שנת תרע"ז מלך פולין דאז , ביקש המלך שבנו יחידו ,ומי שעתיד היה לעלות על כס המלוכה, להכשירו לתפקיד המלוכה. מה עשה ? – פרסם מכרז על רצונו לשכור יועץ לבן המלך, שייעץ לו בכל ענייניו ודרכיו, ויקדם אותו ככל שניתן לתפקיד הרם והנכבד, שהוא עתיד ליטול על עצמו ברבות הימים. אחד האנשים שהציעו את עצמם לתפקיד היועץ, נשא חן בעיני המלך, במיוחד לאחר שאמר שהוא מתמחה בשלושה תחומים שבהם יהיה באפשרותו לייעץ נכבדות לבן המלך: התחום הראשון הוא ענף הסוסים, השני – ענף היהלומים, והשלישי – "אני מבין גם בבני אדם ותכונותיהם האישיות", העיד היועץ על עצמו.
האיש התקבל למבחן, והחל לכוון ולנווט את דרכו של בן המלך, ששאב ממנו תועלת מרובה
. והנה, יום אחד התקיימה בשוק המרכזי מכירת סוסים אצילים, המתאימים במיוחד לבני מלכים ורוזנים. כיון שגם בן המלך ביקש לרכוש לעצמו סוס שכזה, לקח עמו את היועץ – שהעיד על עצמו כמומחה לענייני סוסים – אל השוק, כדי שייעץ לו איזה סוס לרכוש לעצמו. אחד המוכרים ניגש לבן המלך, והציע לו סוס שעשה רושם שהוא מגזע מעולה, ועל פניו, התאים מאד להוד מעלתו, שעתיד לירש את המלוכה. אבל, משביקש בן המלך את חוות הדעת של יועצו, התרה בו זה שלא יעז לקנות את הסוס המדובר, "כי רואה אני בו שהוא קם על רוכביו והורגם!".
הזדעזע בן המלך למשמע הדברים, וביקש לבחון את אמיתותם. הוא ביקש מהמוכר לעלות על הסוס ולהדגים לפניו את ביצועיו. המוכר ממלא אחר הבקשה, עולה על הסוס, ומתחיל לדהור עמו ברחבה שלפני דוכן המכירה. בסיום ה'מסלול', החל הסוס לבצע קפיצות מוזרות ורץ במהירות מטורפת, עד שהרוכב נפל מן הסוס, ונרמס תחת רגליו. בן המלך התרגש מאד לנוכח המראה, עכשיו הוא כבר ידע בוודאות שהיועץ שלו הינו איש מוכשר, והתמחותו אמיתית. ביקש בן המלך להודות ליועצו על הצלתו ממוות לחיים, הוציא מכיסו שטר כסף קטן ומסר לו .
לאחר כמה ימים התקיימה מכירת יהלומים גדולה, ובן המלך ביקש שוב את עזרת יועצו בבחירת יהלום שיהלום את מעמדו הרם. הם מגיעים למקום שבו התקיימה המכירה, היועץ מעיף מבט ביהלומים הפרוסים על השולחנות, ובו ברגע מזהיר את בן המלך שלא יקנה מכאן ולו יהלום אחד, "כי לא מדובר ביהלומים אמיתיים, אלא ביהלומי זכוכית!"… משהתבקש להוכיח את אמיתות דבריו, ביצע היועץ כמה בדיקות הידועות באמינותן, ועל אתר התברר שאכן מדובר ביהלומים מזויפים, שערכם אינו עולה על כמה פרוטות, כשוויה של זכוכית. היתה זו ההזדמנות השניה שניתנה לבן המלך, לעמוד על חכמתו של היועץ. גם הפעם הוא הוציא שטר כסף קטן, ומסרו לידי היועץ .
