סיפר לי מדריך טיולים שהיה באיטליה על מעשה שאירע עם קבוצה מחסידי גור, שביקשו הימנו לסייר באתרים שונים.
במהלך הסיור, הקבוצה החסידית נסעה באוטובוס בכביש מהיר, שיש בו נתיבים רבים והתנועה זורמת בו בדרך כלל בלי שום פקקים. הם תכננו להתפלל מנחה כשיגיעו למלון. מחמת איזושהי סיבה, בדיוק באותו זמן נוצר בכביש פקק ענק, שחסם את כל הנתיבים.
החסידים ידעו שלא יצליחו להגיע למלון לפני השקיעה, ומשכך פנו למדריך, שהם רוצים לעצור בתחנת דלק כדי להתפלל. המדריך השיב להם שיתפללו באוטובוס, אבל הם סירבו. "מה? להתפלל באוטובוס? אין סיכוי. אנחנו רוצים לרדת בתחנת דלק, ליטול ידיים ולהתפלל כמו שצריך".
"אתם נורמליים?" תמה המדריך, "זה איטליה, יש פה אנטישמים. אם יראו אתכם מתפללים בתחנת דלק, מי יודע מה יעשו לכם". אבל החסידים לא ויתרו: "מי שמהדר במצווה לא קורה לו כלום".
מפה לשם, הנהג עצר בתחנת הדלק, שם הם ירדו, נטלו את ידיהם והתכוננו לתפילה. עמדו כולם וחיפשו חזן. לפתע מגיע אופנוע גדול מימדים, בקול רעש גדול ועליו רכוב בחור מגודל שער שנראה די מפחיד. "מנחה?" הוא שאל, "כן", השיבו לו. "יופי!" הוא הכריז. האופנוען התפלל יחד עם כולם את כל התפילה, ואחר כך גם אמר קדיש.
בסיום התפילה, ניגש אליו אחד מבני החבורה ואמר לו: "סליחה שאני אומר, אבל לפי איך שאתה נראה, לא הייתי חושב שאתה בכלל יודע מה זה מנחה וקדיש, או מה זה בכלל יהודי…" והאופנוען החל לספר.
"גדלתי בירושלים, בשכונת 'בית ישראל', כבן למשפחה חרדית. נסעתי לחו"ל והתדרדרתי, טבעתי בטומאה נוראה. לפני כמה שנים אבא שלי נפטר וזמן קצר לפני פטירתו, כשכבר ידענו שימיו ספורים, הוא ביקש לדבר איתי. 'התחננתי אליך שתניח תפילין ותשמור שבת' הוא אמר לי בקול נשנק, 'אבל נראה שאין עם מי לדבר. דבר אחד אני מבקש, תגיד עלי קדיש'. "
"לא ידעתי מה לומר, 'אבא, שאני אגיד קדיש? עדיף שאני לא אגיד! הפה שלי אוכל חזיר, מדבר דברי נבלה. הפה שלי לא יעשה לך תועלת עם הקדיש', אבל אבא השיב לי בקול עצוב: 'כנראה שזה הקדיש שמגיע לי. אבל אני מבקש דבר אחד, פעם בשנה תגיד עליי קדיש! לא יותר, רק פעם בשנה'".
"אני כמובן נעניתי לבקשה, הבטחתי לו את שביקש לשמוע ומאז בכל שנה אמרתי קדיש ביום הזיכרון שלו. היום תכננתי לנסוע מהעיר שבה אני גר באיטליה למרסיי, מרחק של שבע מאות קילומטר. עליתי על האופנוע, ופתאום תוך כדי הנסיעה נזכרתי שהיום היארצייט של אבא שלי. חשבתי לעצמי, שאין טעם לחפש מניין בעיירות קטנות שבדרך, כי סביר שאין בהן יהודים, וגם אם יש בהן יהודים הם לא שומרי תורה ומצוות, וודאי שאין שם מניין. מניין אפשר למצוא רק בערים המרכזיות.
"נסעתי ודיברתי עם הקב"ה, אמרתי לו: 'ריבונו של עולם, אם אתה רוצה שאגיד קדיש על אבי, תעשה בבקשה שיהיה לי מניין. וזה יהיה לי גם סימן: אם הקדיש שלי שווה משהו – יהיה לי מנין. ואם לא – לא יהיה מנין'.
