מרן הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל, נולד בעיר וינה שבאוסטריה. באותה העת, רוב היהודים בעיר נמנו על בני החבורה המודרנית וממילא כך היה גם החינוך שקיבלו ילדיהם, שכלל לא רק לימודים תורניים, אלא אפילו לימודים אחרים. כך למשל, בצעירותו למד הרב ואזנר שחייה, זאת בדומה לרעייתו לעתיד.
לא לחינם גלגלו משמיא שהגר"ש יילמד זאת, אלא מפני שבהמשך חייו, עמד לימוד זה לימינו וסייע להצלתו. וכך היה הדבר:
כשנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הרגיש הרב ואזנר כי הקרקע בוערת תחת רגליו. הוא שמע על הצורר הנאצי שהחל לכבוש מדינות, ובאחד הימים שמע צעירים אוסטריים האומרים לקבוצת יהודים: "אתם היהודים, לא תמשיכו לאכול את לחמנו!".
למרות שבאותה תקופה הוא כבר מסר שעורי תורה, והיה אב לילד קטן בגיל שנה וחצי, הוא שב הביתה ואמר לאשתו, שקיבל החלטה לעזוב את אוסטריה. הרב ואזנר החליט להודיע על החלטתו לחמיו, שהיה בעל בעמיו. "אני מריח ריח של שריפה. אירופה בוערת. צריך לברוח מכאן!" אמר החתן הצעיר. "לאן תלכו"? שאל חמיו, והרב ואזנר השיב: "לארץ ישראל!".
באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ, וניהלו מדיניות שלא אפשרה ליהודים לעלות לארץ בלי 'סרטיפיקט' – אישור עלייה. האישורים ניתנו במשורה, כאשר ההנהגה הציונית ששלטה על האשורים הללו, דאגה שרוב מקבלי האשורים יהיו אנשים חילוניים ואילו לחרדים היו זורקים בקושי אישורים בודדים, זאת כדי שלא יגיעו לארץ יותר מדי חרדים.
חמיו טען שזו סכנת נפשות לנסוע לארץ ישראל, ואלו הרב וואזנר טען כי סכנה היא להישאר באירופה. החליטו שניהם לשאול תלמיד חכם חשוב שהיה מקובל על שניהם והתגורר בפרשבורג. השיב להם אותו תלמיד חכם: "הגמרא (כתבות קי ע"ב) אומרת: 'הכל מעלין לארץ ישראל', זו הלכה פסוקה ברמב"ם (הלכות אישות פרק י"ג הלכה כ'), ולכן אי אפשר למנוע מאדם לעשות כן".
"ומנין תהיה פרנסתכם?" הקשה אבי אשתו. – "על מנת כן", השיב הרב וואזנר. "וכיצד תיסעו בלי סרטיפיקט?" הוסיף חמיו והרב השיב שישנה אנייה המפליגה לארץ בעלייה בלתי ליגלית, והם ייטלו חלק בהפלגה זו. נותרה רק בעיה אחת: מה יעלה בגורל הילד. הרב וואזנר הסכים להשאירו בבית חמיו, וכאשר הוא יסתדר בארץ, כבר ימצא את הדרך להביאו אליו.
כאמור, האנגלים שלטו בארץ, והם מנעו מאותן ספינות בלתי חוקיות להגיע לחופי הארץ. הם היו מציבים צופים בחופי ארץ ישראל, כדי שיראו את הספינות מגיעות וימנעו מהן לעגון בחופי הארץ. לאחר ימי הפלגה ארוכים, כאשר התקרבה הספינה לחופי הארץ, התברר לקברניט שהם התגלו על ידי הבריטים, ואם ינסו להתקרב לחוף – יילכדו.
הוא המשיך להפליג במרחק מהחוף, כדי לנסות למצוא מקום לעגון, אבל במהלך ההפלגה נגמר הדלק באנייה, והיא נעצרה במקום. היה זה יום שני של חנוכה שנת תרצ"ט, כאשר הספינה נעצרה במרחק של כשני קילומטרים מול חופי נתניה. הקברניט הודיע לנוסעים, שהדרך היחידה להגיע לחוף היא בשחייה.