בשובם לבית המלוכה, פנה בן המלך ליועצו, ואמר לו: "אני רואה שבתחומים שבהם הצהרת מראש שהנך מתמחה בהם, אכן אפשר לראות את מומחיותך הגדולה. ובכן, ברצוני לשאול אותך גם בקשר לתחום השלישי שעליו הצהרת, ואמרת שהנך מכיר היטב בתכונות בני אדם; האם תוכל לומר לי, יועצי הנכבד, כיצד הנך מאבחן אותי, ומה הן תכונותיי?"
ויהי כשמוע היועץ את השאלה, הוא מתקרב אל אזניו של בן המלך, ולוחש לו באזניו לאמור: "אם אתה חושב שהנך בן מלך, אין לי אלא לבשר לך שטעות מרה בידך ! הנך אסופי שנולד ברחוב, והמלך אספו לביתו וגידלו!". לא האמין בן המלך למשמע אזניו, ולא האמין שהדברים יצאו מפיו של היועץ. משביקש לחזור שוב על הדברים, אמר לו היועץ כדברים הנ"ל, והודיעו בצורה חד-משמעית שהוא אינו בן מלך, ואם אינו מאמין לו – שילך וישאל את אביו, ויווכח שהדברים אמת. בן-המלך נתקף בסערת נפש גדולה, ולא עמדה בפניו ברירה אחרת, אלא לשאול על כך את אביו פנים בפנים. והנה, לגודל התדהמה, אישר המלך לבנו את הדברים, והודה בפניו שהוא אכן אסופי, וכיון שהמלך והמלכה לא זכו להוליד ילדים, אספו אותו בהיחבא מן השוק, והביאוהו אל הארמון, על מנת להצמיח ממנו יורש למלוכה.
הדברים היכו את בן המלך בתדהמה עצומה. הוא חזר אל היועץ, ושאלו מהיכן ידע שהוא אינו בנם של המלך והמלכה, וכי נביא הוא? השיב לו היועץ: "לא נביא ולא בן נביא אנוכי, אבל יש לי אליך שאלה קטנה; האם בן מלך ייתן למי שהצילו ממוות לחיים, ואף הציל את ממונו – סכום כסף כה מזערי כמו שטר הכסף הקטן שנתת לי ?! האם זוהי תשורה המתאימה לבן מלך?! "
הרי מי שהצילך ממש ממוות ומנע ממך איבוד ממון, היה זכאי לקבלת מתנה בסדר גודל הרבה יותר גדול מאשר אותו שטר כסף עלוב! "כשראיתי את עליבותך, ואת המתנה הקטנה שנתת לי, הבינותי ונתון אל לבי שתכונות שכאלה אינן מתאימות כלל לבן מלך, ולכן לא יתכן שנולדת בארמון המלוכה, אלא הנך אסופי שהמלך אספו לביתו!" – – –
וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם:
(ז) וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם
רש"י מביא את דברי המכילתא: "היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר [יחזקאל טז, ח] 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים', הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר [שם ז] 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות – דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר [שם ו] 'מתבוססת בדמיך', בשני דמים". ומוסיף רש"י: "ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה, אמר להם [פסוק כא] 'משכו וקחו לכם', משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה". ותמוה, הרי הם היו עובדי עבודה זרה, עד שהוצרכו להוראת "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצוה", והם היו שקועים במ"ט שערי טומאה עד ששאלו המלאכים את הקב"ה "מה נשתנו אלו מאלו" [ויקרא רבה כג, ב], לא ראו הבדל בין עם ישראל למצרים, שהיו המקולקלים שבאומות [רש"י ויקרא יח, כז]. ואיך ייתכן שבזכות שתי מצוות נגאלו?! לא זו אף זו. מובא במדרש [שמות רבה יט, ה] שהרבה מהם לא קיבלו עליהם למול. עשה משה את הפסח והשיב בו הקב"ה רוחות מגן העדן והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. התכנסו כל ישראל אצל משה ואמרו: בבקשה ממך, האכילנו מפסחך, שנפשנו יוצא מן הריח. אמר להם: אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו. שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי". נמצא שגם את אותן שתי מצוות הם קיימו שלא לשמן, אלא מלו כדי לאכול הפסח, ואכלוהו מפני ניחוחות גן העדן! ואיך ייתכן ששתי מצוות אלו זיכו אותם בגאולה?!
