ביום שלישי הקרוב יגיעו שוב אזרחי ישראל להצביע בבחירות מיותרות שנגרמו רק בעקבות איבה ושנאה אל ציבור שומרי התורה בישראל. איווט ליברמן, שסירב להרכיב ממשלה עם נתניהו ובכך להפיל ממשלה שכמעט נולדה, פעל מתוך חשבונות פוליטיים אופורטוניסטים וחשבון אישי ארוך ושלילי עם בנימין נתניהו, אך מעבר לכך, בסיס המוטיבציה לכפות בחירות חדשות על העם היושב בציון היה שנאה עמוקה ותהומית כלפי דת ישראל.
בתקופת טרום הבחירות לכנסת ה – 22 הציבור בישראל נחשף לקמפיין אגרסיבי ומלוכלך כלפי ציבור שומרי התורה. אין עוד מגזר במדינה שהפך להיות כל כך חבוט ומושמץ בפרהסיה בהפקרות תקשורתית ומסיתה על סף דיני נפשות. מפלגות חשובות ולגיטימיות בפוליטיקה הישראלית איבדו את מצע ההגיון והטעם הטוב ונסחפו לפוליטיקה מסיתה, זולה והמונית המדיפה בהחלט ניחוח אנטישמי מובהק בסגנון המפלגה הנאצית וקרל לואגר, ראש עיריית וינה האנטישמי שעלה לתפקידו בכביש סלול של הסתות והשמצות פרועות כנגד יהודי הקיסרות האוסטרו-הונגרית בתחילת המאה ה – 20.
הציבור הישראלי נחשף לתהומות של רפש וגזענות על רקע דתי מטעמם של מספר מפלגות אשר ניסו לייצר גל הסתה אנטי דתי ולרכוב עליו בדרך אל הקלפי. מהקו האדום הפתוח לתלונות על הדתה במערכת החינוך של המחנה הדמוקרטי, מדינת האנטי-הלכה של ישראל ביתנו וסרטון הוואטסאפ המביש של כחול-לבן המציגה את החרדים כעלוקות מוצצי כספים ותקציב. אם רק 10% מתרכיז הדה-מוניזציה הגזעני שנשפך בכמויות כלפי המגזר החרדי היה נמהל בקמפיין של מפלגה ימנית כלפי ערביי המדינה או מגזר אחר – בג"ץ כבר מזמן היה ממהר לפסול את המפלגה וראשיה מלהתמודד בבחירות. רק במדינת ישראל, זכויות המיעוט הדתי לצדק ושיויון נרמסות השכם והערב תחת אושיות בג"ץ ושלטון המשפטנים הנאורים. זכות החרות לחיות על פי אמונתו שייכת רק לבהמות צבעוניות אבל לא למגזר של בני אדם שחורים המבקשים לחיות על פי אמונת אבותיהם.
על פי עורכי הקמפיינים של השמאל הרדיקלי האנטי דתי בישראל נדמה שאין בעיות אחרות מטרידות במדינה – רק הסחטנות של המגזר החרדי היא מקור הרוע לכל המצב הדפוק. כל משאבי הקמפיין הופנו להכפשת מגזר שלם תוך התעלמות ברורה ומכוונת מסוגיות בוערות בתחום המדיני בטחוני בעיקר. קמפיין ההסתה המביש חשף את ערוותם ברבים ואת העובדה הידועה שאין להם באמת שום פתרון ריאלי לסכסוך המתמשך עם הערבים בכל החזיתות ולא שום בשורה חדשה בתחומים כושלים נוספים במדינה כמו גרעון תקציבי של עשרות מיליארדים, חינוך שפשט את הרגל, אלימות מסוכנת בחברה, מחירי דיור בלתי סבירים ומערכת בריאות על סף קריסה.
