רבי ישראל בן שלום זצ"ל היה מראשי ישיבת פוניבז' לצעירים. הוא גדל ברמת השרון ובצעירותו שלחוהו הוריו ללמוד בישיבת 'מקור חיים' בירושלים.
הישיבה שכנה בשכונת מקור חייםְ שבדרום ירושלים, שהייתה אז שכונת ספר. בישיבה לא הייתה פנימייה והתלמידים נשלחו ללון אצל משפחות חרדיות בירושלים שפתחו את ביתם לתלמידי הישיבה.
הבחור ישראל בן שלום, לן בביתו של יהודי גלמוד בשכונת 'בית ישראל', שהתגורר קרוב מאוד לקו הגבול הירדני. היהודי הגלמוד שפתח את ביתו לתלמיד הישיבה עשה 'עסקה משתלמת' לשני הצדדים: התלמיד קיבל מיטה לישון, והיהודי זכה לקיים מצות הכנסת אורחים ואחזקת תורה ותוך כדי כך לא נשאר בודד בלילות.
מדי לילה היה הבחור שב מהישיבה בשכונת מקור ברוך אל הבית הצנוע שבשכונת בית ישראל, שם הוא נם את שנת הלילה והנה לילה אחד לאחר שהגיע כהרגלו לביתו של הגלמוד, ציפתה לו הפתעה: במיטתו ישן הלך זר.
בעל הבית התנצל בפני רבי ישראל והחל לנמק זאת: "היום בא לבקר אותי חבר שלא ראיתיו זמן רב והצעתי לו להישאר ללון בביתי. חבל שיש בביתי רק מיטה אחת"…
הרב בן שלום יכול היה להקפיד ולכעוס, הן הרי בכל לילה הוא ישן אצלו בקביעות ואם כן, מה זאת עשה כשהציע לאחר את מיטתו, מותיר אותו אחריו בלי מקום ללון. אך לא איש כהרב בן שלום, יקפיד וישמור טינה.
בגדלות ובאצילות נפש, השיב ישראל הצעיר בעודו עושה את דרכו החוצה: "זה בסדר, אני כבר אמצא מקום אחר" וכך כשהוא יודע שאין לו לאן לפנות, עשה הוא את דרכו אל הסטנדר המוכר והאהוב, פתח את הגמרא והחל להתנדנד עליה. כשהעייפות הכריעה אותו, הוא הניח את ראשו על הסטנדר וחטף תנומה קלה.
בבוקר הוא פגש אנשים מבוהלים שדאגו לשלומו, כשהוא אינו מבין מה רוצים ממנו, עד שאלו החלו לספר: "אתמול בלילה הייתה הפגזה של הלגיון הירדני על שכונת בית ישראל. פצצה אחת נפלה בבית שבו אתה נוהג לישון ושני האנשים ששהו בדירה נהרגו. היינו בטוחים שאתה אחד משני ההרוגים, והשני הוא בעל הדירה".
גדלות נפשו של ר' ישראל, הצילה אותו ממוות בטוח שכן אילו היה נגוע באנוכיות, ורואה את צרכי עצמו בלבד, היה דורש מבעל הדירה לאפשר לו לישון במיטתו באותו לילה בנימוק הגיוני: 'הרי אני ישן אצלך בקביעות ולכן אני קודם לאחרים', אבל הוא לא ראה את עצמו וה'אני' לא תפס אצלו מקום. הוא הבין לנפשו של בעל הבית שהתרגש מביקורו של חברו והציע לו ללון בביתו. איפה הוא יישן? על הסטנדר. כך אירע שבזכות שביטל את ה'אני' – קיבל את חייו במתנה.
ר' ישראל גדל בתורה וזכה להרביץ תורה עשרות בשנים, להעמיד דורות של תלמידים ולבנות עולמות שלמים. אתה רוצה להתקרב לקב"ה ולדבוק בו? תבטל את ה-'אני', תשרש ותעקור מתוכך את הנגיעה העצמית.
על גאוותנים, הקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". אין מקום ל-'אני' ולקב"ה יחד. אם אתה נגוע באנוכיות – הקב"ה אינו מאפשר לך להיות במחיצתו. שלמה המלך ע"ה אומר (שיר השירים ה, ו): "פתחתי אני לדודי" – דהיינו, שכשאדם פותח לקב"ה עם ה'אני' שלו, התוצאה היא: "ודודי חמק עבר", הקב"ה מסלק עצמו ממנו.