לשם כך, היה עליהם לשחות שני קילומטרים בים החשוך. הימים ימי חודש כסלו, הים היה סוער והלילה רק הקשה על כך. ברירה לא הייתה והנוסעים קפצו לים והחלו לשחות. הרב ואזנר סיפר לימים כי הוא והרבנית התרחקו מעט מהנוסעים האחרים מטעמי צניעות.
רק שישה אנשים מכל נוסעי האניה הגיעו בשלום לחוף, בהם הרב והרבנית, שלמדו בנעוריהם את הלכות שחיה. כאשר הגיעו אל החוף, הרב ואשתו נותרו חסרי כל ורק הבגדים הרטובים לעורם. הם החלו לחפש בית שיש בפתחו מזוזה וכאשר מצאו בית כזה, דפקו על הדלת, עייפים, רטובים ורעבים, היה זה באמצע הלילה.
לשמע דפיקותיהם התעורר בעל הבית משנתו ופתח את הדלת, הוא גילה שני אנשים רטובים ותשושים. לתדהמתם, הוא סילקם בצעקות וטרק את הדלת עליהם. כל ימיו היה רגיל הרב לומר לבניו, כי יעקב אבינו אמר על עצמו: "כי במקלי עברתי את הירדן" ואם כך ליעקב אבינו היה לפחות מקל, ואילו לגר"ש עצמו אפילו מקל לא היה! ועם כל זאת הצליח לשרוד ולהינצל.
אחרי שנזרקו מהבית הראשון, הם דפקו על דלת נוספת. שם, בעלי הבית הכניסו אותם לדירתם, ונתנו להם אוכל, בגדים ומעט כסף כדי שיוכלו להמשיך בדרכם. בעוני ובחוסר כל הגיעו לירושלים, שם החל הרב לחפש ישיבה או כולל, ומקום מגורים.
כסף לא היה להם, ואשתו הצדקת, שהייתה בת עשירים והורגלה מילדותה לחיי תפנוקים, הסכימה להסתובב בין הבתים ולהציע עצמה כעוזרת לניקיון ולכיבוס בגדים, כך תוכל להשתכר מעט למחייתם, ובלבד שבעלה יוכל לשבת וללמוד.
עוד ביום הראשון שהגיעו לירושלים, אסף הרב חבורת אברכים ומסר להם שיעור בהלכה. לאחר מכן הוא הצטרף לכולל שלמדו בו באותה עת כמה מגדולי הדור, כמו גאון ישראל הגרש"ז אויערבך זצ"ל ועוד. העוני היה כה גדול, עד שהוא ביקש שיממנו לו את דמי הנסיעה לכולל, תוך שהוא מבטיח שגם בשעת הנסיעה יעסוק בתורה ללא הפסקה.
אי אפשר לתאר את עמל התורה שלו באותם ימים, כאשר הוא בעוני ובחוסר כל. הוא היה גר סמוך למרא דארעא דישראל, הגאון מהרי"ץ דושינסקי רב העדה החרדית בירושלים, והיה רגיל לדבר עמו בלימוד, שסיפר כי בכל עת שהסתכל לעבר חלונו של הרב וואזנר, היה רואהו יושב ועוסק בתורה, עד שלא ידע אימתי הוא הולך לישון.
בינתיים נולד ילדם השני בארץ, כאשר בנם הגדול, כאמור, נותר בחו"ל אצל חמיו וחמותו והנה פרצה לה המלחמה. במשך שש שנים הם לא ידעו מה עלה בגורל בנם, השמועות שהגיעו מעבר לים סיפרו על הרג המוני יהודים, והדאגה הייתה רבה.
במשך כל אותה עת הרגיעו הרב דושינסקי והבטיח, כי בעזרת ה' יזכה לראות את בנו בריא ושלם ויגדלו לתורה. זו הייתה הבטחה מופלאה, וכי מי יוכל להציל פעוט יהודי, בעת שמיליוני יהודים נטבחים?! אך כפי שהבטיח הרב דושינסקי, כך אכן היה.