כל מנהיג דמגוגי מצוי מכיר את הנוסחה בעל פה – כשאין תוכן חיובי למכור ולשווק פונים אל המסר הנחות של ליבוי שנאה ושלילת האחר – פאשיזם רדיקלי במיטבו. כמו עמלק המתחפש לכבשה תמימה אך מלא כוונת טרף והשמדה – מציגים עצמם אבירי הנאורות והשיויון כמגיני זכויות הפרט והמיעוט ועוד זוכים לגיבוי משפטי כאשר בפועל הם הם הרומסים את הצדק, דורסים את הזולת, פוגעים בזכות החרות הדתית ומפלגים את הציבור בקמפיין הסתה זול, נמוך והמוני הראוי לאספסוף נבער.
מה באמת קורה פה ?
מבחינה רוחנית מתקיים כאן תהליך חיובי ביסודו של הצפת הזוהמה הכפרנית באמצעות הקצנת עמדות אנטי דתיות הגורמת לחשיפה ברורה במהות הכוונה הזדונית הפנימית וזיהוי טוב יותר של נשאי המינות והכפירה. כמו גוף חולה מוכה במחלה מדבקת לקראת תהליך ריפוי וניקוי רעלים – נגיפי הזיהום חייבים להיות מבודדים ומזוהים. אך בראשיתו של כל הליך רפואי יש לזהות את המחלה ולקרוא לה בשמה כדי להבחין בין החיידקים הרעים המפיצים אותה לבין החיידקים הטובים הפועלים למען השרדות הגוף ובריאותו תחת מטריית המערכת החיסונית. יש להבין את שורש ההתנגדות האנטי דתי ולהתאים את דרכי הטיפול התרופתי ואת המינון הדרוש.
מודל הבסיס של המדינה
רוב מדינות העולם בנויות על שלושה מודלים של מכנה משותף המאחד את האזרחים תחת דגל אחד.
המודל האתני – גזעי – מדינות על בסיס שיתוף אתני כבר כמעט שאינן קיימות בגלובוס. הבלבול בין האומות נוצר במשך אלפי שנים של מלחמות וכיבושים, הגליות המוניות ורצח עם. אך בכל זאת ניתן לסווג בבירור מספר מדינות שרוב אזרחי מדינתן מתגאים ראשית כל בשיוך האתני שלהם כאומה על בסיס גזע מיוחד. בריטניה על שם הגזע הבריטוני והממלכה המאוחדת טהורת היחס השושלתי, סין על שם הגזע הסיני (מונגולי ומנצ'ורי) ומעמד הקיסרות שנשמר במשך אלפי שנים עד 1915 הם רק דוגמאות למדינות אתניות ביסודן. גרמניה של היטלר היתה דוגמה אלימה במיוחד לרצון התושבים לבנות את המדינה על יסוד הגזע הארי שהוא בעצם היסוד האתני.
המודל הדתי – מדינות המבוססות על דת שלטת שאינה קשורה דווקא לזהות האתנית. אירלנד הקתולית בצפון האי הבריטי ואיראן השיעית במפרץ הפרסי הם דוגמאות טובות. גם טורקיה המוסלמית-סונית מכילה המון עממין וזהויות אתניות שהתאסלמו ברצון או מכפיה. (מקובל להניח מבחינה היסטורית שלמעלה ממיליון וחצי ארמנים, רבע מיליון אשורים ושאר יוונים אורתודוכסיים נוצרים נרצחו ע"י הטורקים בזמן מלחמת העולם הראשונה עקב סירובם להמיר את אמונתם הנוצרית לדת האיסלם). מדינות ערב במזרח התיכון (עירק, סוריה, לבנון, ירדן, ערב הסעודית, מצרים וכו') – אשר היו במשך 400 שנות כיבוש עותמאני חלק ממרחב ערבי מוסלמי אחד – גם הם מבוססות על דת האיסלם כגורם משותף לכלל האזרחים ושום כנסייה לא תקבל אישור בניה בכל מרחבי המזרח התיכון (יעידו על כך המיעוט הנוצרי-קופטי במצרים הסובל מרדיפה דתית איסלאמית עד היום). המזרח התיכון ברובו המכריע נשלט תחת מרות שלטון דתית סונית – הרי אין באמת הבדל אתני-גזעי בין ערבי ממוצע המתגורר בעירק לבין שכנו הסורי או השכן השני מעבר לגבול הירדני – כולם מדברים אותה שפה, אוהבים את מוחמד באותה מידה וכורעים לאותה אבן שחורה. החלוקה המדינית של המזרח התיכון למדינות הנ"ל אינו נוצר על בסיס אתני או דתי אלא על בסיס אינטרסים פוליטיים אימפריאליסטיים.