המשכתי לרכב על האופנוע, ראיתי שמתקרבת השקיעה והתחלתי לחשוב לעצמי שהנה זו ההוכחה שהקדיש שלי לא שווה כנראה כלום. פתאום, תוך כדי נסיעה, אני רואה חסידים בתחנת דלק באמצע שום מקום, נעמדים להתפלל. הלב שלי קפץ. הבנתי שאלוקים עושה שיהיה קדיש לאבא שלי! אלוקים מראה לי שהקדיש שלי שווה!" הוא סיפר בהתרגשות.
אותו חסיד פנה לאופנוען הזר ואמר: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. הפה שלך אמנם דיבר דברי נבלה, אבל משהו טוב אחד עשית – השתדלת לומר קדיש על אביך ובשביל קדיש, שיוצא מפה כזה, הקב"ה עושה פקק תנועה בכביש מהיר של כמה וכמה נתיבים, והכביש סגור כמה שעות ובדיוק נוסעים בכביש חסידים, שלא מוכנים לוותר בשום פנים ואופן על נטילת ידיים למנחה, ומתעקשים להתפלל בתחנת דלק ולא באוטובוס, תוך 'צפצוף' על כל האנטישמים למינם וכל זה בשביל שאתה תגיד קדיש אחד! אז למה אתה אומר רק קדיש אחד? תגיד הרבה יותר! תראה כמה חשוב בשמים הקדיש שלך!"
אינני יודע מה היה ההמשך של הסיפור עם אותו אדם, אבל בפרשה שלנו נאמר: "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא פרק יט'). פירש רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה".
יסוד גדול כתוב כאן ברש"י, אומר המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל. יש רק דרך אחת ויחידה לסלק טומאה: על ידי תוספת קדושה! כל מצווה, כל אמן, כל קדיש, כל התגברות שאדם מתגבר על עצמו בענייני קדושה, ונמנע מעבירה – מקרבת אותו אל המדרגה העליונה ביותר, עד "כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
הקב"ה מסתלק מכל מקום שיש בו טומאה, כמאמר הכתוב (דברים פרק כג' פסוק טו'): "וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ". רק אדם ששומר את עצמו בקדושה – זוכה שהקב"ה יישאר אתו ותהיה לו סייעתא דשמיא.
ראש הישיבה, מרן רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, סיפר סיפור נפלא (ויודעי דבר אמרו לי שהיה זה הוא בעצמו):
גדול אחד, הגיע כאחד האדם לקופת החולים, ובעודו ממתין עד לקבלת הטיפול, ניגשו רבים לבקש ממנו ברכה. הפקידה שלא הייתה שומרת תורה ומצוות, ראתה שכולם ניגשים אליו ואמרה לעצמה: "כנראה שזהו רב גדול ואם כך גם אני רוצה לקבל ממנו ברכה".
אומרת ועושה, ניגשה הפקידה לאותו גדול וסיפרה שיש לה בעיה. היא התגרשה מבעלה והגרוש שלה לא עוזב אותה לנפשה. הוא כל הזמן מגיע לביתה וטורד את מנוחתה. היא הזמינה משטרה, הוציאה לו צו הרחקה, אך לא עוזר כלום.
"כבוד הרב יברך אותי שהגרוש הזה יעזוב אותי לנפשי', ביקשה. אמר לה הרב: 'כל בוקר תיטלי ידיים. זוהי סגולה שהוא יעזוב אותך לנפשך'. הרב לא הסתפק בהוראה זו בלבד והסביר לה במדויק כיצד עושים את הנטילה כדת וכהלכה.
כעבור שבועיים הגיע אחד מתלמידי הרב לקופת החולים והתעניין אצל הפקידה מה אירע עם הסגולה שנתן הרב. הפקידה השיבה בקול נרגש שאכן מאותו היום בו החלה ליטול את ידיה, לא דרכה רגל הגרוש בביתה.
ניגשו לרבי גרשון לשאול מה הפשט כך ומניין מקורה של סגולה זו והוא הסביר על פי הפסוק (ויקרא כ, ז): וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי. דרשו חז"ל (ברכות נג ע"ב): "והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדשים – אלו מים אחרונים".
"התורה קוראת, אפוא, לנטילת ידיים "קדושה" ובתורה כתוב שלסלק טומאה לא מסלקים לא עם משטרה, גם לא עם צו הרחקה, אלא עם תוספת קדושה. על ידי שאשה זו הכניסה לביתה תוספת קדושה – פסקה מהבית הטומאה".
יהו הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל.
