נשיא המדינה יצחק הרצוג נאם בעצרת הממלכתית בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בכותל בהשתתפות ראשי המדינה. נשיא המדינה יצחק הרצוג בחר לפתוח את יום הזיכרון בסיפור חייו של החייל החרדי יוסף שטראוס הי"ד, תלמיד ישיבת 'קול תורה' שנפל בארמון הנציב.
הרצוג קרא בנאומו לאחדות: "השנה, יותר מאי פעם, הקול קורא לנו, בלב הדומיה הזועקת: כולנו – יחד. קורבנם לא היה לשווא, ולעולם לא יהיה לשווא. אני פונה אליכם – אחיי ואחיותיי אזרחיות ואזרחי ישראל, ברגע הקדוש הזה, מכאן – מכותל הגעגועים והדמעות, ממנו לא זזה שכינה מעולם; ומבקש שנתאבל ביגוננו – יחד. שנניח לגעגוע לעטוף אותנו – יחד. שניתן לקול כאבנו המשותף, להישמע ברמה ביום הזיכרון הזה כשהוא נקי ממחלוקות. כשאנו בוכים על בנינו ובנותינו. כשאנו ממאנים להינחם. כי אינם. "
הרצוג בחר לפתוח את נאומו בסיפור על חייל בוגר ישיבת קול תורה, שנפל בקרב בארמון הנציב, "על חלקת קברים אחת, אני מבקש לדבר כאן הערב, חלקה אחת, קטנה: חלקה: 9, אזור: א, מִתַשַ"ח, בבית העלמין בהר הרצל, בירושלים. בפתח החלקה, שורה ראשונה, קבר ראשון – ניצבת בדממה, מצבתו של הצעיר בחללי החלקה, טוראי יוסף צבי שטראוס. יוסי, יליד הונגריה, נער צעיר, חרדי, פליט שואה, הצטרף לחבורת הנוער של "אגודת ישראל", עלה בספינת המעפילים "לטרון" גורש לקפריסין, התעקש וחזר. הוא היה תלמיד ישיבת 'קול תורה' בירושלים, שבברכת רבותיו, התנדב למערכה, ונפל בקרב באזור ארמון הנצי"ב, כשהוא רק בן שבע עשרה. לצידו של יוסי, טמון יוסף – יוסף אַחְרָק, שעלה ארצה מתימן, שלוש שנים לפני שנהרג בהגנה על שכונת מאה שערים בירושלים. "הוא חלם לבנות חיים חדשים במולדת האהובה", כך כתבו קרובי משפחתו, על יוסף, שהניח אחריו אישה צעירה ותינוק בן כמה חודשים. וקו נמתח, מהונגריה לתימן, ומשתיהן לירושלים – לחלקה תשע.
כאשר ביקשו מהקונסרבטוריון של ירושלים לשלוח את אריק פֶנִיגְשְטֶיין, המוסיקאי המחונן, להשתלמות מעבר לים, הוא סֵרֵב ואמר: "לא אוכל לעזוב את הארץ בזמן המאבק". סמל ראשון אריק פניגשטיין, צבר, בן ירושלים, שנמנה עם שורותיה של משטרת ישראל, במקביל לשירותו כחובש ב"הגנה", היה להרוג הראשון של כוח המגן הישראלי, לאחר קום המדינה. בשעה שחילץ פצועים מהתופת, סמוך לעיר העתיקה בירושלים, פגע כדור רובה ברימוני היד שהיו על גופו של המוסיקאי–החובש מחלקה תשע בהר הרצל. הוא נהרג במקום. הבלדה, הגיעה לקיצה.