בניסים גלויים הצליח הילד לשרוד את ימי השואה הנוראים. הסב מסר אותו ואת בן דודו לידי גויה הונגריה, ושילם לה הון עתק, תוך שהוא מבטיח לה שאם הילד יינצל, ישלם לה סכום כסף נוסף.
הגויה שהייתה מחסידות אומות העולם, שמרה על שני הילדים במסירות נפש וכל אימת ששמעה שהקלגסים הארורים מחפשים אחרי יהודים, החליפה מקום מחבוא. פעם אחת הלשינו השכנים הארורים שהיא מחביאה ילדים יהודיים, והקלגסים הגיעו אליה. היא הכחישה בכל תוקף, ואז לקחו את בעלה ואיימו עליה, שאם לא תגלה היכן הילדים, הם יהרגו את בעלה.
עד כדי כך הייתה גדולה מסירותה למען הילדים שהגויה המשיכה להכחיש, והארורים ירו בו למוות. בגמר המלחמה, נותרו הילדים בריאים ושלמים וכאשר החלו להגיע רשימות הניצולים, גילה הרב וואזנר כי בנו נכלל ברשימות, והוא נמצא בלונדון. כך התקיימה הבטחתו של הרב דושינסקי, והבן הגיע אל הוריו בריא ושלם.
אלו הן רק מקצת מהתלאות שעבר הרב במהלך השנים, כאשר בכל מצב המשיך לעמול בתורה, עד שיצא שמו למרחקים. כבר בגיל עשרים ושש התמנה הוא למורה הוראה ולדיין ב'עדה החרדית' בירושלים. היה זה דבר מופלא ויוצא דופן, עד שבאחד מעיתוני אותה תקופה פורסמה הידיעה המופלאה, שה'עדה החרדית' מינתה אברך צעיר לדיין.
שמעו הגיע עד לאוזני ה"חזון איש" שהתגורר בבני ברק, והוא פנה אליו בבקשה שיבוא לכהן כרבה של שכונת "זיכרון מאיר" בבני ברק. ואכן, הרב וואזנר הגיע לבני ברק, שם הקים את ישיבתו הגדולה, ישיבת "חכמי לובלין", הרביץ תורה ברבים, פסקיו שהופיעו בספרי "שבט הלוי" התפרסמו בעולם כלו, והוא העמיד אלפי תלמידים, המפוזרים בכל קצווי תבל.
בפרשתנו נאמר: זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה (במדבר פרק יט)
העצה לְזּכוֹת להצלחה, להרוויח ברכה, היא: "זאת חקת התורה" – להמשיך לקיים את התורה גם כשקשה, גם כשלא מבינים! אם אדם מבטל את דעתו מפני הקב"ה, מכניע ושובר את מידותיו – בזכות זה יזכה לברכות וישועות גדולות.
ידוע הדבר כי פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל. בחטא הקשה הזה היה דבר מדהים: בני ישראל לקחו זהב דומם, והפכו אותו לעגל חי, שהיה אוכל, הולך וגם מַדבר. בפרה האדומה שמגיעה כחטאת, לוקחים פרה חיה, ששווה הון, ואת כולה שורפים והופכים לאפר דומם שאינו שווה כלום. לא חבל? אמנם, אם אדם מבטל את דעתו, ועושה את מה שהקב"ה אומר לו לעשות, למרות שבשכלו אינו מבין – זה מה שמביא לידי כך שכל טיפה מהאפר הזה מטהרת את הטמא הגדול ביותר שיש בעולם.
בהפטרה מסופר שֶֶׁאָחיו של יפתח הגלעדי גירשו אותו והוא נאלץ לברוח מפניהם, והתיישב בארץ טוב. כשבני עמון באו להילחם עם בני ישראל, זקני גלעד פנו ליפתח וביקשו ממנו: "לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן. השיב להם יפתח: "הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם.