המודל הלאומי – מדינות אלו מבוססות על אינטרס או רעיון משותף או מספר עקרונות אזרחיים ביסודם המקובלים על כלל האזרחים כשיטה לגיטימית של ארגון החברה במסגרת של מדינה. ארצות הברית היא הדוגמה הבולטת ביותר לרעיון המדינה האזרחית המאורגנת אשר מאחדת אזרחים ממוצא אתני ודתי שונה תחת מודל לאומי המבוסס על עקרונות חברתיים המתבטאים בחוקה ובנוסח הכרזת העצמאות של האבות המייסדים. גם ברית המועצות שהתפרקה ב – 1991 היתה דוגמא בולטת לרעיון משותף של קומוניזם שאיחד מיליוני אזרחים מזהויות אתניות שונות ומדתות אחרות תחת שלטון אזרחי מאורגן. ישנן מדינות אשר נוצרו רק מאינטרסים שונים של אימפריות ללא שום התחשבות בדעת תושבי הארץ. גם היום, כמו בימי קדם, ניתן לראות במפת העולם גבולות ישרים כמו סרגלים שחילקו מרחבים עצומים בין נסיכים ערבים כחלק מתשורה אימפריאליסטית של גנרלים כובשים כהוקרה על סיוע מלחמתי. העבר ההיסטורי והמפות הגיאוגרפיות של ירדן, עירק וסעודיה בלב המזרח התיכון ושל מצרים, סודן ולוב בצפון אפריקה מעידים על עובדה זו שמדינות נולדו מאינטרס ללא קשר לזהות אתנית או דתית.
מבחינה הסטורית ניתן לזהות את הכרזת העצמאות של המושבות בצפון אמריקה ב – 1776 והמהפכה הצרפתית ב – 1789 כתחילת ההופעה של של מודל המדינה הלאומית המבוסס על עקרונות אזרחיים (צדק, חירות, שיוויון) ולא על שיוך אתני או הגמוניה דתית מסויימת.
מה קורה בישראל ?
מדינת ישראל הוקמה בארץ הקודש כבית לאומי לעם היהודי כפי שפורסם בהצהרת הלורד בלפור ב – 1917 וכפי שהוכרז במגילת העצמאות על ידי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ב – 1948. זוהי הגדרה מפורשת למדינה על בסיס אתני.
ההגדרה האתנית של העם היהודי נקבעת על פי חוקי התורה ולא על בסיס הגיון אנושי ולפיכך רק בן לאם יהודיה נחשב יהודי ולא בן לאב יהודי בשונה משאר אומות העולם אשר השיוך האתני נקבע לפי האב בעיקר. גם הזיקה שבין העם האתני היהודי לבין הגאוגרפיה של ארץ הקודש בלב המזרח התיכון דווקא גם כן מקורה בתורה ובכתבי הקודש כארץ ירושה לבני אברהם יצחק ויעקב לפי חלוקה שבטית פנימית המפורשים בפסוקי התנ"ך.
לפי זה יוצא באופן ברור ומובהק שמדינתו של העם היהודי מבוססת על המודל האתני ועל המודל הדתי גם יחד.
כיוון שרוב פעילי הציונות בתחילת המאה ה – 20 היו רחוקים משמירת הדת היהודית – הציונות החילונית של ד"ר הרצל ושותפיו בקונגרס הציוני התעלמו ביודעין מחזון המדינה על מודל אתני-דתי ובחרו במודל הלאומי אזרחי כדי לא להתחייב בשמירת הדת והמצוות. זה היה מחטף פוליטי שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים סובלים עד היום.