בפרשת השבוע, אנחנו קוראים על נשיאי ישראל הקדושים, שנשלחים לתור אחר הארץ הטובה. בשום משם, הכותרות כבר דיווחו על קטסטרופה שמחכה, הפרשנויות כבר עסקו בדרישה להקמת ועדת חקירה או לכל הפחות ועדת בדיקה, אבל אז: "וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ" (במדבר יג, ל).
מדוע הלכו המרגלים בעצה רעה? הלא הכתוב מעיד בהם שכשרים היו ואם כך מה גרם להם לקיים את דבר ה' אשר אמר אל משה, מתוך מחשבה רעה? המפרשים עוסקים בשאלה זו, ומשיבים עליה בכמה וכמה דרכים.
דבריו של הזוהר הקדוש [ח"ג דף קנח] בעניין, מבהילים ממש, וזה לשונו: "אמרו [המרגלים]: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין" – אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מלהיות ראשים [נשיאים] וימנה משה ראשים אחרים", דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי" – במדבר זכינו להיות ראשי ישראל, אבל בארץ ישראל לא נזכה לכך.
הסיבה שגרמה לנשיאים להוציא את דיבת הארץ, הייתה, אם כן, תאוות הכבוד שהתעוררה בהם כשהתקרבו לארץ ישראל. הם ידעו כי בבואם אליה יסתיים תפקידם כנשיאים, ויתמנו אחרים תחתיהם. כיון שהייתה להם נגיעה אישית, הם לא יכלו לראות את הארץ במבט נקי ונגיעתם עוותה את מראה עיניהם, וגרמה לכל ישראל בכיה לדורות.
כבר בתחילת פרשתנו אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה, שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" ולכאורה יש להבין באמת כיצד זה לא לקחו מוסר?
אולם לאחר שהבנו את שורש חטאם של המרגלים, נבין גם את התשובה לשאלה זו: כאשר אדם נגוע, הוא אינו יכול לקבל מוסר. הנגיעה מרחיקה ממנו כל מה שרואה, שומע ולומד, ומונעת ממנו להפיק לקח, ולראות את הקשר להנהגתו האישית.
תאוות הכבוד היא חוט השערה המבדיל בין מצב של "באותה שעה כשרים היו", למצב של "מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה". הקושי לוותר על הכיסא, הוא אחד הקשיים הגדולים ביותר שיש לאדם. בבחינת 'רק הכיסא אגדל ממך…'
החשש מהמעמד שיפסידו – עיוור את עיניהם של המרגלים כשוחד, וגרם להם למצוא חסרונות ופגמים בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, עד שדימו בנפשם כי מוטב לישראל להישאר במדבר מאשר לבוא לארץ.
"לפחות בינתיים", אמרו, "עד שתחלוף המגפה הנוראה שיש בארץ והכל מתים ממנה, עד שימותו הענקים אשר חיים בה – בינתיים נישאר במדבר, והכל יישאר במתכונתו"… הכבוד דוחק את לב האדם.
איש האלוקים רבנו משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, מזכיר את חטא המרגלים בספרו "מסילת ישרים" (פרק יא) בעניין חמדת הכבוד. ספר נפלא זה, קטן כמות הוא, אך עומקו – עד אין חקר. ראוי לכל אדם לעין בו וללמוד מתוכו בהתבוננות ובשימת לב על דרכיו והנהגתו.
בדברו אודות חמדת הכבוד, מונה הרמח"ל רשימת אירועים קשים שאירעו בישראל, ושורש כולם – חמדת הכבוד: "יתירה עליה חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו".
"הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל [סנהדרין קב ע"ב]: תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש ? אמר לו: בן ישי בראש. אמר לו: אי הכי לא בעינא [אם כך, איני רוצה). מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא [במדבר טז, י]'ובקשתם גם כהנה'.
וחכמים ז"ל [במדבר רבה יח] הגידו לנו, כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא, והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו. הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם… כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם".
