאן מחשבתי הקודרת באותו הרגע בו פנה אלי הילדון..)
שערו בנפשכם מה קשה היה לשוות לפרצופי מבע אופטימי לאחר הרהור נוגה שכזה…
אבל אז.. אז צפה לה מחשבה נוספת, שהחלה אט אט לדחוק את קודמתה לשולי דפנות המוח (כן. למוח יש
דפנות!).
"ומה אם מישהו היה קם ומדקלם את אותה המחשבה לזמר כמו.. אברהם פריד, או ישי ריבו, או חנן בן ארי,
או .. ויש עוד רבים וטובים? (ויסלחו לי כל אותם מאות שלא הזכרתי אותם) מה היה קורה אז? האם גם הם לא
היו ראויים בתחילת דרכם החלומית לנסות להגיע למקום בו הם נמצאים עתה? " – "והרי כל אותם אלו שהצליחו – התחילו בדיוק מכאן, מאותה הנקודה בבית הכנסת השכונתי, בין גלגול התפילין, לסידור הציציות
בצידי המכנסיים, או סתם כך בסופרמרקט השכונתי, בעמידה האינסופית בתור לקופה, המקום בו החלו לרקום
את חלומם, החלום שזכה להבשיל ולהגיע לאן שהגיע.."
ולכן יהונתן יקירי, אל נא תיקח אל ליבך הצעיר את פרצוף ה "תפסיק להטריד אותי על הבוקר" שככל הנראה
ניבט מפניי העייפות, אלא יישר גווך, נעל נעלי הליכה איכותיים שאינם נקרעים מכל מכשול או טינה שבדרך,
וצעד בזהירות אל עבר חלומותיך…
ונכון, אין קיצורי דרך, ויש צורך בעבודה קשה. ואפילו מאוד. אבל כמו כל דבר בחיים, הכל מתחיל מנקודה
קטנה, קטנטנה, שמניעה את הלב לפעולה, ומשם המקום לגדול הוא כמעט בלתי מוגבל…"
ואם תשאל – למה 'כמעט' ? ובכלל, איך כל מה ששירבטתי עד כה מתקשר לחג הסוכות הקרב ובא?
אענה לך בחינניות וברגישות יתר – שכן, אומנם רואים אנו את ענף הערבה כחלק אינטגרלי מארבעת המינים
המיוחדים של החג, למרות שכידוע אין לה – לא טעם ולא ריח. אך אצלנו בעולם המוזיקלי – יהונתן יקירי –
הסיפור הוא קצת שונה. יש את אלו שאומנם חושבים שהם שם, והמקצוע מתאים להם כמו כפפה ליד, ואוטוטו
הם ה-מרדכי בן דוד הבא, ו"אפילו הסבתא רבא שלהם התרגשה עד דמעות – אז, כשהם עלו לשיר בבר
המצווה של האחיין המתוק.." אבל לא. הם לא שם.. וכדאי שיפנימו זאת בצורה שקולה ומהירה, ויפה שעה
אחת קודם…
חג שמח לכל בית ישראל!
ושנתראה יחד ליד בימת כלי המיתר בבית המקדש בקבאכי"ר..