כידוע, הרצל ביקש מקום מפלט ליהודי אירופה מפני הפורענות האנטישמית לאחר שנוכח לראות בעיניו את כשלון האמנסיפציה ושיויון הזכויות ליהודים. "הציונות – דבר אין לה עם הדת" הכריז הרצל ובכך גם שמט את בסיס הלגיטימציה לחזור דווקא אל ארץ האבות. מבחינתו של הרצל היה אפשרי לבנות את המדינה באוגנדה או אל עריש או אפילו דרום אמריקה – תוכניות שכולן נבדקו על ידיו ברצינות אלא שכולן נדחו על ידי הקונגרס הציוני מסיבות שונות.
בבחירת הקמת המדינה על יסוד המודל הלאומי אזרחי ולא על יסוד המודל האתני דתי נמצא שורש השקר והזיוף של הציונות החילונית.
הם השתמשו בהתעוררות ציבורית לחזור אל ארץ אבות – שהיא ביסודה התעוררות דתית – והלבישו אותה במחלצות של התעוררות לאומית גרידא שאינה קשורה אל היסוד הדתי הנובע מהשיוך האתני דווקא. הם הציגו את עצמם כמגשימי חזון הנבואה התנכ"י המבקש להחזיר את הריבונות הדתית של העם היהודי לארצו, אך בפועל הם ביקשו לבנות מדינה אזרחית חילונית עם ניחוח יהודי בתקווה שהבעלים האמיתיים ייעלמו עם הזמן ויהפכו לאבק היסטורי בגלות הישנה. אבל בחסדי שמיים בקשתם נדחתה על הסף.
סוף הדרך של השיטה
השמאל הישראלי הרדיקלי משמש כנצר והמשך לתמצית הציונות החילונית אשר עיצבה ביודעין זהות לאומית אזרחית כתחליף לזהות האתנית דתית של העם היהודי. המלחמה שלהם בדת ישראל באמצעות כלי המשפט האזרחי של מדינת ישראל היא בבחינת מלחמת קיום על עצם השיטה הציונית חילונית אשר שוללת את קיומה של מדינת ישראל על בסיס המודל האתני דתי.
זהו מאבק בין זהות אמיתית לזהות מזוייפת, בין היורש החוקי האמיתי לבין היורש המיובא והמזוייף.
כל עוד שהציונות החילונית הצליחה לספק מרץ ואידיאלים לתדלוק הרעיון המזוייף הרי שהיה קושי גדול לנפץ את מסכת הזיוף. במלחמות ובדם, שברובו היה מיותר, הם ניסו לייצר רעיון לאומי משותף שאינו על בסיס דתי אלא סוג של אתוס פטריוטי לאומי של בניית מדינה חדשה אל מול כוחות של הרס ושלילה. אלא שברבות הימים המרץ חלש והתעייף והאידיאלים הגבוהים הפכו לענני סימן שאלה וממילא באין תוכן ורעיון לאומי צריך לייצר באופן דחוף מכנה משותף אזרחי כדי למנוע את התפוררות השיטה.
בשלב זה כבר יותר קל לנפץ את מסכת השקר והזיוף.
כמו בכל אדם שקרן מטבעו או שיטה מזוייפת הנחשפת באפסותה – נוצר תהליך הצדקה עצמי נגטיבי על ידי שלילת האחר כדי להצדיק את קיום האני. כשאין תוכן חיובי לאותה זהות לאומית של המדינה, ישנו צורך לבסס מכנה משותף אחר – ברוב המקרים יתפתח דימוי עצמי לאומי המבוסס על המכנה המשותף של שנאת האחר.
זהו התהליך העובר על השמאל הרדיקלי בתקופה האחרונה. ביחד עם אובדן התקווה לייצר תהליך שלום מדיני ונורמטיבי עם הערבים – הרי שבאותה שעה הם איבדו את הקלף האחרון שלהם במשחק הלגיטימציה הפוליטי בישראל. באין חלום שלום דמיוני לשווק לציבור הרי שצריך למצוא טריק דמיוני שיווקי אחר כדי להצדיק את הקיום. מתוך חוש השרדות של נאורים הם פנו אל המכנה המשותף החשוך ביותר בסביבה – תיאופוביה ושנאת דת וחרדים – עוד סרט דמיוני מאולפני הפאשיזם אשר חייב לדרוך ולרמוס אחרים כדי להצדיק את קיומו.