הכבוד דוחק את לב האדם לבחור ברע. רוצה אתה להיות עבד נאמן לה'? שים עצמך כאסקופה נדרסת. מי ששפל בעיני עצמו, הקב"ה אוהבו ומרוממו. "מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח" [ישעיהו נז, טו].
וכבר פירש רש"י: "מרום וקדוש – אני שוכן ומשם אני עם דכא ושפל רוח, שאני מרכין שכינתי עליו". אך על הגאה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" [סוטה ה ע"א] אין כבוד אלא תור הכבוד האמיתי היחיד, הוא בלימוד התורה ושמירת המצוות, ובהגדלת כבוד שמים. אין כבוד אלא תורה.
כאשר דוד המלך כרכר ופזז לפני ארון ה', ראתה אותו מיכל בת שאול אשתו, "ותבז לו בלבה" [שמואל ב' ו, טז]. נראה היה לה שאין זה לפי כבודו של מלך ישראל. "ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום… כהגלות נגלות אחד הריקים" [שם, כ] אך דוד משיב: "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האימהות אשר אמרת עמם אכבדה" (שם, כב). אין קלון בדבר אשר נעשה לכבוד ה', ואף העם, אומר דוד למיכל, מבין זאת ואין בכך פחיתות כבוד בעיניהם.
משה רבנו, שהיה עניו מכל אדם, נבחר להיות מנהיגם של ישראל, ודוד אשר אמר: "ונקלתי עוד מזאת", היה מלך ישראל, וממנו יצא מלך המשיח.
גאון עוזנו מרן רבי חיים פלאג'י זצ"ל – החבי"ף בספרו "ארצות החיים" [שער ט'] מזכיר נקודה נפלאה: גדולי עולם מכל תפוצות תבל פשטו את גלימתם וויתרו על מעלתם כדי לעלות לארץ הקודש. רבני קהילות בתימן ובמרוקו הגיעו לארץ, ואיש לא הכירם כאן. הם חיו כאנשים פשוטים שבפשוטים, אך קיבלו זאת באהבה ובשמחה, על הזכות לשבת בארץ המובטחת.
הגאון הגדול, אב בית דין מקודש רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל, היה ארי שעלה מבבל. בבגדד היה ראש ישיבה וראש אבות בתי הדין, אך כשהגיע לארץ – שלחוהו לכפר סבא. ישיבה ללמוד בה לא הייתה לו שם, וגם לא אנשים שיכירו בגדלותו. בלית ברירה, יצא לעבוד עבודת כפיים, עד שבאחד הימים ראה אותו שם אדם שהכירו מבגדד ונדהם. "במחילה מכבוד תורתו", אמר, "מה עושה כאן הרב?".
פועל אני". נחרד אותו אדם שלימים התפרסם כמקובל בעל שם הלא הוא רבי שמואל דרזי זצ"ל, אך רבי סלמן הרגיעו. "בארץ ישראל", הסביר, "לא אכפת לי להיות אפילו פועל"…
רבי שמואל שלא יכול היה לסבול את הזלזול בכבודו של רבי סלמן, פנה תכף ומיד לראשון לציון הגאון רבי יצחק נסים זצ"ל, ואף הוא הזדעזע. "גאון עולם כזה, הבקיא בחושן משפט ישר והפוך, עובד בשדה כאחד הפועלים?" תמה ומיד הושיבוהו בבית הדין הגדול לערעורים כראוי לו.
כן תורנה מחזרת אחר אכסניה שלה, אולם הוא מעצמו, מוכן היה להיות פועל. להבדיל, היו אנשים עשירים בעלי בתים ושדות, צאן ובקר, שנטשו הכול ובאו לארץ בחוסר כל. מאנשים בעלי יכולת ומעמד הפכו לנוטעי עצים ביערות של הקרן הקיימת, אך הסכינו לכל כדי לחיות בארץ אשר עיני ה' בה.
כך גם משה רבנו, התחנן לפני הקב"ה להיכנס לארץ ישראל, עד כדי שבתפילתו ביקש שאם לא כאדם – לפחות ייכנס אליה בגלגול בבהמה!
אכן, כדאית היא ארץ ישראל להקריב עבורה הכל!
יהיו הדברים לעילוי נשמת אבי מורי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