במלחמת העולם השניה היתה אנגליה נתונה תחת מתקפת "בליץ" קשה מצד הכוחות הגרמניים. גלים גלים של מטוסים גרמניים תקפו את שמי לונדון ללא הרף וזרעו בה הרס וחורבן. במשך שעות היום הגנו התותחים והוזנקו מטוסים בריטיים כדי להתמודד מול מטוסי האויב, אך בלילה היתה שליטתם מוחלטת. כצעד של התגוננות, הוכרז על האפלה מוחלטת ברחבי לונדון, כדי שמטוסי האויב לא יראו את אשר לפניהם, וכך ייאלצו לפעול באופן עיור ואקראי ולא יוכלו למקד את התקפותיהם לעבר יעדים חשובים. באחד הלילות הילך אדם בחוצות לונדון, גישש את דרכו. העלטה היתה מוחלטת. פנסי הרחוב היו כבויים, הבתים מואפלים, אין קרן אור. לפתע נשמע קול טרטור מנועים, מטוסי האויב באים. כעבור רגע נשמעו רעמי ההפצצות וקריסת הבתים. לבו של אותו אדם הלם בפראות ונשימותיו קצרו. הוא ביקש להירגע. מישש בכיסו, הוציא חפיסה ושלף סיגריה. הוא תקע את הסיגריה בפיו, הצית גפרור וחיפהו בידיו, הדליק את הסיגריה וינק את העשן בשקיקה. לפתע צץ לידו פקח, הורהו לכבות את הסיגריה והובילו למעצר. לילה נורא עבר עליו, ולמחרת הובא למשפט. כששמע את סכום הקנס שהושת עליו, התקומם: "מה עשיתי ?! בסך הכל הצתתי גפרור זעיר!" "
"בר-מזל אתה שחייך ניצלו", אמר לו השופט.
"הגפרור שלך הזעיק את המטוסים, הוא שימש עבורם כאיתות של מגדלור בלב ים חשוך! מיד לאחר שנאסרת מיקדו המטוסים את התקפותיהם באזור, הרחוב כולו נמחה מעל פני האדמה!"
תמה האיש: "מה ההשוואה בין זרקור המגדלור לבין גפרור זעיר!" הסבירו לו: "בעלטה מוחלטת הגפרור מאיר וזוהר במיוחד!"
אכן כן ! דוקא בעלטת מ"ט שערי טומאה, בחשכת העבודה הזרה ואפלת "נהיה כמצרים" [שמות רבה א, ח], זוהרות שתי המצוות באור יקרות ומסוגלות לחלץ מאפלה לאור גדול !
אנו בדור הזה כמה חיזוק יש בכך עבורנו. דוקא בשפל מצבנו, בחשכת הגלות, כל מצוה מאירה וזוהרת לפני ה' יתברך.
עם ישראל בני מלכים הם, מרוממים משאר בני האדם. 'בני מלכים' הוא מושג המכניס את האדם המתעטר בו לעולמות אחרים, שאינם מצויים במושגיו של אדם פשוט. בני מלכים ונימוסיהם, הנהגותיהם ותכונותיהם, נגזרים מעצם קיום מצוות ה' . שהתורה והמצות מעדנים את האדם ,והופך אותם להיות בני מלכים .
ציווי ה' לעם ישראל לקיום מצות ,לפני יציאת מצרים , להגיד לנו שגם לבני מלכים כמונו, לא מתאים להתעסק בזוטות !
כי מי שמתעסק בדברים פעוטים וחסרי ערך, לא יוכל להתעטר בתואר הרם והנישא של 'בני מלכים'. בני מלכים הם אלו המתעסקים בדברים העומדים ברומו של עולם – תורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים. רק בכך ניכר עלינו, כי בחר ה' בנו ורוממנו מכל לשון .
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