איווט ליברמן וחבורת שונאי הדת המקיפה אותו מלמדת על התרחבות התופעה גם אל תוך הימין הישראלי – כשאין תוכן חיובי למכור כדי לייצג את הרעיון חייבים לספק מכנה משותף שלילי ונמוך של שנאת האחר. וכך גם הדוב הרוסי מנסה להצדיק את קיומו המיותר וזהותו המזויפת בסרט המבויים שהפיק בעצמו – איווט הוא הגיבור היחיד הנלחם באמת מול השדים החרדים ומציל את החילוניות הישראלית ממפלצות הדת וממלתעות ההלכה. רק איווט שלנו ישמור על המדינה.
פלסטינים – זהות לאומית מזוייפת
במקרה של הערבים הרבה יותר קל להוכיח שכל רעיון הלאום הפלסטיני קיים רק במוחות מדינאים שמחפשים זכות קיום פוליטית או פרס נובל או במוחות של רוצחים וחיות טרף המחפשים הצדקה לקטול ולהרוג חפים מפשע.
הכינוי הגאוגרפי סוריה-פלסטינה ניתן ע"י האימפריה הרומית למרחב הגאוגרפי הכולל של מחוז יודאה – ממלכת יהודה ומוסופטומיה – איזור עירק סוריה. הרעיון היה להשמיד את הזכר היהודי של חבל ארץ גיאוגרפי זה לאחר הטיהור האתני הגדול שעשה כאן הקיסר אדריאנוס כעונש על מרד בר כוכבא שפרץ 52 שנים לאחר חורבן בית שני. אין תיעוד מסודר ומקיף על טבח העם שהשתולל כאן באותו זמן, אך אם חז"ל ראו לתקן ברכה רביעית מיוחדת בברכת המזון על אותם מיליוני גופות שלא סרחו כי לא היה מי שיקבור אותם – זה מלמד משהו על היקף הטבח. כחלק מהשמדת הזכר היהודי נכתשו חורבות בית המקדש עד היסוד והפכו למחנה צבאי קבוע של הליגיון העשירי, במקום בית המקדש נבנה מקדש פאגאני ליופיטר והוחלף שמה של העיר ירושלים לאיליה קפיטולינה.
במשך השנים הארוכות נשתרש השם פלסטינה ככינוי לחבל הארץ הנקרא בעבר יהודה. כל המעיז לכנות עצמו פלסטינאי הרי שמכריז ברבים על היותו גזלן וחמסן
מעולם לא היה עם פלסטיני, לא מלך ולא מדינה פלסטינית, אין תרבות פלסטינית כמו שאין שפה פלסטינית, אין מכנה משותף אתני גזעי לערבים המכונים פלסטינים – כל ערבי ממרחבי המזרח התיכון שהגיע לכאן במאות שנים האחרונות יכול להכלל בהגדרה פלסטיני. כל ערבי שנפלט מכאן במהלך תהפוכות המקום יכול להכתיר את עצמו פלסטיני. אין אריכיאולוגיה ואין הסטוריה פלסטינית ואין שום הגדרה מינימלית ללאום פלסטיני. הלאום הפלסטיני זהו שקר מצוץ מהאצבע שהופרח אך ורק כדי להלחם בכיבוש הישראלי של הציונות החילונית כמו שמעידים על כך הערבים בעצמם.
(הערת כותב הטור : כתיבת הטור עדיין לא הסתיימה – יש עוד חלק לעדכן תודה א. שוורץ)
כל הרעיון המוסבר בשורות רבות בטור זה מתומצת בעצם בפסוק אחד בפרשת התוכחה של משה רבינו ביום מותו "הם קינאוני בלא אל (אנטי דת) כיעסוני בהבליהם (מדינה לאומית אזרחית) ואני אקניאם בלא עם (לאום מזויף) בגוי נבל אכעיסם"