ביום בו נפל אריק, נהרגה גם רחל. על מצבתה כתוב: טוראי רחל זֶלְצֶר-רייס בת עָדָה וישראל. וכשמתבוננים במצבה הסמוכה, תובנה איומה מפלחת את הלב, למקרא המילים: טוראי עדה זֶלְצֶר-רייס. רחל בת עדה. רחל וְעָדָה. אם ובת. עדה שנפרדה מ'ציפור נפשה' – הלא היא ביתה רחל – עת נמלטו מידי הנאצים. וחלפו השנים, והשוחט הנאצי שחט, ואם וביתה נפגשו כאן בירושלים, כנגד כל הסיכויים. רחל, התגייסה, לחמה בגוש עציון, ונפלה כלוחמת לח"י, על "גג המוות", הסמוך לעיר העתיקה. כשהודיעו לעדה על מות בתה היא אמרה: "אני כבר יודעת". כעבור שלושה חודשים מתה גם היא, משברון לב. מפקדת ההגנה הודיעה: "מתה אם החולים והפצועים". ובחלל האוויר צף ועולה פיוט הימים הנוראים: "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָה פָּנָה הַבַּת אֲשֶׁר יָלְדָה הָייתה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה. צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ, עוֹקֵדת וְהַנֶּעְקֵדֵת וְהַמִּזְבֵּחַ".
והמצבות הדוממות – לוחותיה של הברית, ממשיכות לדבר, בקול דממה דקה: רחמים אליעזר – איש גיוס חוץ לארץ – מבולגריה, ורפאל פֶרְגִי פָדְלוֹן מִלּוּב, וליאון מוריס אָמְזֶל מצרפת, ודויד הר זהב ואפרים אוסטר מפולין; ויעקוב ורנר מילר – יליד גרמניה, וישראל פניגשטיין – הקוּפַאי מקולנוע "אוֹרְיוֹן": כולם-כולם – טמונים בחלקה 9. דויד נתנאל מינץ – שאביו נרצח במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, לצד הנרי פֶרְנֶבּוֹק – שאביו נרצח באושוויץ; ואורי כהן – שבתחילה התנדב לצבא הבריטי, ומקום מנוחתו בשורה 6, בסמוך לאיש האצ"ל רפאל מייק מיקא – שבשורה 5. לכולם כתובת אחת – חלקה 9, הר הרצל, ירושלים. כולם – מכל הגוונים, ארצות המוצא, המקצועות ואורחות החיים; כולם האמינו בתקומת ישראל בארצו, כולם חלמו על מדינת ישראל, כולם רצו לבנות ולהבנות בה. כולם שילמו בחייהם את מחיר הבית הלאומי המשותף, כאן בארץ מולדתנו.
"עזבתי כדי לבנות חיים חדשים", כך כתב לאחותו בן ציון – סרגי'ו – פָּבוֹנְצֶ'לוֹ, גם הוא מחלקה 9; שעלה מרומא מעט לפני שנפל, כשהוא בדרכו ללוות שיירות לירושלים הנצורה. "כאן קוראים לי בן ציון. כאן אצור חיים חדשים. ללא דעות קדומות וללא הבדל בין אדם אחד למשנהו". והמילים שלו, האחרונות, מהדהדות אצלי, ולא עוזבות. מוליכות את הלב שוב ושוב לאותו מקום. חלקה: 9, אזור: א, בית העלמין בהר הרצל, ירושלים. חלקה אחת. חלקת אלהים קטנה. חלקה שכל כולה עם אחד.