זקני גלעד משיבים לו תשובה תמוהה מאד: וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד". וצריך להבין, איזו מין תשובה היא זו? יפתח שאל אותם למה נזכרתם בי עכשיו? למה כשהיה לכם טוב גירשתם אותי, ועכשיו כשרע לכם אתם נזכרים בי?! והם עונים: "לכן עתה שבנו אליך"…
רבי נחום פרצוביץ זצ"ל אומר בדרך חידוד, שזו תשובה של פוליטיקאי, שלא עונה על מה ששואלים אותו…
החיד"א בספרו "צווארי שלל" כותב חידוש אדיר: המשנה (אבות ד, ג) אומרת: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". וזוהי התשובה שענו זקני גלעד ליפתח: הגענו אליך כי גרשנו אותך, צערנו אותך, ביזינו אותך, ומי שביזו אותו – מקבל שעה שכולם יצטרכו אותו ואת המקום שלו. מה שעשינו לך – הוא הגורם שנצטרך לבוא לבקש ממך להיות לנו לראש.
לפעמים יהודי שואל: 'ריבונו של עולם, למה אני סובל צרות? למה מבזים אותי? למה יורדים עלי? מה עשיתי? מה חטאתי? מה פשעתי?' ואינו משכיל להבין שדווקא הביזיונות האלו הם המפתח להצלחה הגדולה הממתינה לו! תגיע השעה שכל אלו שצחקו עליו – עוד יצטרכו אותו.
מרן הגר"ש ואזנר קיים בעצמו "אדם כי ימות באהל" והמית עצמו באוהלה של תורה כפשוטו, עם כל הצער. בגלל התלאות שעבר הרב במהלך השנים זכה, והתקיימו בו גם דברי המשנה באבות ש"כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה" וכל זאת, החל מ'כלום'. כאשר הוא הגיע לארץ, וכותנתו לעורו בלבד, אבל התורה הקדושה גידלה ורוממה אותו, וממנה יצא שמעו לכל קצווי תבל.
אחד האברכים בכולל נכנס למרן הרב שך זצ"ל, מיד התחיל בוכה בכי תמרורים: "רבי! אני מוקף בצרות. אני סובל מבעיות בריאות, גם הפרנסה קשה מאד, יש לי בעיות בשלום בית, וגם הילדים מוציאים אותי מדעתי. אינני יכול לסבול עוד". באותו רגע נכנס לחדר נכדו של הרב שך והגיש לו כוס תה.
הרב שך לא היה שותה את התה עם סוכר אלא היו מביאים לו כפית דבש במקום סוכר. הרב התבונן על כפית הדבש, ופנה ליהודי: "מה קורה כשנכנסת דבורה הביתה? כל הילדים מתחילים לצעוק: 'דבורה! דבורה'! הבנות נעמדות על השולחנות ומתחילות לצעוק: 'מלח מים! מלח מים!' והבנים תופסים מגבות ומנסים להעיף אותה החוצה…
ומה קורה כשנכנסות שלוש או ארבע דבורים יחד? האישה והבנות בורחות מהבית ומודיעות כי לא ישובו עד שיובא מדביר מקצועי. אם נכנסו עשר או עשרים דבורים זה כבר הופך לשישו ושמחו! אוטמים את הבית עד למציאת פתרון…
"נכון, הדבורה עוקצת" המשיך הרב שך "ולכן כולם בורחים ממנה. אבל יחד עם זאת היא נותנת את הדבר המתוק ביותר בעולם: את הדבש! כשקיבלתי את כפית הדבש הזאת – קיבלתי איתה, מן השמים, גם תשובה לשאלתך: אתה אכן סובל מצרות רבות, כעקיצות הדבורה, אבל על כל עקיצה ועקיצה תקבל עוד ועוד דבש! לא תמיד ניתן לראות זאת מיד, אבל זוהי האמת: על כל הרגשת צער – תקבל בסופו של דבר דבש".
"זאת חקת התורה" – תבטל את דעתך! תמשיך לעשות ולקיים למרות שאינך מבין! למרות כל העקיצות שבדרך – זה מה שמביא את הדבש"
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