את נאומו סיכם הרצוג בקריאה לאחדות: "אזרחיות ואזרחי ישראל, הצפירה השנה, קריאת הצופן הישראלית כל כך, היא קריאת השכמה לכולנו. מחיר המחלוקת הפנימית כבד, כבד מאד. במקום הקדוש הזה, בו נשבעים להגנת המולדת רבים מחיילינו, זה הזמן לשוב ולהתחייב: יש לנו צבא אחד ומדינה אחת. צה"ל ומשרתיו מוכרחים להישאר מחוץ לכל מחלוקת. כולנו, מכל גווני העם, חייבים למצוא את המאחה והמאחד בינינו. ולא רק בבתי העלמין. לבסס את ברית החיים, להתחייב לאחדות ישראל, לנצח ישראל, למדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. חלקה תשע וכל בתי העלמין הצבאיים משקפים לנו היטב כי גיבורינו הנופלים לאורך השנים, יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים וצ'רקסים, נשים וגברים, עולים וותיקים, מכל רחבי הארץ, מכל האמונות, הדעות ותפיסות העולם, מסרו את נפשם מתוך דבקות בהכרח הקיומי העמוק – לבנות יחד, בשותפות, עוד ועוד קומות בביתנו הישראלי. עלינו לעשות הכול, הכול!, כדי לשמור על הבית המשותף הזה. להתווכח ולחלוק, כמו תמיד, עם כל הלהט והנשמה, אבל לאהוב כאחיות ואחים, כי עם אחד אנחנו!
משפחות אהובות ויקרות, אימהות ואבות, בנות ובנים, סבתות וסבים, אחיות ואחים, אוהבות ואוהבים. אין גבול ליגון; אין שיעור לסבל; ואין מענה לבכי החרישי. אתן בלבנו ובמחשבותינו כל השנה, ובמיוחד ביום הזה. אני פוגש אתכן לאורך השנים, וגם, למרבה היגון, בחודשים האחרונים. אני שומע מכן את הדאגה העמוקה לאחדות ישראל; וכפי שהבטחתי לכן אני פועל יום–יום, שעה–שעה, כדי שנשמור על המדינה האהובה שלנו כמדינה חזקה ומאוחדת, יהודית ודמוקרטית. ברגע הקדוש הזה אני חוזר ואומר לכם מעומק לבי: קורבנם לא היה לשווא!
גם בשנה שחלפה הטרור הרים את ראשו, ומחיר הדמים הכבד אותו שילמנו הותיר את שורותינו חסרות. אבל אנחנו לא נישבר. אויבינו מפרשים בצורה מוטעית לגמרי את תרבות הוויכוח הישראלית ואת הרוח הישראלית. אל להם להתבלבל: כולנו עם אחד, חברה משותפת אחת, מדינה אחת; שתמשיך ותגן על עצמה, תמשיך להושיט יד לשלום, תמשיך לגבור, פעם אחר פעם, על הקמים עלינו לכלותינו, ותמשיך ללכת קוממיות – למרות הכאב, ובגלל הכאב.
יקירינו בנות ובני משפחת השכול, קהל נכבד, אני נושא מכאן תפילה להחלמתם של הפצועים בגוף ובנפש – במערכות ישראל ופעולות האיבה, ולשובם המהיר של חיילינו ואזרחינו – השבויים והנעדרים, שאנו חושבים עליהם יום יום, ומשימת השבתם הביתה עומדת בראש מעיינינו. אני פונה ומבקש מכולנו ברגעי הקדושה הללו – להוקיר, לחזק ולחבק את כל נשות ואנשי צה"ל, המשטרה, משמר הגבול והימ"מ, שירות בתי הסוהר, המוסד, השב"כ, וכלל זרועות הביטחון וביטחון הפנים, שמגנים עלינו יומם ולילה, בעומס עצום, במסירות ובתחושת שליחות, כשהם מותירים מאחוריהם בתים ומשפחות, בבחינת "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
מי ייתן, אחיותיי ואחיי, ונצא מהיום הזה – שכולו יגון וגאווה, מחוזקים ומלוכדים כאיש אחד בלב אחד, וִיקוּיְּמוּ בנו דברי התפילות והפסוקים: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, מֶלֶַךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. שֶׁתָּשִֹים שָׁלוֹם בֵּין עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל, וְיִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם עַד שֶׁיֻמְשַךְ הַשָּׁלוֹם בֵּין כָּל בָּאֵי עוֹלָם. ככתוב: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. אֲדוֹנַי עוֹז לעמו ייתן, אֲדוֹנַי יברך את עמו בשלום.
יהי זכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, צרור בלב העם מדור לדור ולנצח נצחים."
